ראשי » סגנון » ניו אייג' » מסביב לקוסמוס

בית הרוחות: מסע שאמאני לסיביר

תהום גדולה פעורה בין טכנאות שאמאנית לבין דרך השאמאן האמיתית, בה לא "עושים שאמאניזם", כי אם חיים חיי שאמאן. האונגון, חפץ שבתוכו חיה רוח ממשית, הוא סמל לחיים שכאלה. דוב טרובניק חותם את מסעו לעולם הרוחות של סיביר

 

פעמים רבות שמעתי מהמורות השאמאניות השונות שליוו אותי בדרך את המשפט: "דרך השאמאן היא דרך פיזית ולא רוחנית". לכל אחת מהן היה הסבר ארוך, מפורט ושונה למשפט הבסיסי הזה, אולם כל ההסברים בסופו של דבר היו כמו נחלים שונים שנשפכו לתוך אותו אגם: הדרך השאמאנית עובדת בצמידות ובצפיפות עם החיים הפיזיים על הפנים של אמא אדמה, ולא מתנתקת מהם לממדים רוחניים שאינם קשורים לחיי היומיום של כאן ועכשיו.

כיוון שכך, דרך השאמאן משובצת בשימוש בכלים פיזיים שונים ומשונים. החל מתלבושות מיוחדות לטקסים, דרך תופים, רעשנים ופעמונים וכלה באבנים, מסכות, שרשראות וחפצי אומנות טקסיים. החפצים הפיזיים מקרקעים את האקסטזה והטראנס אליהם השאמאן נכנס בעבודתו, ועוזרים לו לתעל את המסרים אותם הוא מקבל מהרוחות, את אנרגיית הריפוי אותה הוא שואב מהאדמה, את הכוח לראות את הנעלם והנסתר - אל הקהילה אותה הוא משרת.

סיביר היא ענקית. כיוון שכך הציוויליזציה, הכיבוש הסובייטי, הכמרים המיסיונרים ובכלל המערב העכשווי, לא הצליחו לכבוש את כולה. השטחים הם כה אינסופיים, הטייגה כל כך אינה נגמרת לכל כיוון, היערות מתמתחים עוד ועוד, וההרים שולחים זרועות לכל כך הרבה כיוונים ולכל כך הרבה גבהים, עד כי באמת אין דרך לכבוש אותם.

ברוב השטח הפראי הזה לא קיימות דרכים, והילידים המתגוררים בבקתות עץ קטנות או ביורטות (אוהלים עגולים), מפוזרים בדונמים האינסופיים האלה, בקתה כאן, אוהל שם, ורק לעתים אפשר למצוא כפר נידח בן 10-15 בקתות המשרבב ראש מבעד לעצי היער כדי לסמן שגם הוא כאן.

הגודל, החיים הנידחים והקרובים כל כך לטבע וחוסר המגע באופן כמעט מוחלט עם העולם החיצון, השאירו את הדרכים השאמאניות חיות מאוד ופעילות, וכמובן מאוד מרכזיות בחיי התושבים. בפעם הראשונה בה נכנסתי ליורטה של משפחה בוריאטית (הילידים), היה ברור לי ששאמאן ביקר באוהל העגול הישן הזה והותיר את חותמו כמעט בכל פינה:

גולגולת אייל מקומי עם קרניים מסולסלות מעל הכניסה (להגנה ולמזל טוב), מזבח לתפילות בצד אחד של היורטה ובו כלים לטקסים (להביא את ברכת הרוחות לבית), סמלי ברכה קדומים ותפילות כתובות בצבעים של ירוק וכחול על עמודי העץ הכתומים התומכים בכל המבנה (לברך את היושבים בבית), וקמעות שונים התלויים מעל צילומים עתיקים של בני משפחה. וכמובן, במרכז הבית, תלוי ממרכז התקרה העגולה האונגון – בית לרוחות: פסל עץ מגולף בגסות של דמות נשית, ועל ראשה וידיה ממוסמרת במסמרי ברזל שחורים פרווה חומה. מתחתית רגליה מבצבצת טבעת מתכת, עליה קשורים מספר פעמוני מתכת שחורים ושלושה סרטי בד אדומים.

"את האונגון הזה הכין מאסטר זקן מאוד שהיום כבר לא מכין יותר כאלה. הוא גר היום עם משפחתו בעיר ירקוטסק, בבית חדש ומודרני", מתפארת בפני בעלת היורטה, תוך שהיא מושיבה אותי על שרפרף קטן. "ואת הרוח שחיה בו הכניס שאמאן מאוד חזק שחי באולן-אודה, ומדי פעם מגיע לאזור שלנו לרפא ולעשות דברים ששאמנים עושים".

הדמות התלויה, שבעיניי היתה יפה מאוד, גם קרנה באנרגיה מאוד חזקה, וברור שהקיפה בהגנה ובברכה שלה לא רק את היורטה עצמה כי אם גם שטח נכבד מסביבה. הרעיון של חפצים המוטענים באנרגיה לא זר לי כלל, ולמעשה גם אני בעצמי מכין חפצי עוצמה המוטענים בכוח, באנרגיה ובכוונה. אולם, כאן היה חידוש שלקח את מלאכת החיבור בין הפיזי לרוחני צעד אחד רחוק יותר: האונגון מהווה בית לרוח של ממש. לא לאנרגיה ולא לכוונה – לרוח של ממש.

אז מה עושים כדי שיהיה לנו אונגון (שהרי כל אחד צריך אחד!)?

התהליך הוא כזה: ניגשים לאומן מאסטר, ומבקשים ממנו להכין את החפץ הפיזי, כמובן בהתאם להוראות השאמאן. אם רוח של חיה עומדת לאכלס אותו, עליו להיראות בדרך מסוימת, ואם רוח טבע תגור בו עליו להראות בהתאם, וכך הלאה – לכל סוג של רוח נדרשת צורה שונה. ובאמת, ניתן לראות אונגון בצורה של דמות אנושית או של חיה, בצורה גיאומטרית פשוטה ולפעמים גם בצורה אמורפית ולא ברורה – הכול לפי הוראות השאמאן. לאחר שהחפץ עצמו מוכן, השאמאן לוקח אותו ועורך טקס. בטקס הוא נכנס לטראנס ויוצא לעולמות הנסתרים לצוד רוח.

האפשרויות הן מגוונות ושונות. לפני שהיא עוברת לעולם הבא, ניתן לשכנע רוח של חיה שמתה לגור בבית חדש ולתת מברכתה ליושבי הבית. זוהי רוח של טבע, כמו אנרגיית יער או אולי נשמה של אבן, או סערה שהשאמאן לוכד ומכניס בשיר מלא עוצמה לאונגון. ישות אנרגית שהשאמאן מגלה וחש שמתאימה למשפחה, מזומנת וממלאת את התפקיד. לפעמים אפילו נשמה אנושית מוצאת את מקומה בתוך פסלון פשוט, ומקבלת את האחריות על הבית והמשפחה. לאחר שהאונגון מלא, הוא ניתלה אחר כבוד במקום מרכזי בבית, והופך למוקד האנרגטי של כל מה שמתרחש בו מבחינה רוחנית.

בעקבות אותו אונגון יפהפה יצאתי למסע חיפוש אחר יצירות האומנות השאמאניות הללו. עניין אותי לא רק לראות את הפן האומנותי שלהן, אלא גם לחוות את האנרגיה והכוח שהם מפיצים. מצאתי שהמגוון עצום והיצירתיות חוגגת בלי סוף. אונגונים המפוסלים מעצים שונים בדמויות מגוונות של בעלי חיים, ובדמויות אנושיות; אונגונים מכווני מטרה, דוגמת כאלה המיועדים להגביר שגשוג או פריון, ואונגונים לעבודה עם כוחות נשיים או להדגשת האון הגברי.

מצאתי אונגונים עשויים אבנים מגולפות. גם כאן העבודה עצמה היתה גסה ופשוטה להפליא – רק מספר חריצים וחורים שיצרו פנים או דמות, ואולי מעט פסי צבע כדי לחזק סוג מסוים של אנרגיה רצויה. מצאתי אונגונים עשויים פיסות עץ שלא עובדו כלל, אלא נאספו ביער והושארו כפי שהן ועליהן רק הודבקו פנים חקוקות על פח. במקום אחד גיליתי אונגון עשוי בדים שנועד לעודד ילודה, ובאחר מסיכה מתכתית אליה ממוסמרת פרווה לבנה. הוסבר לי כי אונגוני מתכת הם נדירים ומוקדשים למטרות יוצאות דופן. גם הטקסים לאיכלוסם מורכבים ומיוחדים יותר - וכמובן גם יקרים יותר.

מעבר ליופי האומנותי שגיליתי סביב עניין האונגון, אהבתי את הרעיון הפשוט לפיו התושבים הסיביריים שעדיין חיים בפשטות המקורית, ידעו לדבר על הרוח שחיה בתוכו, לספר סיפורים על עזרתו במקרים רבים בחיים ולתאר בפשטות יומיומית את דרכי הכנתו ופעולתו. לא היו סביב הנושא סימני שאלה, לא הורמו גבות וגם לא הובעו ספקות. האונגון השאמאני הוא חלק מחיים טובים ומלאים, ומי שאין לו אונגון, כדאי מאוד שישיג לו אחד כדי להביא את חייו למנוחה רוחנית, לביטחון ולברכה.

וכך, בטבעיות הגדולה ביותר שאפשר לחשוב עליה, גרים היום אנשים בבקתות עץ או ביורטות בד ומעבר לשלל בני המשפחה והכלבים הרבים שסובבים סביב, הם מארחים באופן קבוע לפחות רוח אחת אשר שומרת, מגנה ודואגת להרמוניה הרוחנית בבית. 

בדרך השאמאנית אין פער בין הרוחני לפיזי. הם משתלבים זה בזה ומתערבלים ליצירת דרך חיים אחת. באמצעות היכרותי עם האונגון ועם כל מה שהוא מייצג ומביא לחיים, קיבל עבורי משפט ששמעתי מהמורות שלי עומק והבנה רחבים יותר. "אל תלמד ממני, תלמד אותי", היה המשפט, שלא דיבר על הידע של השאמאן או על היכולות שלו, אלא על מי הוא ומה הוא, והאם הוא הולך את הדרך או רק עושה את הטכניקות.

ללא ספק, הפער בין טכנאות שאמאנית, כזו אשר מכשירה אנשים להישאר כפי שהם ורק להפעיל כוחות שאמאניים, רחוקה מאוד מדרך השאמאן האמיתית, בה נדרשת ההתמרה המלאה. בה לא "עושים שאמאניזם" כי אם חיים חיי שאמאן. והאונגון הוא סמל לחיים שכאלה – חיים שמחברים בצורה מלאה את שני העולמות לעולם אחד של הרמוניה, שחי ויוצר יופי יחד עם אמא אדמה.

דוב טרובניק הוא שאמאן, מחבר הספרים "מאיה – מסתרי התרבות הנעלמת", ו"מגע שאמאני לפתיחת הלב - שיטת אד-אומה".­לאתר הרוח הגדולה

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...