ביחד אבל לחוד: החיים הטובים בקיבוץ העירוני
איך זה לגור לחוד אבל ביחד, בקיבוץ אבל בעיר, באינדיבידואליות אבל כקולקטיב? הקיבוץ העירוני מגוון שבשדרות נראה כמו כל שכונת וילות סטנדרטית אלא שכאן יש מבשלת שמכינה ארוחות טעימות לכולם ומישהו שמסיע את כל הילדים לגן
נעמי ציון, המייסדת צילום: אדי ישראלי
הדבר הראשון שמקבל את פניי בכניסה לבית של נעמי ציון, היוזמת ואחת ממקימיו של מגוון, הקיבוץ העירוני בשדרות, הוא קולו של דיון סוער הנשמע ממקלט הרדיו או הטלוויזיה בביתה. ניתאי שרייבר, חבר בקהילת מגוון ומנהל עמותת "גוונים" שמלווה אותי לשם, מציין בפניי את אהבתה של ציון לאקטואליה. כאילו בכדי לחזק את דבריו מעטרות את דלת הכניסה מדבקות שונות הקוראות לכינון שלום וליציאה מעזה, מדבקות מהסוג שמצפים למצוא על דלתו של צעיר תל אביבי בעל מודעות פוליטית גבוהה, אבל לא בבית פרטי מוקף דשא בעיר שדרות.
קיבוץ מגוון נראה כמו שכונת וילות סטנדרטית שיכלה לשכון בפאתי כל עיר בארץ. אין שום שלט או סימן אחר המצביע על כך שברחוב הזה שוכן קיבוץ, ואף שרבים המקטרגים האוהבים לציין את שונותו בנוף העירוני הכללי של שדרות, הוא בעצם לא שונה במיוחד משאר השכונות המבוססות יותר של העיר.
הבית של ציון מעוצב בטעם, וחיבתה לאמנות ניכרת בשפע הרפרודוקציות התלויות על הקיר ובחפצי אמנות אחרים שהסלון וחדר הטלוויזיה מלאים בהם. מבטי נופל על פסל של פני אדם הלחוצות בין שתי אבנים גדולות. "אני קוראת לו סטרס," היא אומרת בחיוך, "אבל זו פרשנות שלי. את הפסל יצר ניתאי ואני האוצרת שלו." עוד דבר שהבית מלא בו עד אפס מקום הוא ספרים, המצפים את הקירות עד התקרה. למרות חזותו המסוגננת של הבית, שלא לומר בורגנית, נעמי מספרת שלפחות חמש שנים לא רכשה שום דבר חדש. "אני חסידה של מיחזור ומאוד בעניין של ריסון הצריכה. אם הכלכלה הייתה תלויה בי היא הייתה מתמוטטת."
טוב טעם לא חסר לה, והשילוב בין הסלון הקנוי לכיסא קש ששופץ ונצבע בלבן נראה מושלם. החלק הפנימי של דלת הבית מכוסה ציורי ילדים, ובמקומות נוספים בבית אפשר למצוא עבודות יצירה אחרות של ילדי הקיבוץ. לציון אין ילדים משלה, אבל בזמן שאני מתבוננת בעבודת פלסטלינה שניכר בה כישרון ילדותי, היא מפליגה בשבחי העבודה כמו אם גאה. "יש לי 30 ילדים פה, זו התחושה. כשאמא שלי הגיעה לפה זה היה הדבר שהכי בלט לה - היא אמרה שהיא רואה עד כמה הילדים הם המרכז פה. כמו שאני רואה את זה, הילדים בנו לעצמם מעין חברה רב־גילאית, מגיל שנתיים ועד י"ב. הילדים הם תיקון לחוויות שאנחנו חווינו, כי הם חיים בחברה הטרוגנית מאוד, ויחד עם זה יש להם קהילה חזקה שמספקת עמוד שדרה."
שכונת הווילות של הקיבוץ צילום: אדי ישראלי
הפרויקט של העברת הקיבוץ לרחוב שנבנה במיוחד לצרכיו הוא פרויקט בעל ממדים עצומים ובנייתו ארכה מספר שנים. "הבנייה של המקום כולו הייתה התמודדות גדולה שעברנו כולם יחד בהצלחה," מתגאה ציון. "הארכיטקט אמר לנו בזמנו שכל משפחה שלישית שבונה בית מתפרקת בגלל המתחים שנגרמים סביב הבנייה, ואנחנו עוד רוצים לבנות מרחב ציבורי ובשותפות של הרבה משפחות יחד. אבל הצלחנו לבנות פה את הכול בלי שאף משפחה תעזוב. עברנו שלוש־ארבע שנים קשות בבירור הצרכים של האנשים. נעשתה גם בדיקה סביב הנושא של איך אתה מאפשר לכל משפחה פרטיות ובכל זאת בונה משהו קהילתי, המון אתגרים של ביחד ולחוד. גם ברמה הטכנית היו דיונים רבים: איך אתה בונה את המבנה הקהילתי, איך הוא ייראה ולאילו צרכים ישמש. במשך שלוש שנים עברנו תהליך חברתי וכלכלי - החל בהחלטות על אילו מבנים יהיו ברחוב וכלה בידית של הדלת. בניית הרחוב הזה היא פשוט פרויקט חיינו."
בנוסף לבתים הפרטיים ולמרחב הציבורי המשותף בנו חברי קהילת מגוון משרדים בעבור "מגוון אפקט," חברת הייטק שהוקמה בשנת 1995 כענף של הקיבוץ. עוד נבנו מספר יחידות דיור קטנות שמיועדות לבני גרעין שבאים לעשות שנת שירות בקיבוץ, וממש לאחרונה חנך הקיבוץ מבנה חדש המשמש לצורך דיור מוגן בעבור אנשים בעלי צרכים מיוחדים. "בשכונות איכותיות בכל מקום אחר בארץ רוצים להדיר את האוכלוסיות האלו החוצה, כי זה נחשב כמוריד את ערך הנכס," אומרת ציון, "פה החלטנו כקהילה לבנות ברחוב שלנו בית לדיור מוגן ולצרף את אנשי הדיור המוגן לקהילה. ברגע שאנשים האלו הופכים להיות חלק מהמרקם של החיים, זה לא ייאמן כמה דעות קדומות אתה יכול להשיל מעצמך."
הבית של נעמי ציון צילום: אדי ישראלי
גם ארוחת הצהריים מתקיימת באופן קבוע בחדר האוכל. ציון: "עד לאחרונה מישהו היה מפסיק את העבודה כל יום לשלוש שעות ומבשל צהריים, אך החלטנו שזה מכביד לאנשים על החיים ושכרנו מישהי שתבשל. הארוחות האלו נועדו גם לעובדים חיצוניים שעובדים איתנו בחברת ההייטק שלנו. חדר האוכל פתוח כל הזמן, ומי שרוצה לקחת משהו פשוט בא ולוקח."
החיים המשותפים מצריכים לוח מודעות דינמי צילום: אדי ישראלי
"לא. אנחנו יודעים שאנחנו חיים בצמצום מסוים. עול החיים הוא גדול וזה חלק מההידברות בתוך הקהילה - לאנשים יש צרכים ואנחנו מנסים לספק אותם, אבל יש הסכמה בנוגע לצמצום ונושא האספקה לא הופך לעניין גדול. כשנגיע ליום שנוכל להרשות לעצמנו גבינות קממבר נעשה את זה."
איך נראים חיי היומיום שלכם?
"זה נורא שונה מאחד לשני. אנשים חיים את חייהם וכל משפחה בוחרת איפה לחנך את ילדיה. בבוקר מסיעים את הילדים לבתי הספר והגנים, בדרך כלל בהתארגנות משותפת. אחר כך כל אחד יוצא לעבודה; הרבה מאיתנו עובדים בבית או במשרדים שנמצאים בתוך הקיבוץ.
"המוטיבציה להקים קיבץ עירוני הגיעה מתוך הניסיון האישי שלנו. אני גדלתי בקיבוץ כפרי שמתאפיין בחברה סגורה ומאוד הומוגנית, בתוך חברה שהקיפה את עצמה בגדר פיזית שהפכה עם השנים לגדר מנטלית ותרבותית. לא הייתה לנו שום נקודת מפגש עם העולם בחוץ, וכשאין מפגש בין בני אדם מתפתחת קרקע פורייה להרבה צרות. אנחנו עזבנו את הקיבוצים שלנו בשנות ה־60 וה־70 לפני המשבר הכלכלי
- ככה שעזבנו קיבוצים שה־ חיים בהם היו מאוד מוגנים. הסיבה הייתה אידיאולוגית - המטרה שלנו הייתה לש־ בור את הגדר של הקיבוץ וללכת לחיות כקהילה שיתופית שמאמינה בערכים שיתופיים, אבל בלב ליבה של קהילה שאינה שיתופית, בעיר. רצינו לשבור את התבנית הזו של חזק וחלש שנוצרה בין התנועה הקיבוצית בשנים האלו ובין עיירות הפיתוח, את הניכור ההדדי. מבחי־ נתי, הקמת הקיבוץ בשדרות הייתה תיקון חברתי למערכת יחסים בעייתית שהת־ פתחה מקום המדינה ועד שנות ה־80 בין הקיבוצים לעיירות הפיתוח ולקונפליקט שפרץ בתחילת שנות ה־;80 וגם תיקון אישי למקומות הרבים שבהם הייתה לנו אי־נחת מהקיבוץ הכפרי שבו גדלנו".
צילום: אדי ישראלי
בתור ילדה שגדלה בקיבוץ הייתה לך איזו כמיהה לעיר?
"לא, אבל הטרידה אותי מערכת היחסים עם הציבור שמעבר לגדר. כילדה חינכו אותי על ערך השוויון, וכבר אז, כילדה, חשבתי שיש משהו מאוד משובש פה. את לא יכולה להתחנך על ערכים של שוויון ובמציאות להתנהג אחרת".
זה לא מעט אליטיסטי מצדך?
"לא. זה בא ממקום של תיקון אישי. לא באנו הנה להציל את שדרות, באנו הנה לעשות תיקון אישי. ומרגע שאתה נהיה תושב המקום, כל הלגיטימציה שלך לפעול בתוכו משתנה. כתושב העיר אתה רוצה להפוך את המקום לטוב יותר. היום אני קודם כל קיבוצניקית, אחר כך אני עירונית, או יותר נכון שדרותניקית, ובשנים האחרונות אני מרגישה לראשונה ששתי הזהויות האלו חיות בהרמוניה ולא בסכיזופרניה."
ואיך את מסכמת אם החוויה כחלוצה שלה?
"בתור מי שהתחילה את התהליך ואספה את האנשים, אני יכולה להגיד בפה מלא שמבחינתי אנחנו סיפור הצלחה. המציאות יכולה להיות רוויית פשרות ואכזבות, ואחרי 22 שנה אני שמחה להגיד שבמקרה שלנו המציאות טובה יותר מהדמיון. לא האמנתי שנצליח לבנות משהו כל כך שלם כקהילה וכמפעל חיים ושתהיה לי הזכות לחיות עם אנשים בצורה כזו ולחלוק איתם את החיים שהכי מתאימים לי, וגם לקבל את האפשרות לחיות הכי קרוב שאפשר לערכים שלי. מאוד חשוב לי שיש הלימה בין הערכים החברתיים שאני מאמינה בהם ובין איך שהחיים שלי נראים, ומהבחינה הזו אני מרגישה שזכיתי בלוטו".
נא להמתין לטעינת התגובות
