שם היה ביתי: המעצבים שהגיעו מרוסיה נזכרים בהשפעות הרחוקות
הן עלו מברית המועצות בשנות ה-90 ועשו דרך ארוכה מחלומות על "ליוויס" ו"ריבוק" לעיצוב אופנה בארץ. חזרנו איתן לזיכרונות מהילדות ומהקליטה, כדי להבין איך נוצרה השפה העיצובית האיכותית שלהן: שעטנז בין השפעות מבית ובין ההיטמעות בישראלונה
הלנה בלאונשטיין, ,32 מתגוררת בגבעתיים, מעצבת למותג "פראו בלאו." עלתה במסגרת נעל“ה בשנת ‘92 מטשקנט, אוזבקיסטן
זיכרון ילדות: "כשאני מדפדפת באלבום התמונות שלי, אני זוכרת את הבגדים ובעיקר את הצבעוניות שלהם, למרות שהתמונות צולמו בשחור-לבן. האופנה בברית המועצות הייתה דומה לזו שבישראל, ההבדל היה בכמות. אם לאמא שלך היו 20 שמלות בארון, לאמא שלי היו ארבע. לבגד היה ערך מוסף ושמרו עליו מכל משמר.
המפגש הראשון עם ישראל: "הגעתי לפנימייה החקלאית בן שמן, כך שהעיסוק בבגדים היה מינורי. לבשנו בעיקר חולצות טי גדולות, שורטס וסנדלים. לא ממש התגנדרנו וזה היה לי מוזר, כי במזוודה הבאתי חצאיות מיני מעור ומעיל גשם בצבע
האם המוצא משפיע על סגנון העיצוב שלך?
"כיוון שהיגרתי בגיל צעיר, אני מרגישה הרבה יותר פתוחה לסגנונות עיצוב ולתרבויות זרות. החינוך לצניעות, תחילה בברית המועצות ומאוחר יותר בבן שמן, איפשר לי להמציא דברים על ידי דלות החומר, כמו השמלה של סבתי. אני מקפידה לשנות מקורות השראה, כי אני תמיד בחיפוש אחר הדבר הבא, אחר משהו לא ידוע."
מריה ברמן, ,30 מתגוררת בתל אביב, מעצבת בגדי נשים. עלתה בשנת ‘91 מחברוסק, על גבול מונגוליה וסין
זיכרון ילדות: "ככל שעוברות השנים הזיכרון שלי מתחדד. למעשה, רק לאחרונה הבנתי שגדלתי במקום ללא שפע וללא בגדים. היו מגיעות אלינו מסין מכולות מלאות בגדים פרחוניים ונוצצים, והיינו נעמדים בתור לחלוקה. כילדה אני זוכרת את אמא שלי תופרת עבורי בגדים, ומכיוון שלא היו בדים תמיד אלתרנו: ממכנסי ג'ינס של אבא שלי היא עשתה לי שמלה וחצאית עיפרון ומעגלת בד יצרה ילקוט."
בזמן שכולם התלבשו כאן בג'ינס ובחולצת טי, אני לבשתי שמלות עם צווארונים סיניים ונעלתי סנדלים עם גרביים, דברים שהיו מאוד רוסיים. זה כמו מדי בית ספר של ילדים בלגים. לא פלא שהמפגש הראשון בבית הספר היה קשה מאוד. אחרי כמה פעמים החלטתי לשנות את הרגלי הלבוש שלי, ולאט-לאט זה השתפר לסגנון יותר עכשווי."
האם המוצא משפיע על סגנון העיצוב שלך? "מאוד. העובדה שגדלתי בחסך גרמה לי להעריך את מה שיש. כיום אני מנסה לעצב בגדים נצחיים לעונות רבות ולא בגד חד-פעמי. אולי בגלל זה אני פחות מעצבת בייסיק ומשלבת יותר רקמות ידניות, או עושה פרפראזות על טכניקות ישנות של עבודות יד בניסיון להביא את הרוסיות שלי דרך עיניים ישראליות."
אירה גולדמן, ,34 מעצבת ראשית ב"קום איל פו," מתגוררת בתל אביב. עלתה בשנת ‘90 מטאלין, אסטוניה
זיכרון ילדות: "כיוון שלא הייתה לנו אפשרות לרכוש בגדים, אמא שלי הייתה תופרת לנו הכול. הבגד הראשון שאני זוכרת הוא סרפן אדום עם כיסים מנוקדים, מגיל שלוש. תפרו לנו בעיקר לקראת הסילבסטר או לאירועים מיוחדים, ובגיל ,11 כשכבר ידעתי לתפור, הייתי מוציאה גזרות מ'בורדה' - אז חשבתי שזה מגזין אופנה - ותפרתי לעצמי בגד חוף שהורכב מחלק עליון בגזרת בוסטייה עם תחתוני שורטס קצרים."
האם המוצא משפיע על סגנון העיצוב שלך? "אני מאוד מתחברת לביגוד מחויט. זה כנראה טבוע בדנ"א שלי. יש לי הבנה והערכה מאוד גדולה לז'קט מחויט - מהעבודה הפנימית והבטנה ועד לסוגי הצמר והבדים מהם הוא עשוי. לא מזמן קראתי ספר על עיצוב סקנדינבי, ומכיוון שאסטוניה, ממנה עליתי, נושקת לסקנדינביה, הרבה השפעות זלגו למקום ממנו באתי, כמו רקמות ועבודות יד, שמאוד קרובות אליי."
זיכרון ילדות: "ההורים שלי היו מאוד בוהמיינים. אבא שלי היה לובש חולצות ג'ינס או חולצות קטיפה של 'פומה' ומכנסי 'אדידס' עם שלושה פסים. הזיכרון היחיד שחקוק אצלי הוא מדי בית הספר: שמלה חומה עם סינר לבן. בחגים לבשתי שמלות חגיגיות שדודה שלי, אדריכלית במקצועה, תפרה לי."
המפגש הראשון עם ישראל: "כשהלכנו להירשם לבית הספר היסודי, אמי הלבישה אותי ברשמיות - חולצה מכופתרת, חצאית, עניבה וסוודר אדום שסבתא סרגה לי. כשחזרנו הביתה, אבא שלי אמר לה: 'לא נראה לי שאפשר לרשום את אניה לבית ספר כזה, המורות לובשות הלבשה תחתונה כבגד עליון.' זה היה בתקופה שלבשו כאן המון שמלות פנטלונה עם תחרה וחולצות אובר סייז מעל, ובעיני אבא שלי זה היה חוסר כבוד למערכת החינוך. אני דווקא אהבתי שהלבוש לא היה מחייב, ונהניתי מהמחשבה שזה מייצג משהו לא פורמלי בישראל."
האם המוצא משפיע על סגנון העיצוב שלך? "לח־לוטין. הגעתי לישראל בגיל תשע ואין לי תסביכי גיל התבגרות, כמו לחלק מהחברות שלי. הדבר הבולט בעיצובים שלי, לטעמי, הוא השימוש בטכניקות תפירה כמו קווילט, רקמות ידניות, או שימוש בשאריות של בדים ליצירת בגדים חדשים. אני מנסה לעצב בגדים עם ערך אופנתי, שילוו אותך לאורך שנים. כשאתה גדל בבית שאין בו הרבה בגדים ואמא או סבתא תופרות, כי הילדים צריכים להיראות טוב, משקיעים יותר בתפירה ובבגד."
זיכרון ילדות: "אמא שלי העדיפה שאתמקד בלימודי בלט ופסנתר, אבל אני העדפתי לעצב בגדים ואביזרים. אני זוכרת שבגיל מאוד צעיר קיבלתי במתנה קופסת חרוזים מגרמניה, ובמשך שעות הייתי יושבת, משחילה חרוזים ויוצרת צמידים ושרשרות. ידעתי לרקום מגיל מאוד צעיר, ובגיל שמונה כבר נרשמתי לקורס תפירת בגדים לבובות. בבית הייתה אהבה לאופנה, אבל לא ראו בזה מקצוע. לבשנו מה שהיה, אבל חלמנו על כל מה שהגיע מהמערב, בעיקר מכנסי ג'ינס."
המפגש הראשון עם ישראל: "זה היה מאוד לא קל. הייתי מתבגרת בת 14 וכבר ידעתי מה אני אוהבת ומה לא. הגענו לרמת גן, וכולם הלכו כאן ב'ליוויס' דגם 501 ובנעלי 'ריבוק' לבנות. אני, כריאקציה, הייתי מתלבשת בסגנון וינטג' של שנות ה-60 וה-,70 עם ג'ינסים רחבים או חולצות פרחוניות מבד בנלון, שכבר לא מייצרים היום. הייתי סוג של פריקית."
האם המוצא משפיע על סגנון העיצוב שלך? "תמיד מתארים את הסגנון שלי כאירופי, אולי כי בגדים מחויטים לגברים, שנעשו פה בעבר, נעלמו מה־מפה ולכן זה נראה לאנשים לא מכאן. גם הביצוע והאיכות של הבגדים ברמה גבוהה. זה קשור לחינוך הרוסי שקיבלתי בבית, שאו שעושים משהו על הצד הטוב ביותר, או שלא עושים אותו בכלל. כל עוד אתה מתעסק במוצר, וזה לא משנה אם זה עיצוב ארכיטקטוני או אמנות פלסטית, יציבות ואיכות הן מרכיב חשוב."
מאיה בש, ,30 מתגוררת בתל אביב, מעצבת בגדי נשים. עלתה בשנת ‘91 מנובוסיבירסק, רוסיה
זיכרון ילדות: "בשנת 1987 ההורים שלי נסעו לטיול בפינלנד וחזרו עם בגדים צבעוניים לי ולאחותי: מכנסיים בצבע ירוק וחולצה בצבע ורוד. עד אז בגדים צבעוניים ומדליקים ראינו רק במ־גזינים. הייתי בת שמונה, וכל הבגדים שלי ושל החברות שלי היו בצבעים כהים, חום, אפור, שחור ואדום, כמחווה ללנין. לכן הבגדים שקיבלתי היו מרעננים מאוד."
המפגש הראשון עם ישראל: "הגעתי לבית הספר בקריית ים, ילדה רוסייה בת ,12 עם חצאית פליסה, חולצה לבנה עם כותפות, גרבוני ניילון עם דוגמת ורדים ונעלי סירה שחורות עם עקב קטן. אלו היו הבגדים הכי איכותיים שלי, 'מייד אין איטלי.' ולמרות הבגדים היפים זה היה יום עצוב, כי כולם צחקו עליי. ילדים רעים מאוד בגיל הזה, ואני, בתגובה, מאוד רציתי להשתייך. מאוחר יותר עברנו לכפר סבא, התחלתי לעבוד ובגיל 14 כבר רכשתי בעצמי 'ליוויס' מדגם 501 ונעלי 'ריבוק' לבנות עם סקוץ.' ההיטמעות בחברה הישראלית הושלמה."
האם המוצא משפיע על סגנון העיצוב שלך? "פרויקט הגמר שלי ב'שנקר' התמקד בתלבושת אחידה. כיום, במבט לאחור, אני רואה בה הרבה,בקולקציה שלי יש חיבור לנושא, על ידי שילוב של תפירה מחויטת, גזרות נקיות ופרטים קטנים בבגד, כמו כיסים על שמלות. גם הצבעוניות בקולקציה היא מונוכרומטית, עם דומיננטיות בולטת לצבע השחור."
נא להמתין לטעינת התגובות
