כואב אבל פחות: כשאבא או אמא חולים במחלה קשה
שלא נדע, אבל החיים מתהפכים ברגע שבו אחד ההורים לוקה במחלה קשה, וגם לניסיון לגונן על הילד מפני המציאות החדשה יש מחיר כבד. איך משככים את הבשורה המרה ואת ההשלכות שלה
מהיום שבו אנחנו עוטפים לראשונה את יורשי העצר בזרועותינו אנחנו נשבעים לעצמנו שנעשה הכל כדי להגן עליהם. בטוב וברע. שתמיד נהיה שם בשבילם, סמכותיים, חזקים. כמעט שלא עולה בדעתנו שמחלה קשה של אחד ההורים עלולה לקטוע באופן בלתי נמנע את השגרה המשפחתית ולהשפיע על כל בני הבית - קטנים כגדולים. במקרים כאלו, לא עלינו, ניאלץ לפתוח את שערי המגן שבנינו סביב הייצור התמים ולחשוף אותו למציאות החדשה.
ליאת מנדלבאום, פסיכולוגית קלינית מומחית ומנהלת פורום "פסיכולוגיה קלינית של הילד והמתבגר" באתר דוקטורס, מסבירה כי אחת הטעויות הנפוצות של המבוגרים נעוצה באמונה לפיה ילדים "ממילא לא מבינים", ולכן , כדי להגן עליהם מפני המציאות הקשה, מסתירים מפניהם את מחלת ההורה. אלא שבפועל הילדים חשים ויודעים יותר ממה שנהוג להאמין, והניסיון לחסוך מהם דאגה ופחד עלול להשיג את ההפך.
הם חשים את המתח והדאגה של הוריהם, יודעים שמשהו רע קורה, ניזונים מחלקי דברים ומשלימים מדמיונם תמונת מציאות מעוותת שעלולה להיות מאיימת ומעוררת חרדה רבה יותר. כשאנחנו נמנעים מלשתף את הילד, אנו מותירים אותו בודד ומפוחד, מבלי יכולת לעבד את הקשיים והדאגות בעזרת המבוגרים. "חשוב ביותר להימנע מהסתרות ומיצירת אווירה של סודיות ומתח בבית", מדגיש דוד
ג'קסון, פסיכולוג קליני מהמרפאה לילדים ונוער, בית החולים גהה. "לא מעט הורים מנסים למנוע מידע רלוונטי מילדיהם על מנת לשמור עליהם מעומס רגשי וכדי להימנע מהתמודדות עם המציאות הקשה -במקרים כאלה רב הנזק על התועלת".
באיזה גיל מזהה הילד כי אחד ההורים חולה?
"כבר מגיל שנתיים ילדים רבים יהיו ערים לשינויים בולטים במצבו הפיזיולוגי או הרגשי של ההורה, בעוד שילדים בוגרים יותר יהיו אף רגישים לשינויים דקים יותר. ככל שהגיל עולה, כך עולה מידת המעורבות והקליטה של המתרחש סביב והאפשרות של הסתרת המצב הופכת לפחות אפשרית. אגב, פעמים רבות גם פעוטות יקלטו ברמה הרגשית התרחשויות בבית בעוד שהוריהם יחשבו כי הן מוסתרות היטב".
גם מנדלבאום מכירה ברגישות הילד לנוכח המצב החדש. "ילדים צעירים עסוקים מאוד בסוגיות של פציעה ומחלה ומגלים דאגה מפני מצבים המסכנים את שלמות הגוף", היא מסבירה, "כשלמחלת ההורה יש ביטויים חיצוניים כמו נסיגה תפקודית, איברים חסרים או שיער שנושר בפתאומיות, הילדים עלולים לפתח דאגה שמא יידבקו בעצמם במחלת ההורה. הם
לעתים, דווקא מתוך הרצון לשתף את הילד ולמנוע מדמיונו הפורה להמריא אל עולם המראות והמושגים המופרעים, אנחנו עלולים, לדבריו של ג'קסון, לעשות את ההפך המוחלט. "ילדים בגילאי טרום חובה אינם זקוקים להסברים ארוכים, מסובכים או מדויקים מבחינה רפואית, מה גם שיכולת הבנתם במושגי זמן אינה מושלמת. לכן, מומלץ במצבים אלה לדבר עם הילדים בצורה ברורה ככל האפשר, לספק להם תשובות קונקרטיות וישירות ולא להעמיס מידע מיותר על מנת לסייע בהגברת תחושת הביטחון של הילד וכדי להימנע בהמשך מתשובות סותרות שיקשו עליו לעכל את המצב הנוכחי".
ומה קורה כשגם ההורה החולה לא תמיד יודע איזו תשובה לתת או אולי נמנע מלדעת על הנורא מכל ואף מסתובב עם אלפי סימני שאלה באשר להשתלשלות מצבו הבריאותי?
"במקרים בהם הורה חש שאין ביכולתו לתת תשובה ברורה לילד הוא בהחלט יכול לענות בגלוי כי הוא אינו יודע את התשובה. הורים עלולים לחשוש מהשארת הילד ללא תשובה לשאלותיו, אך בטווח הארוך עדיף גילוי הלב והצגת המצב האמיתי על פני תשובות מגומגמות או כאלה ששיתבררו כמטעות בהמשך. בנוסף, בהתאם לגיל הילד, מומלץ לשאול אותו אם הבין את דברי ההורים, אם ישנן שאלות נוספות המעסיקות אותו, דבר מה נוסף שברצונו לומר וכדומה. במישור הפרקטי רצוי להימנע ככל האפשר מהעמסת מצוקת ההורה על הילד ולהתייחס לשאלותיו בצורה שקולה ורגועה ולא בסערה רגשית. אין הכוונה כי ההורה יגיב לילד בצורה רובוטית או מנותקת רגשית, אלא בעיקר יעביר תחושה של רוגע ובטחון ככל הניתן ויהיה פנוי לקלוט ולהבין את רגשותיו של הילד במצב.
"חיזוק הילד בתחושות ביטחון חשוב כדי למנוע מצב של 'היפוך התפקידים' בין הילד להורה - כשהילד חש את עצמו כאחראי על בריאותו או מצבו הרגשי של ההורה החולה, דבר שעלול להוביל לתחושת אחריות כבדה מאוד כלפי ההורה או רגשות אשם במידה ומצבו אינו משתפר. תופעה נוספת היא ילד המתנהג כאילו אינו פנוי עוד למשימות ההתפתחות שלו ולחייו מחוץ להקשר המשפחתי. חייו הרגשיים 'משתעבדים' למחלת ההורה ומקשים עליו להמשיך במשימות העצמאות שלו. דרך הזדהותו הקיצונית של הילד עם ההורה החולה הוא עלול לחוש כי אין לו כל לגיטימציה להמשיך בחייו והוא עלול לסרב לחוש רגעים של הנאה, סיפוק או הסחת דעת מהמצב המשפחתי ואף לחוש רגשות אשם במידה ורגעים מעין אלה אכן מתרחשים".
לאילו תגובות ניתן לצפות?
"ישנם כאלה שיבטאו עיסוק רב במחלת ההורה באופן מילולי וישיר בעוד שאחרים יבטאו את תחושותיהם המטרידות בצורה עקיפה, ולעתים אף לא מודעת לחלוטין, דרך אמצעי ביטוי שונים שאינם בהכרח מילוליים. ועדיין, ישנם ילדים שייצרו רושם של התעלמות מוחלטת מהמצב, ישדרו עסקים כרגיל וימשיכו בחייהם כאילו דבר לא השתנה. היעדר תגובה היא כמובן תגובה חזקה וברורה בפני עצמה, המעידה על האופן בו נאבק הילד עם המצב ומנסה להישאר בשליטה מולו. חשוב לכבד את דרך התמודדותו עם העניין ולראות זאת כאסטרטגיית ההתמודדות המועדפת עליו בשלב זה. ככלל, קבלו בסבלנות את תגובת הילד ואל תעבירו אליו את המסר כי ישנה דרך התמודדות אחת הנכונה עבורו. כמובן שבמצבים בהם נראה כי הילד מגיב בצורה הפוגעת בו או במרקם המשפחתי באופן משמעותי, ניתן לחשוב על מענה ספציפי יותר עבורו ואף לפנות לייעוץ עם אנשי מקצוע".
אם חס וחלילה חליתם, חשוב לאפשר לילדכם להתמודד עם השינוי הכרוך בכך בדרך הבריאה ביותר, ממליצה ליאת מנדלבאום ומסבירה כיצד ניתן לעשות זאת.
אל תזלזלו בתחושות הילדים - ילדים יודעים שמשהו רע קורה, ניזונים מחלקי דברים ומשלימים מדמיונם תמונת מציאות מעוותת שעלולה להיות מאיימת ומעוררת חרדה.
שתפו אותם - לשתף את הילדים בכל גיל בהתאם ליכולת ההבנה שלהם ולהציג בפניהם את המציאות במילים פשוטות, קרוב ככל האפשר לאמת.
מנעו מהם תחושות אשם - חשוב להדגיש, במיוחד כשמדובר בילדי גן, שהמחלה אינה קשורה אליהם בשום אופן.
נהגו בפתיחות - יש לתת הסבר קצר על מהות המחלה, ואף לנקוט בשמה. חשוב לאפשר לילד לשאול שאלות ולהתעניין בכל השלכותיה של המחלה עליו ועל הבית.
אל תעמיסו עליהם - אין טעם להעמיס על הילדים מידע רפואי מיותר או תחזיות קשות.
תנו לעובדות לדבר - עדיף לציין את העובדות כפי שהן תוך הדגשת המאמצים שעושים הרופאים כדי לסייע להורה.
הכילו את כאבם - עודדו את הילד לדבר ותנו ביטוי לרגשותיו כולל בכי, כעס, פחד ובלבול. גם במקרים של התפרצות חשוב שההורה יוכל להגיב בשקט ובכבוד.
אפשרו להם לשלוט במצב - כדי להגביר אצל הילד את תחושת השותפות והשליטה במצב, אפשר להטיל עליו משימות קטנות שיגרמו לו לחוש אחראי, פעיל וחיוני לבע ריאותו של ההורה. הוא יוכל לענות לטלפון, להגיש להורה מים, או להביא את העיתון.
אל תפתיעו - הכינו את הילד במידה וההורה החולה ייאלץ להיעדר מהבית לצורך אשפוז. במקרים כאלה רצוי לאפשר לו לבקר את ההורה, לכתוב לו או לצייר לו ציורים.
נא להמתין לטעינת התגובות
