ריצת אמוק כימיקלית? סמים בדרך הרוחנית
השימוש בסמים יכול אולי לשמש כקיצור דרך ליעד הרוחני, כמו שנערת ליווי יכולה לקצר את הדרך לסקס. אבל האם מדובר בתחליף אמיתי למערכת יחסים? ארז שמיר עונה לתומר פרסיקו ולא עושה סמים
מורחב תודעה Cairo Braga, cc-by
בדרך כלל אני נהנה לקרוא את המאמרים של תומר פרסיקו, אולם את מאמרו האחרון בנושא הלגיטימציה או היעדר הלגיטימציה של שימוש בסמים כדרך להתפתחות רוחנית, נהניתי לקרוא במיוחד. כי בעוד שתחום הרוחניות פחות או יותר מוכר לי, עולם הסמים תמיד היה ונותר חור שחור עבורי. מעולם לא נגעתי בסם, ומעבר להתמסטלות הפסיבית הבלתי נמנעת הכרוכה בישיבה ליד ישראלים בצפון הודו שמעשנים כאילו אין מחר, מעולם לא נתקלתי באופן ישיר בסמים ומעולם גם לא ביקשתי להיתקל.
אין ספק שתומר צודק כאשר הוא מדבר על כך שקיימות שתי סיבות עיקריות הגורמות לרובנו להתנגד לשימוש ב"סוכני שינוי חיצוניים" (במילים אחרות, סמים); התנגדות אחת נובעת, לטענתו, ממוסר העבודה הפרוטסטנטי שירשנו וגורם לנו לחשוב שזה לא הוגן להשיג משהו מבלי להתאמץ עבורו. התנגדות שנייה נובעת, לטענתו, מכך שהשימוש בסוכני שינוי חיצוניים מאיים על תחושת האוטונומיה הנפשית שלנו, או בניסוח אחר על תחושת ה"אני" שלנו.
הוא כמובן צודק. אכן, יש מעט מאוד דברים המפחידים אותנו יותר מהתחושה שאנו מאבדים שליטה על גבולות האני שלנו. אך אני טוען, כי כל עוד אנו לא עוברים את אותו תהליך רוחני מעמיק של השלת הזהות המקובעת והמוצקה שלנו, השימוש בסמים כדרך להיפתחות רוחנית ימשיך לאיים על תחושת האוטונומיה שלנו; מצד שני, מרגע שאנו עוברים את אותו תהליך, כבר אין לנו צורך בשימוש בסמים – מכיוון שאנו כבר מוצאים את עצמנו עמוק בתוך החוויה הרוחנית.
הארת התודעה על חשבון הארת הלב
אני מאמין שלהליכה לא זהירה בנתיב הרוחני, ובייחוד לרצון לעשות שימוש בקיצורי דרך, יכולות להיות משמעויות מרחיקות לכת. לדוגמה, מתרגל מתחיל אשר מבין מבחינה אינטלקטואלית את הטענה לפיה "אין אני", עשוי אכן להתפתות לעשות שימוש בסמים כדרך קיצור לחוויה הרוחנית.
לרוע המזל, מכיוון שתחושת האני שלנו משמשת כ"שלד הנפשי" המחזיק את חיינו המנטאליים כולם במקומם, הקריסה המוחלטת שלו – היכולה להתרחש ללא כל הזהרה והכנה מוקדמת בעקבות השימוש בסמים – עשויה להכניס את המתרגל למצוקה נפשית ששום הבנה אינטלקטואלית לא תוכל למנוע. ואכן, יותר מפעם אחת יצא לי לפגוש אנשים אשר בעקבות השימוש בסמים סיימו את "המסע הרוחני" שלהם בנזק נפשי בלתי הפיך.
כמו תומר, גם אני לא רואה בעיה מהותית בשימוש בסמים בשל הטענה שקיצור הדרך שהם מציעים למשתמש "אינו הוגן", אולם אני כן רואה בעיה מהותית בשימוש בסמים בשל האמונה שקיצור הדרך יכול להיות מסוכן. כמו תבשיל שדורש בישול איטי על מנת שיהיה מוכן, גם ההליכה בדרך הרוחנית דורשת במרבית המקרים התקדמות איטית, מדודה ועקבית, על מנת שהיא תאפשר לנו להצמיח בתוכנו את אותם מנגנונים
נפשיים שמאפשרים לנו להכיל את מה שאנו חווים.
נכון, גם בתוך התהליך האיטי והמדוד הזה יש לעתים קפיצות קוונטיות, אולם במרבית המקרים הן מתרחשות מתוך סיבה, ובדיוק מתוך כך שבנינו לעצמנו את אותה תשתית נפשית שיכולה לתמוך בהן. כמו מטפס הרים אשר לוקח כל פעם מחדש את הזמן על מנת להתרגל לגובה אליו טיפס, כך גם אנו צריכים לטפס לפסגת ההר הרוחני בצעדים מדודים, ולא בריצת אמוק כימיקלית.
מעבר לכך שהשימוש בסמים כדרך להיפתחות לחוויה הרוחנית יכול להיות מסוכן, לטעמי הוא גם שגוי. הסיבה לכך נובעת מתוך הגישה הזכרית שלנו לתהליך ההתפתחות הרוחנית, גישה המדגישה את התוצאה על חשבון הדרך, או במילים אחרות את ההארה של התודעה על חשבון ההארה של הלב.
עבור מרבית הצועדים בדרך הרוחנית הצורך לחוות חוויות תודעתיות יוצאות דופן נהפך לצורך כה מרכזי, עד שהוא הופך את כל התהליך הרוחני לתהליך דמוי תחרות. אנו מתחרים עם אחרים, ואנו בעיקר מתחרים עם עצמנו, על מנת לראות עד כמה רחוק אנו יכולים ללכת. במצב זה, אין להתפלא על הלגיטימיות והאהדה מהן נהנים החומרים משני התודעה, כאמצעים לקיצור דרך אל היעד.
לסבל יש תפקיד
ארז שמיר. לא נגעתי
מי שבעברו לקח חלק בעצמו באותה תחרות לחוות חוויות תודעתיות יוצאות דופן, וכמי שפה ושם אכן הצליח לחוות אי אלו חוויות, למדתי בדרך הקשה כי חוויות אלו אינן חזות הכול. לדוגמה, לפני כחודש התיישבתי על הדשא ליד ביתי, וכאשר הנחתי את ידי על העלים הירוקים על מנת לשבת הרגשתי לפתע כאב עמוק.
מיד הזזתי את היד וראיתי דבורה מפרפרת מצד לצד והבנתי כי נעקצתי. מה שהדהים אותי היה שהמחשבה הראשונה שחלפה לי בראש כאשר הבנתי מה קרה הייתה "איזו מסכנה הדבורה, היא הולכת למות, הלוואי שיכולתי לעזור לה". רק לאחר מכן חשבתי על הכאב של העקיצה ועל הצורך להוציא את העוקץ מכף היד.
מדוע חשתי כזאת תדהמה? מכיוון שהמחשבה על הדבורה באה ממקום כל כך נקי שפשוט לא הייתי מוכן אליה. פתאום הבנתי שמעבר לכך שהמסע הרוחני הפך אותי לאדם יותר נבון ויותר שליו, הוא הפך אותי לאדם יותר טוב. ולפתע זה היה כל כך חשוב. לפתע זה היה כל מה שחשוב. והמסקנה שלי הייתה שהדרך חשובה לא פחות, ואולי יותר, מהיעד. כי הדרך היא זאת שהפכה אותי לאדם טוב יותר, חומל יותר, מתחשב יותר. היעד רק יצר פיצול. הדרך יצרה חיבור.
אז נכון, השימוש בסמים יכול אולי לשמש כקיצור דרך ליעד, אבל גם השימוש בנערת ליווי יכול לשמש קיצור דרך לסקס. אבל האם מדובר בתחליף אמיתי למערכת יחסים? לטעמי, אלא אם כן אנו מצמצמים את סך החוויה האנושית לשורה של תגובות חשמליות במוח, אז בוודאי לא. למערכת היחסים, כמו למסע הרוחני עצמו, יש ערך בפני עצמם, והערך הזה נובע מיכולתם לקחת אותנו אל מעבר לחוויות הכיבוש הגופני והכיבוש התודעתי, אל חוויה של היפתחות אמיתית.
למסע הרוחני יש חוקים משלו וקצב משלו. השימוש בחומרים משני תודעה יכול אולי לספק לנו קיצור דרך להארה של התודעה, אולם לתודעה פתוחה אין ערך רב אם הלב נשאר סגור. ככל שהם מקשים עלינו, לכאב, לסבל ולדמעות יש תפקיד מרכזי בהפיכתנו לאנשים טובים יותר היכולים להזדהות עם האחר, ואנו לא יכולים לעקוף אותם בלי לשלם מחיר. לטעמי, אנו חיים בעולם בו כבר היום יש יותר מדי אנשים מוארים מטעם עצמם ולמען עצמם, והשימוש בחומרים משני תודעה רק צפוי להחריף את המצב. אם זה היה תלוי בי, אני אישית הייתי מעדיף קצת פחות הארה וקצת יותר אור.
לאתר של ארז שמיר
נא להמתין לטעינת התגובות
