תאזינו: משה משורר את מותו בפרשת השבוע
הפרשה שקוראים בין ראש השנה ליום הכיפורים היא שירת הברבור של משה. ולמה משה בוחר לשורר את מותו? אולי בגלל שלמשוררים יש אוזן מיוחדת לשמיעת המציאות, משהו שיכול לעזור לנו להבין מה אנחנו רוצים באמת. פרשת האזינו
החיים. תאזינו להם! Cane Rosso's cc-by
הרבה לפני שפרסמתי שירה בכתבי עת, חבר בעבודה היה קורא לי משוררת. זה היה גם בגלל התנהלותי הכללית שעסקה במילים, גם בגלל דעותיי השמאלניות וחיבּתי לבתי קפה וגם כי לא אהבתי לקום מוקדם בבוקר. לא יודעת אם זה אומר משהו על שירה או על סטריאוטיפים, אבל גם החבר ההוא הסכים לדעה הרווחת, שלמשוררים יש אוזן מיוחדת לשמיעת המציאות.
בזכות אותה אוזן יש להם יכולת להביע משהו שהוא בטבורו של עולם. יחד עם זאת, ידוע ששירה היא מוגבלת מאוד ביכולת ההשפעה שלה על העולם וכפי שכותב נתן אלתרמן בשיר ארס-פואטי שנקרא "שיר הערת שוליים": לא כל שורה רומזת רמז. והוא ממשיך:
לא כל שורה רומזת רמז.
העיר היא עיר. הרחוב רחוב.
האור הוא אור. החשכה ברורה כשמש.
העיר היא עיר. אף כי ברור שלעתים
העיר היא איש, האיש הוא זמן, הזמן הוא קיץ.
פרשת האזינו היא פרשה שרובה שירה. דִּבְרֵי הַשִּׁירָה האחרונים של משה לפני מותו. וכך היא נפתחת: הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי. זוהי פתיחה חזקה מאוד. האזינו. ולא סתם, זהו ציווי לשמיים ולארץ להאזין. הזמנה מפורשת לעצור הכול ולהקשיב. הזמנה מפורשת לַיקוּם לעצור הכול ולהקשיב לדברי משה. הפרשן אברבאנל שואל מדוע משה מצווה על השמיים האזנה, ואילו את הארץ הוא רק מזמין בגוף שלישי: וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ.
ואמנם, כשקוראים את הפרשנויות לפרשת "האזינו", אפשר להתבלבל ולחשוב שאנחנו נמצאים בשיעור של ניתוח שירה. הפרשנית המהוללת נחמה ליבוביץ' מנסחת שאלותיה כך: "מהו הרעיון הכללי של השירה במשפט אחד?" או "נסה לחלק את השירה לפסקאות". גם פרשנים מוקדמים מתייחסים בכתביהם לדימויים, למליצות ולבתים המרכיבים את שירת הברבור של משה. הפרשן אברבאנל שואל מדוע משה מצווה על השמיים האזנה ואילו את הארץ הוא רק מזמין בגוף שלישי וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ.
למה אנחנו דוחים את היצירתיות לפנסיה?
האם השמיים, שנחשבים למדרגה רוחנית גבוהה יותר, צריכים רק להאזין ברפרוף למוזיקה המתרחשת כאן למטה ואילו הארץ צריכה לשמוע באמת, להפעיל את החושים, וכמו לשמוע מה מגיע אליה מלמעלה? אם כך הדבר, מדוע הנביא ישעיה מתנסח בדיוק להפך כשהוא אומר: שִׁמְעוּ שָׁמַיִם וְהַאֲזִינִי אֶרץ. הפעם, נדמה לי, מדובר בסמנטיקה והתשובה טמונה במושג הקשבה שמאחד את השניים.
אולי הפתיחה המרשימה של הפרשה מצביעה על הקושי שלנו לבקש מאנשים שיקשיבו לנו באמת. כמה מטריד אותנו שלא מקשיבים לנו, כמה אנחנו לא בטוחים בזה. תיזכרו כמה פעמים ביום אנחנו פותחים משפטים עם המילים: "אז את שומעת?", "תשמע מה קרה!" ותוך כדי השיחה אנחנו שבים ומוודאים האזנה. נדמה לי שזה קורה כי אנחנו לא כל כך יודעים להקשיב לעצמנו, והמשוררים נחלצים לעזרתנו כי יש להם אוזן מיוחדת לשמיעת המציאות.
בזכות אותה אוזן יש להם יכולת להביע משהו שהוא בטבורו של עולם, שאחר כך מהדהד בחזרה אצלנו, במילים שנשמעות לנו פתאום כפנימיות. הרי תמיד בברכות ובטקסים אינטימיים אנחנו משתמשים בשירים. אלו שמישהו אחר כתב על חוויות שהוא עבר ובכל זאת כל כך נוגעות בנו. נדמה שהשאלות האלו על שירה קשורות בכלל לקיום האנושי. לעיסוקים
שלנו, לתהיות הכוללות. לא במקרה קוראים את פרשת "האזינו" בין ראש השנה ליום הכיפורים. זמן חשבון הנפש. השירה שאנחנו נדרשים להאזין לה היא דבר שמעורר אותנו להקשיב לעצמנו.
חשוב לזכור את הקונטקסט של "האזינו". משה נמצא בסוף ימיו, ומייד לאחר מסירת השירה הוא מצטווה לעלות אל הר נבו, להביט אל ארץ כנען ולהיאסף אל עמיו, כלומר בשפה פחות שירית - למות. משה היה איש ייחודי, אבל העובדה שהיה איש כמותו, בשר ודם, מדגימה שכל אחד מאיתנו יכול להגיע לרמה הרוחנית והיצירתית שלו.
ג'וליה קמרון, שכתבה את "דרך האמן", ספר הדרכה רוחני לכל מי שחשקה נפשו בחיים יצירתיים, אומרת שרוב האנשים הם אמנים חסומים. היא מאמינה שיצירתיות היא טבענו האמיתי והיא מצטטת את פיקאסו שאמר שכל ילד הוא אמן. כמו פיקאסו, שאמר שהבעיה היא איך הילד יישאר אמן כשהוא מתבגר, גם קמרון טוענת שבגלל חסמים חברתיים, אנחנו מניחים ששאיפות יצירתיות הן אנוכיות, חסרות תועלת אמיתית ובעיקר - שהן שמורות לאנשים יצירתיים יותר מאיתנו. לטענתה, אנחנו לא מספיק מקשיבים לעצמנו, לחלומות שלנו, לקולות התעוזה שבנו, לכישורים. לפעמים, כמו במקרה של משה, אנחנו דוחים את היצירתיות לפנסיה. האם זה לא מאוחר מדי?
ליאונרד כהן @ סידהרתא
אחד המשוררים הגדולים. ליאונרד כהן צילום: אי-פי
משה בוחר להיפרד דווקא בשירה. שירה שהיא משהו מורכב, שירה שצריך לתהות אחריה "למה התכוון המשורר". שירה שלמרות שהיא לא תמיד מובנת ויש בה הרבה דימויים ורמזים, היא גם משהו מזוקק ואמיתי. היכולת הזו להגיע לאמת עוברת דרך תהליך ההקשבה. המשורר, ובעקבותיו האדם, צריכים להיות קשובים בבת אחת לכל הדברים, לכל רחשי העולם והתסכולים שרוחשים בו. להיות צינור להיסוסים של החיים מבלי לפחד מהם, מעצמנו, ממה יגידו.
בספר סידהרתא של הרמן הסה, הפעולה העיקרית היא הקשבה. סידהרתא יושב על שפת הנהר ומקשיב. הוא מקשיב לזרימת הנהר, לאנשים שהוא מעביר בסירותיו, לצרכים שלהם. "פעמים רבות שמע כל זאת לפני כן, את אינספור הקולות בנהר, אבל היום נשמעו הקולות שונים. הוא לא ידע עוד להבחין בין הקולות השונים, בין הקול העליז ובין הקול הבוכה, בין הקול הילדותי ובין הגברי. כולם השתייכו זה לזה. קינתם של הכמהים, צחוקם של הנבונים, צעקתם של הכועסים ואנקת הגוססים - כולם היו שלובים וארוגים אלה באלה באלף דרכים".
השבוע מבקר פה ליאונרד כהן, אחד המשוררים הגדולים ביותר, זה שביצירה שלו מצליח לחבר בין שמיעה, האזנה והקשבה. בזכות סידהרתא שמעתי אחרת את השיר שתרם כה רבות לפרסום שלו, הלא הוא סוזאן. (בתרגום בועז כהן)
'סוזאן לוקחת אותך הביתה
לבית שלה, ליד הנהר.
אתה יכול לשמוע את הסירות חולפות
וגם להישאר לידה כל הלילה
אתה יודע שהיא קצת משוגעת
אבל זה בדיוק למה אתה רוצה להיות שם
היא תכין לך תה ותביא תפוזים, שהגיעו כל הדרך מסין
אתה תגיד לה שאין לך מה לתת לה
אבל היא תשיט אותך על הגלים שלה
ותיתן לנהר להגיד לך, בשמה
שתמיד, מאז ומעולם, היית האהוב שלה.
מלבד המוזיקה מלאת האמת שלו, ליאונרד כהן ידוע בחיבור שלו בין בודהיזם ליהדות. חיבור שאם מקשיבים לו באמת, באוזניים יחפות (אם להשתמש בביטוי של מורה שלי) הוא נשמע מאוד טבעי. הרוחניות של ליאונרד כהן מערבבת בין החושים. סקס ואהבה הן לא מילים גסות אצלו. בשיר סוזאן, שרבים עסוקים בפענוח על מי הוא נכתב במקום על מה הוא נכתב, אפשר לפרש את אהבת הבשרים לאהבה שנובעת מהקשבה. מנוכחות של מישהו קשוב שמקבל אותך בדיוק כפי שאתה.
להבדיל, משה היה במקום של קבלת המוות שלו, אבל הוא היה צלול לגמרי. הוא השמיע את האמת שלו מבלי לחשוש לרייטינג וכשהוא מסיים את דברי השירה שלו הוא אומר לעם: "שִׂימוּ לְבַבְכֶם לְכָל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מֵעִיד בכם". רש"י מתייחס לכך שבתחילה השירה דרשה האזנה ושמיעה, אז מה פתאום הלב נכנס לסיפור? כדי להסביר קצת מכוונת המשורר, רש"י אומר שאדם צריך שיהיו עיניו ואוזניו ולבו מכוונים לדברי התורה.
כסימוכין הוא מצטט את הנביא יחזקאל בפסוק: בֶּן אָדָם רְאֵה בְעֵינֶיךָ וּבְאָזְנֶיךָ שְּׁמָע וְשִׂים לִבְּך. המשפט הזה נשמע כמו הנחיה ישירה של הבודהה: תהיה נוכח בחייך ומתוך בחירה וניסיון אישי המערב את כל החושים תמצא את הדרך שלך. את האמת, את השיר שלך.
ג'וליה קמרון מדמה את בני האדם למכשירי רדיו רוחניים. אכן, יש בנו ערוצים רבים ואותות ומידה רבה של יכולת לכוון, לכבות ולהנמיך. אנחנו בעיקר צריכים לפתוח את התודעה שלנו ולשמוע מה אנחנו רוצים. באמת.
שבת של האזנה לשיר הגדול של החיים.
נא להמתין לטעינת התגובות
