ואז הגיעה לולה: תופרת העילית לולה בר
היא אמנם כונתה "המלבישה הלאומית" אבל לולה בר הייתה זרה בנוף הישראלי, שבו תפקדה שנים רבות כנושאת דגל הסטייל. במדינה שבה שלטו הקוקו והסרפן, היא התעקשה להשליט את השיק הפריזאי. מאה שנה להולדתה
בקומת הכניסה ל"החללית", ברחוב הירקון 70 בתל אביב, תלוי תצלום בשחור-לבן משנת 1954, של צעירה לבושה בשמלה ארוכה. קבוצת האמנים ואנשי הקריאייטיב הפועלת בבניין הבאוהאוס הישן האמינה עד לאחרונה כי הדמות הנאה בתמונה היא לא אחרת מאשר הדיירת לשעבר בבניין, מעצבת האופנה לולה בר, שניהלה מחדרי המקום את בית האופנה העילית הראשון של ישראל.
הודות לאחת ממייסדות הקבוצה, רנן מוסינזון, התבררה זהות המצולמת: השחקנית זוכת פרס ישראל לשנת 1973, חנה מרון. "לולה תפרה לי את שמלת הנשף בהצגה 'פיגמליון', בה שיחקתי את התפקיד של אלייזה דוליטל, שעולה בסוף המחזה עם השמלה", נזכרת מרון, 55 שנה לאחר ערב הבכורה בתיאטרון "הקאמרי".
מספר שנים לאחר מכן, כשמרון יצאה להשתלמות בלונדון, תפרה עבורה בר מערכת לבוש שכללה שמלת ערב וחליפה ייצוגית. "כמובן שלא היה לי מה ללבוש, אז לולה הזמינה אותי אליה ותפרה לי בגדים", משחזרת מרון. "היה מאוד חשוב לה שאייצג את המדינה בכבוד. בכל זאת, הייתי שחקנית צעירה שבאה מהארץ הזאת, מהמזרח התיכון, לאירופה".
מעל קברה בבית הקברות שבשכונת נחלת יצחק, ספדה לה שכנתה וחברתה, אשת הנשיא לשעבר ראומה ויצמן: "נזכור אותך כליידי, אישה שהייתה סמל לפשטות אלגנטית נדירה". הגדרה קולעת לאישה שהעדיפה את המעצבים ולנטינו וכריסטיאן דיור, על פני הקוקו והסרפן שהיו למדיו של הצבר הישראלי.
בשנה הקרובה ימלאו מאה שנה להולדתה של מי שכונתה "המלבישה הלאומית", "חלוצת האופנה" ו"פירסט ליידי" בעיתוני התקופה.
בר הייתה לסמלה של האלגנטיות הישראלית, כפי שהשתקפה במדינה הצעירה. היא הייתה אמונה על בניית הגרדרובה של "הנשים הראשונות" בישראל ושל האצולה המקומית: רעיית נשיא המדינה הראשון, ורה ויצמן, פולה בן גוריון, לאה רבין, אורה הרצוג, מרים אשכול, רחל דיין, ליידי הדסה סמואל, אורה בהרב, רעיה יגלום, נשיאת ויצ"ו העולמית, אסתר רובין, רעיית הצייר ראובן רובין ורבות אחרות. לכולן עיצבה חליפות יקרות ושמלות בתפירה עילית שהאריכו ימים, בדיוק כמוה.
במדינה בה מרבית הנשים הראשונות היו חלוצות שהגיעו ארצה בעלייה השנייה והשלישית, בר ראתה את הלבשתן כמשימה לאומית בצו השעה. "לולה בר הייתה משהו מאוד ייחודי בנוף הישראלי עד עצם היום הזה", קובעת העיתונאית
מצד אחד התלבשה אצלה פולה בן גוריון, חלוצה נטולת חוש אופנתי, ומאידך, נשים כמו רעיה יגלום, שנשפך מהן סטייל. איך היא הסבירה את הדיסוננס הזה? "שתיהן היו הולכות ללולה, כי היא ייצרה בגדים לנשים ללא טעם. היא הייתה הכוהנת הגדולה של הטעם, והן היו המאמינות שלה שהלכו אחריה בעיניים עצומות. במילים אחרות, היא יצקה את הסגנון האצילי שלה לאלה שהיו ריקות ממנו".
עיתונאית האופנה נורית בת-יער, מספרת שלעתים הדמיון בין העבודה של בר לזו של בתי האופנה היה פשוט מושלם: "כשרעיה יגלום ביקרה בבוטיק של 'כריסטיאן דיור' בפריז לבושה שמלה של בר, אפילו העובדים במקום סברו שרכשה אותה בבוטיק". באופן די אירוני, דווקא עיצוביה היחידים היו בעלי אפיל המוני, שלא לומר לאומי.
בשנת 1957 היא עיצבה את מדי הדיילות של "אל על", ובשנת 1966 עיצבה את מדי הקצינות והחיילות של צה"ל. שנה לאחר מכן עיצבה עבור "אתא" שמלות כותנה פשוטות. בת-יער מספרת כי בעבר ביקשה ממנה לעצב עבור פרויקט מעצבים דגם חדש למדי צה"ל. בתגובה אמרה לה בר: "התצוגות בפריז טרם התקיימו", רמז לכך שלא יכלה לעצב ללא השראה מבתי האופנה הגדולים.
"לפעמים הייתי עושה לסוניה שמלה. מאז ששמעון נבחר היא הפסיקה לבוא, כדי לא להיראות בזבזנית" (בר, 1985, "העולם הזה")
בר נולדה בחבל הארץ המזרחי של צ'כיה, מורביה, למשפחת צבילינגר. בשנת 1939 עלתה ארצה עם שני אחיה: אוטו צבילינגר שעסק בטקסטיל, וד"ר לאופולד צבילינגר, שלמד יחסים בינלאומיים בגרמניה. יתר משפחתה, שנותרה מאחור, נספתה בשואה. עם הגיעה ארצה נישאה לקפי בר, ממנו התגרשה לאחר זמן קצר.
לדבריה, עלייתה של בר ארצה נבעה משיקולים ציוניים: "לפני עלייתה ארצה, היא הייתה חברה בתנועה הציונית יהודית 'תכלת-לבן', שהשפיעה עליה רבות. היא האמינה שעל יהודים לעלות לפלשתינה כדי לפתח את הארץ. לאחר שהגיעה ארצה, היא עסקה בהמון פעילות פילנתרופית כדי לפתח את המקום.
היא ערכה תצוגות אופנה במסגרת ערבי התרמה של ה'בונדס' בארצות הברית ומכרה אגרות שלהם. היא ראתה בעבודה שלה ובקיום שלה שליחות לעזרת מדינת ישראל". בתמורה, קיבלה יחס חם ממפא"י. בריאיון ל"ידיעות אחרונות", לרגל פתיחת רטרוספקטיבה של עבודתה ב"מוזיאון ישראל" בירושלים בשנת 1994, סיפרה בר כי במהלך מלחמת העצמאות התעקשה לנסוע לפריז כדי להתעדכן במגמות האופנה, ורק בן גוריון הצליח לתת לה אישור יציאה מהארץ.
עם הגעתה ארצה, התמקמה בר בסטודיו ברחוב גרוזנברג בתל אביב, ממנו עקרה שנתיים לאחר מכן לטובת הסטודיו היוקרתי ברחוב הירקון. בניגוד לדעה הרווחת כי הייתה מעצבת יחידה בדורה, מונה חוקרת האופנה אילה רז מספר אופנאיות נוספות שפעלו בתל אביב באותם ימים, כמו גניה אלבין וגאיה כדורי, שידעו את המקצוע על בוריו. "לולה הצליחה כי היה לה טעם טוב", קובעת רז. "היו סביבה עוד המון תופרות קשות יום, אבל לולה כיוונה גבוה. מהר מאוד היא התברגה בחברה שהבינה מה יש לה להציע ולכן היא גם התמקמה ברחוב לא ראשי, רק מתי מעט ידעו היכן הסטודיו".
הסגנון המקומי כמעט ולא השיק לזה שהביאה איתה בר. בריאיון ל"הארץ" בשנת 1957, התאוננה באוזני העיתונאי שבתי טבת על הרגלי האכילה ומבנה הגוף של הישראליות. "האישה הישראלית שמנה", אמרה בר. "שים לב כמה דברים היא אוכלת ברחוב. כל יום אני מתפלצת למראה הנערות והנשים האוכלות ברחוב פלאפל, ארטיק, בוטנים, גלידה, עוגות, פיצה, נקניקיות. אל אלוהים. איפה עוד אוכלים כל כך הרבה ברחוב? אכילה מיותרת זו היא האויב מספר אחד של הגזרה. כן, האישה הישראלית נבדלת מאחיותיה במערב, בארצות הברית, בהיותה שמנה יותר ובכך שאינה נותנת דעתה די הצורך לשמירת הגזרה".
"היא הייתה אדם מאוד אריסטוקרטי. אצילת נפש. כמוני", אומרת הדוגמנית לשעבר קארין דנסקי, שעבדה בצמוד לבר מספר שנים. "היא לא הייתה טיפוס חברמני, אלא אישה קרה ומאופקת. לא התאימה למזרח התיכון.
כשאתה עובד עם בני אדם, גם כמעצב, אתה צריך ליצור קשר עם אנשים. אבל היא תמיד שמרה מרחק. היא לא הייתה מן המתערבבות. לא היו אצלה צ'פחה על הגב או אפילו נשיקה. אני זוכרת שבהלוויה של דולפי באתי אליה וחיבקתי אותה, וזו הייתה פעם ראשונה שהיא נתנה לי חיבוק".
"אחרי טעם רע אני לא מסובבת את הראש. טעם רע אני אפילו לא רואה" (בר, 1997, הריאיון
האחרון, "הארץ")
משמעת העבודה של בר הייתה מן הנודעות בענף. מדי בוקר התעוררה ב-5.30, כדי להספיק לצליחת הבריכה של "הילטון" בשעה שש. שעה לאחר מכן כבר התייצבה באטלייה ליום עבודה ארוך, שבו ניצחה על 50 עובדים מסורים. אבל היו לה גם רגעי נחת. באחת מפגישותיה עם טבת קלגסבלד, נשאלה לפשר גזרתה הדקיקה.
"הסוד היה שהיא הייתה אוכלת כל יום את אותו הדבר", מספרת טבת קלגסבלד, גם בחו"ל. אבל מדי יום בשעה חמש אחר הצהריים, היא הייתה יושבת ב'קפה מרסנד' ושותה אספרסו עם עוגה. היא קראה לזה 'האופיום שלי'. זה היה הפתח שלה, הסדק, החטא, וזה מה שהוליד בי את המחשבה שיש בה גם פתח ל'קול', ושהיא לא הייתה נוקשה כמו שניסו לצייר אותה".
תרצה אריאל ובעלה, הזמר מאיר אריאל ז"ל, התגוררו בשכנות לבר במשך ארבע שנים. "היא הייתה מסוג האנשים שאתה קורא עליהם בספרים, אבל לא רואה בחיים", היא מספרת, "זו אישה שגרה בבית עם בובות לבושות סביבה ועבור אחת כמוני, שהגיעה ממקום כמו קיבוץ חסר פוזה וחסר אופנה - זה היה לי אחר מאוד. לא היינו חברות ולא היו לנו שיחות נפש, אבל מאיר היה מיודד איתה יותר ממני. הוא היה מבקר אצלה לא מעט".
עלה בדעתך לתפור אצלה שמלה?
"השמלות שלה היו לאצולה הפוליטית והמלכותית. ואם יורשה לי, אלו היו בגדים שבעיניי היו חסרי טעם ברמות שלא יאומן כי יסופר. לטעמי, אלו היו בגדים מיושנים. קוטור. בפתחה יכלו לבוא רק עשירי הכפר, אבל עדיין היינו מיודדות. כשהיא עזבה את הבית בשנת 1994, היא הביאה לנו מתנה פסל ממתכת, שעד היום נמצא איפשהו כאן בסביבה".
עם סגירת הסטודיו, התפנתה בר להמשך הפעילות הפילנתרופית שלה. היא תרמה לאוניברסיטאות בן גוריון ותל אביב, לבתי חולים וגם לבית הספר "שנקר". בשנת 1992 חנכה במקום את חדרי הסדנאות, הקרויים עד היום על שמה. צבילינגר מספרת כי לאחר סגירת הסטודיו, בר הגיעה אליה כדי שתתפור לה את המלתחה: "זה מאוד ריגש אותי. כשהייתי מודדת אותה, היא הייתה אומרת: 'מירה'לה, מאיפה את יודעת למדוד כל כך טוב?'".
היא התגעגעה לעיצוב אופנה?
"כשהיא סגרה את הסטודיו כבר היה לה מאוד קשה. העובדים פרשו, ולטפח עובדים חדשים וצעירים היה לה קשה. בשלב מסוים היא רצתה שאקח את האטלייה, אבל רציתי לפתוח משהו משל עצמי. אני זוכרת שאחרי שהיא עזבה, בתי האופנה בפריז לא שמרו לה חסד ולא הזמינו אותה לתצוגות. מכוח ההרגל היא המשיכה לנסוע לפריז בזמן התצוגות, ופחות משנה לפני מותה נסענו יחד ונתתי לה את ההזמנה שלי. זה ריגש אותה מאוד".
בר נפטרה ממחלת הסרטן. עשור לאחר מותה עוד נידונו בבתי משפט סוגיות בנוגע לעיזבונה, בין מוסדות להם תרמה ליורשיה החוקיים. אבל אם נניח רגע למיליוני הדולרים שהשאירה מאחור ונתמקד בתרומתה לאופנה הישראלית, נגלה אישה עצמאית, חזקה, שכל רצונה היה להשריש באדמת הטרשים שיק פריזאי.
"בקריירה שלי עשיתי הרבה דברים ולא רק שמלות לאנשים עשירים. אהבתי את המקצוע שבו אפשר לעזור לנשים להיראות במיטבן", סיכמה את עבודתה בשיחה עם אילה רז שהתפרסמה בחוברת לזכרה. "תמיד עבדתי קשה ואף פעם לא חיפשתי קיצורי דרך. מעולם לא הפסקתי ללמוד".
נא להמתין לטעינת התגובות
