האבנים המתגלגלות: זוג שלא חי על הקו של בית-עבודה
בקהילה הישראלית בהודו נחום ורבקה בנימין הם זוג ידוע: הוא סוג של גורו, אמן חובב אבנים היוצר תכשיטים מרשימים, היא מנהלת איתו גסט האוס, ושניהם מגדלים שני ילדים ונעים איתם בין גואה לפרדס-חנה. סיפורו של זוג שמסרב להתיישר לפי סטנדרטים של שגרה ובורגנות
כשרבקה ונחום בנימין נפגשו לפני 14 שנה, לא נראה היה שלאהבה שלהם יש סיכוי להאריך ימים. היא הייתה צעירה אחרי צבא שמחפשת את עצמה בהודו. הוא היה נווד, מין רובינזון קרוזו שמטייל לו בעולם. לה היה ברור שהיא רוצה לבנות איתו חיים. הוא אמר לה לא לבנות על חתונה וילדים, כי הוא לא מעוניין בשום מחויבות כזו.
היום בני הזוג ימיני הם הורים לקאי בן השבע ולניתאי בן השנתיים. אורח החיים הייחודי שלהם הוא סוג של פנטזיה עבור כל מי שמנהל את חייו על הקו של בית-עבודה: במהלך הקיץ הם חיים בפרדס-חנה, בבית על שטח אדמה של שני דונם, שאותו רכשו לפני שלוש שנים. כשהסתיו מגיע הם כבר במטוס בדרך לגואה שבדרום הודו, שם יש להם בית נוסף, פלוס גלריה לתכשיטים, פלוס גסט האוס.
בחצר הבית בפרדס-חנה, בהשראת הודו, יש להם משק אוטרקי קטן: קצת חצילים, קצת מלפפונים, עגבניות, סלרי ועשבי תיבול, ותרנגולות שמטילות ביצים שיש להן חלמון כתום, "כתום יותר מאשר של הביצים האורגניות שהייתי קונה בחנות," אומרת רבקה. כשהשער האוטומטי העשוי עץ נפתח, מתגלה גינה מטופחת, סביבה עמודים עשויים מאבנים קטנות, ומזרקה שאף היא עשויה מאבנים וצדפים, שבמימיה צפים פרחי לוטוס. האבנים הן הפילגש של נחום, לדברי אשתו. ויש לו הסבר: אבנים הן הדבר העתיק ביותר בעולם. אם היו להן חיים, הן היו הכי זקנות. "אין סיכוי שנחום יבוא לתל-אביב לראיון," אמרה לי רבקה בטלפון, "הוא לא יוצא מהבית, הוא עסוק עם האבנים שלו."
בדרך מתחנת הרכבת לבית בפרדס-חנה מספרת רבקה על נחום שלה. "בשנת 1994 נסעתי להודו עם בת דודה, עשיתי את הטיול שעושים כל התרמילאים, וכשהגעתי לאזור רג'סטאן שמעתי על נחום, הישראלי שבנה חווה באמצע המדבר, שיש לו סוסים וחיות. שמעתי שהחווה שלו מוקפת חומה, ושחיות מכל האזור מגיעות לשתות מהשוקת שהוא בנה מחוץ לחומה.
"שנה אחר כך הגעתי שוב להודו, לאזור הצפון, והוא גם היה שם אצל חברים. באותו זמן נפלו הכבישים בגלל הגשמים, והוא נתקע בצפון. נפגשנו בהוסטל במנאלי, הוא הגיע מהבית של החברים שלא היה בו חשמל, והוא היה צריך לעבוד על התכשיטים בחדר עם חשמל. גרנו חדר ליד חדר, ויום אחד הוא הופיע לי בחדר, ומאז הוא לא יצא מהחיים שלי. מצאתי את אהבת חיי, טרזן כזה עם שיער ארוך, התגשמות של חלום. ברגע הראשון הלב שלי פעם, עוד שנייה הוא היה קורע את החולצה. כשתפגשי אותו תביני."
בחצר הבית מתגלה אדם שזוף בעל שיער ארוך, מסתובב ליד הערוגות. רק לאחר כמה רגעים, כשהוא נכנס לבית ומשתלב בשיחה, מתברר כי זהו נחום האגדי. אגדי לא רק משום שאשתו מציירת סביבו הילה ")הוא המאסטר, הוא נמבר ואן,(" אלא גם בזכות התכשיטים הלא שגרתיים שהוא יוצר. ברגע שרבקה מוציאה אותם מהכספת, ברור שלא לחינם היא מתייחסת אליו כאל אמן שאין להפריע לו.
באופן לא מפתיע, שמה של מדונה עולה כמועמדת ראויה לענוד את תכשיטיו של נחום. נחום ורבקה מכירים מישהו שמכיר מישהו, שאולי יכול להגיע למדונה בביקורה בארץ. נחום רוצה לתת למדונה תכשיט במתנה ")למדונה מגיע, היא מדונה.(" רבקה רוצה, אבל לא במתנה. אחרי הכל, מדובר בתכשיטים שמחיריהם
ואכן, נחום הגיע להודו, שבע שנים לפני רבקה, עם "STATE OF MIND" מאוד מסוים. הוא בדיוק סיים את השירות הצבאי, ובזכות המשכורת של שירות הקבע יצא לראות עולם. "יצאתי מפה כועס על המדינה, אחרי מלחמת לבנון, בן דוד שלי נהרג שם. אמרתי, לא חוזר לפה. התחלתי ביפן, שהייתה אז תחנת דלק לישראלים. מכרתי תכשיטים, עשיתי כסף, הבאתי לעסק את אבא שלי ושניים מהאחים שלי. זה היה הפוש הראשון. בגיל 30 כבר שבעתי מיפן. יצאתי לפנסיה עם חבילה של חצי מיליון דולר, הייתי עשיר. לאזור רג'סטאן הגעתי, כי בג'ייפור יש אבנים. אחר כך התמקמתי בפושקר ובניתי את החווה שרבקה סיפרה לך עליה."
"ראיתי ילדה יפה בת ,24 וכמו שהיא אמרה הייתי נע ונד, מהחווה יצאתי לכל מיני מקומות בעולם, עשרה מקומות בשנה. לא רציתי שום מחויבות. אמרתי לה שאיתי לא תהיה חתונה וילדים, אבל נתפסתי".
רבקה: "נבהלתי מאוד, אבל לא יכולתי להשתחרר ממנו. אמרתי, טוב, ניהנה ממה שיש. והוא עשה לי חיים קשים. נפרדנו אחרי תקופה מהממת, כי הוא רצה להמשיך בחיים שלו, והיו איזה שלוש שנים של און אנד אוף. עד שבגיל 27 אמרתי לו, 'תשמע, אני מתה עליך, קרועה עליך, אבל אי אפשר ככה. או שאנחנו יחד או שתשחרר אותי, אני רוצה ילדים ומשפחה."'
נחום: "אמרתי לה שאם עד גיל 30 היא עוד תרצה ילד, אני אעשה לה ילד, ואני לא מתחייב בתור אבא." רבקה: "לקחתי צ'אנס, אבל ידעתי שעם גבר מהמם כזה, אני לא אהיה חד הורית. אני מאמינה שילד צריך שני הורים. שנינו מסתכלים היום על הילדים, ולא מאמינים שהמתנה הגדולה הזאת היא פרי יצירתנו."
נחום: "קיבלתי את המתנה הזאת בשלב שבו אני פנוי מלחץ החיים." נחום, ,46 ורבקה, ,38 הפכו להורים כשכבר היו בשלים יחסית, היא בשנות השלושים לחייה, הוא בארבעים. ניתאי, הבן הקטן, נולד בהודו. הם התכוונו להגיע לארץ ללידה, אבל הצירים הקדימו. נחום לא הסכים לעזוב את החדר שבו התבצע הניתוח הקיסרי, עד שהרופא סיים לתפור את החתך בבטנה של אשתו. לא שאין לו אמון ברופאים ההודים, אבל כשמדובר בבריאות, מוטב להיות זהיר. לדבריהם, תנאי התברואה הידועים לשמצה בהודו דווקא מיטיבים עם בריאות ילדיהם, או כפי שרבקה אומרת: "אנחנו פה חודשיים, ואחד הילדים קיבל כבר שלוש פעמים אנטיביוטיקה. בהודו הוא לא חלה אפילו פעם אחת." בהודו, אגב, יש לרבקה שתי עובדות צמודות, אחת במטבח, "מאמא כזאת בת ,"55 השנייה עוזרת בניקיון.
כשנולד קאי, הבן הבכור בן השבע, הם עוד חיו קצת כמו צוענים. הם היו מגיעים לישראל לתקופות שלא עלו על חודשיים, וגרו בדירות שכורות. מתוך שלוש השנים שבהן יש להם בית משלהם בפרדס-חנה, הם שהו בו אולי שנה נטו. והייתה גם תקופה שבה גרו באיביזה, כי נחום חשב לעבור לשם. איביזה הייתה יקרה מדי לטעמם, והם לא רצו להפוך לעבדים של עגל הזהב, על כן נשארו על קו הודו-ישראל. היום הם שוהים בכל מקום תקופות ארוכות יותר, כדי שקאי יוכל ללכת לבית הספר. בארץ הוא לומד בבית הספר הדמוקרטי, ובהודו אצל מורה אנגלייה, שאליה מגיעים ילדים להורים מערביים כמותם. "בהודו אני נחום אינטרנשיונל, כולם אינטרנשיונל, יש חברים הודים, צרפתים, איטלקים, רוסים, מיקס כזה," אומר נחום.
כשהם בהודו, הבית בפרדס-חנה מאויש על ידי חברים שלהם. את היחס של בני הזוג בנימין לחברים מבטאת יותר מכל יחידת הדיור הנפרדת המיועדת לאורחים. "כל שנה אנחנו פוגשים אנשים מגניבים שעוברים בגואה, שנהיה לנו איתם חיבור אמיתי," אומרת רבקה. עם חבריהם נמנים גם שי אביבי ואשתו, מיכל ליבדינסקי. "נסענו לפני שנה וחצי לגואה לארבעה חודשים בהרכב משפחתי," אומר אביבי, "ושם פגשנו קהיליונת ישראלית שחיה על הקו, ונחתנו לתוכה. נחום ורבקה ושני הילדים שלהם הם חלק מהחבורה. אנחנו שומרים על קשר, ובחבורה הזאת נחום הוא סוג של באבא. תמיד כיף לדבר איתו, הוא סוג של מורה, יש לו מה להגיד על סיטואציות בחיים. שניהם מארחים למופת, הם חיבקו אותנו בחום רב, וכשהגענו לבית שלהם בגואה פשוט נפלה לנו הלסת. נחום הוא אמן בכל רמ"ח, חוץ מהתכשיטים הוא גם בונה ובונה, בחצר שלהם יש מין עמודים כמו זקיפים במערות נטיפים. הוא מחובר לאבנים, גם לאבן רגילה וגם לאבנים בגרסת התכשיטים."
- אתם עונדים את התכשיטים שלו?
"אני מסתובב עם מאלה בצבע טורקיז, שיש תקופות שאני לא יכול להוריד אותה, כי בלעדיה אני מרגיש עירום או בלי כוחות, ויש תקופות שאני עונד דברים אחרים. למיכל יש גם מאלה וגם צמיד."
- הייתם יכולים לחיות כמו רבקה ונחום?
"תראי, כולנו כלואים בשיטה, אבל הם מצאו איזו נוסחה מרתקת. אלה לא אנשים שעל הזין שלהם כסף, בחבורה הזאת יש אנשים עובדים ומצליחים, הם לא שוכני אוהלים, ובכל זאת הם מצאו את הדרך לא להיות כלואים בסיסטמה של עבודה, בית, חופשה של שבועיים פעם בשנה. נראה לי שהם עלו על משהו." אביבי ואשתו, אגב, עוברים בימים אלה לגור בפרדס-חנה. אולי הנוסחה תעבוד גם בשבילם.
בגואה יש לנחום ורבקה חלקת אדמה משלהם, עליה בנו גסט האוס עם ארבעה חדרים. הם עצמם מתגוררים בחצר האחורית של משפחה הודית פשוטה, בחלקה שהם שכרו עד שנת .2017 בהתחלה היו שני חדרים, ובמשך השנים נחום שיפץ והרחיב. בתמונות רואים אותו עובד עם המון פועלים הודים, שמהווים תחליף למערבל בטון ושאר אמצעים טכנולוגיים. כשהוא לא בתפקיד בוב הבנאי, נחום עובד כבר 20 שנה עם צורף נפאלי, שאביו וסבו עשו תכשיטים לבית המלוכה הנפאלי. באופן מוזר, גם נחום חש בן מלוכה: "אמא שלי מלכה," הוא מכריז, "ירושלמית אסלית. מהזן של פעם."
אמו נעזבה על ידי אביו לפני 30 שנה. נחום היה אז בן ,13 ויש לו עוד שלושה אחים, שהקטן ביניהם היה בן ארבע כשהאב עזב. אביו היה קבלן, שבעקבות מחלה החליט לשנות את חייו ולעקור לאנגליה, שם הכיר אשה שלה הוא נשוי עד היום. "בהתחלה אבא השאיר כסף, אחר כך אני והאחים שלי נכנסנו לתמונה, ועד היום אנחנו דואגים לאמא שלנו, היא המלכה שלנו."
- כעסת על אבא שלך?
"בזמנו ניסיתי להבין אותו, היום אני יותר כועס. כשנהייתי אבא, אמרתי, איך הוא עשה את זה."?
רבקה גדלה בחולון. אמה נפטרה מסרטן ממש בשנה שבה נחום נכנס לחייה באופן מחייב: "אלוהים לקח אותה והביא לי אותו," היא אומרת. אביה מתגורר בחולון, "והוא תמיד אומר לי שיש לי יהלום ביד." היהלום, נחום, מגיב: "אבא שלך יודע, זו את ששוכחת לפעמים." נו כן, לעתים גם רבקה רוצה בעל יותר מבוית: "שיילך לקנות לחם, שיאסוף את הילדים מהגן ומבית הספר. אני חיה עם גבר לא שגרתי, יש לו נפש של אמן, ואני משתדלת לתת לו את הספייס שלו, אבל לפעמים זה לא קל. למדתי שכמה שאבקש פחות, אקבל ממנו יותר." אם תרצו, זו הנוסחה לנישואים מאושרים.
נא להמתין לטעינת התגובות
