הנה הילד: חמי רודנר חוזר הביתה
על הרגע המדויק שבו הילד חמי רודנר לקח גיטרה ועלה לבמה יש ויכוח בין ההורים תמר ועמוס. "בבסיס שלי רציתי להיעלם, בחדר האוכל בקיבוץ הייתי נצמד לקירות", אומר הרוקר, שבינתיים גילה שהביישנות נושרת ממנו על הבמה
ההורים: תמר (74) עורכת פרילאנס בהוצאות ספרים; עמוס (75) ארכיטקט.
הילדים: מנישואיה הראשונים של תמר - איריס (53) מבעלי "נגה תקשורת" ושותפה ב"ענני תקשורת;" רוני (50) גרפיקאי.
מנישואיו הראשונים של עמוס - הדס (53), בתחום המחשבים; אורי (51), פרופסור למשחק בבית ספר בלונדון.
ילדיהם המשותפים - חמי (45), זמר ומלחין, אב לשרה (שנה); רותי, (41) בתחום התקשורת; עופרה
(36) כותבת ומאיירת ואחראית מטעם מינהלת המאה להנצחת דודו גבע וברווזו.
הבית: על קירות בית הוריו של חמי בגבעתיים אני מגלה עוד כישרון של הילד, כשאביו מציג בפניי בגאווה: "את זה חמי צייר." ציוריו מעטרים את קירות הבית, ואנו מתמקדים ברישום של חתול ממוסגר. הבית בן שני חדרים וכולל סלון עמוס ספרים ועציצים, מול מטבח עמוס כלים תלויים.
על השולחן תקליטי ויניל ישנים, אלה פיצג'רלד, כוורת ונעמי שמר עם הקדשות אישיות "לתמר, עמוס והילדים." חתול כבד גוף יוצא מחדר השינה לקבל את פניי, וחמי נזעק: "תיקחו אותו, הוא יתקוף אותה! חתול מעצבן ומגעיל.""הוא לא יתקוף, בסך הכול חתול אתגרי," מסנגר עליו עמוס תוך שהוא מגלה אותו אל חדר השינה. הם עברו לפה אחרי שאחרון הילדים עזב את הבית. די מיצו את החיים בקיבוץ והחליטו לנסות את העיר.
אתם בקשר יומיומי?
"אפשר להגיד שכן," אומרת תמר, "מתראים לפחות פעם בשבוע, לפעמים עושים בייביסיטינג לשרה."
ילדות: חמי נולד בקיבוץ גבעת ברנר, בתקופת הלינה המשותפת, עליה הוא לא מוכן להרחיב את הדיבור ומסכם כקשה מאוד לו ולהוריו. בגיל שש אמו לקחה אותו ללון בבית. תמר לימדה ספרות בתיכון ועמוס מילא תפקידים ציבוריים, ובהם מזכיר הקיבוץ בשלוש קדנציות.
חדר משלו: את המשך ילדותו חלק חמי בחדר אחד עם אחיותיו. רותי והוא ישנו במיטת קומתיים ועופרה במיטה קטנה ליד. הגדולים ישנו בנפרד.
מוזיקה: את הערבים העבירו בהאזנה משותפת לתקליטים במערכת הסטריאו מדגם "פיליפס" שקנו מקרובים בקריית אתא. "האהבה למוזיקה הייתה קיימת ונוכחת מהרגע שאני זוכר את עצמי," אומר חמי, "הקשבנו לכל מה שהיה טוב. אמא אהבה מוזיקה קלאסית. כן, ואת הביטלס."
סוסים: "הם בהחלט היו חלק מההווי המשפחתי, כי לאבא שלי הייתה חיבה מיוחדת לנושא. היינו יוצאים לרכוב יחד. אורי היה המקצועי, רותי חסרת מורא ואני הפחדן." טיולים לא ממש היו באג'נדה המשפחתית.
עמוס: "ניסינו, אבל בכל פעם גילינו מחדש שאיפה שאנחנו אוכלים מישהו השאיר נייר טואלט, ותמיד אתה עם מיליון אנשים נוספים. אז נגמלנו."
ציונים: תמר: "הוא קרא אטלס כרטא ואנציקלופדיות תרבות מאוירות. בית ספר באופן כללי שעמם אותו, במיוחד מורות עם קול מונוטוני. אבל הקסם האישי שלו עזר לו לזכות באהדת המורות, כך שמעולם לא הייתי צריכה להגיע מבוישת לבית הספר."
את רוב זמנו הוא העביר בחלומות בהקיץ ובציור. "זה היה התחביב העיקרי שלי. אבל האמת היא שאהבתי ללמוד ספרות והיסטוריה, בעיקר את הדיונים הסוערים על אירועים היסטוריים והוויכוחים שלי עם המורה באמצע השיעור."
אוכל: על זיכרון ארוחת הערב בבית ההורים הוא מתרפק במיוחד. "לא היינו מבשלים בבית כי לא היה מקום," נזכרת תמר.
עמוס: "היה טוסטר אובן וסיר פלא על פתילייה."
תמר: "ועם הירושה של סבא קנינו תנור קטן."
חמי: "אלו הרגעים שהכי חיכיתי להם. תשומת הלב שבה אמא חתכה את הסלט, החביתות על השולחן. עד היום אני לא סובל אוכל שמוגש סתם."
ילד שלי מוצלח: מתברר שאם אתה גדל בקיבוץ כמו גבעת ברנר אין לך דרך מילוט. ככה זה כשסביבת המחיה שלך עוסקת באופן גורף בתחביב אחד - לימוד נגינה. "לא היה ילד בקיבוץ שלא למד לנגן. הילדים הכי פחות מוזיקליים ניגנו במלודיקה," מספר חמי. תמר בעצמה ניגנה בחלילית ובפסנתר, ועמוס הפגין יכולות של מולטי-טאלנט בנגינה בסקסופון, מפוחית ואקורדיון ולקח תפקיד מרכזי בהפעלות מוזיקליות, הרקדות ואירועים.
עמוס: "לא היינו טובים אבל נהנינו. לא הייתה תאוות התמקצעות, היה אידיאל שהחבר צריך לעבוד ואחרי העבודה צריך לנגן, ללכת למקהלה, לכתוב סיפורים לעלון הקיבוץ, תרבות שלמה של פעילות אחרי העבודה, והיא כללה את המוזיקה."
"אולי בעקבות זה שהילדים לא גרו בבית ההורים היה זמן לזה," מגיב חמי בציניות קלה, "אבל הדבר היפה הוא שמוזיקה הייתה דבר חברתי וכולם התעסקו בזה."
בכיתה ב' החל חמי ללמוד פסנתר עם מורה חסרת השראה שניסתה להרביץ בו את תורת הטכניקה,
סולו: הניסיון הראשון לפרוץ את מעטה האלמוניות היה ב-,'78 כשחמי פרץ לאולם בית העם בקיבוץ, בזמן שאנשי הטלוויזיה הישראלית ערכו סרט על הקיבוץ, תפס גיטרה חשמלית איומה וניסה ללכוד את עינם ואוזנם תוך כדי נגינה עילגת של "העיר באפור."
עמוס דווקא זוכר אירוע מכונן מקדים: "כשחמי היה בכיתה ב' נערך קונצרט שבו הופיעו תלמידים אחרים. חמי ישב בקהל. אחד הילדים שהיו אמורים להופיע פחד לעלות והיה רגע של מתח. אז חמי, שהיה בסך הכול אחרי שני שיעורי פסנתר, עלה וניגן את התרגיל שלמד מהמורה הרוסייה. ועוד משהו: כשחמי היה בכיתה י"א, הוא הרצה בשלושה בתי ספר על הביטלס."
חמי: "אני לא זוכר את זה."
עמוס: "אני זוכר. היה גם קטע מפתיע בכיתה י.' הייתה מסיבה של הכיתה והילדים הופיעו, וחמי נחשב אז ביישן. פתאום, באופן לא מתוכנן הוא עלה לבמה והתחיל לנגן... בחיי. תשאלו את מיכל פולק. חוץ מהאנקדוטה בכיתה ב,' זו הייתה הפעם הראשונה שחמי החזיק קהל שלם 40 דקות ועוד ניגן חומר לא פופולרי. אני לא יודע מאיפה הוא לקח את הגיטרה, אבל הוא הפתיע את כולם."
חמי: "כל הופעה שלי הייתה מפתיעה, כי בבסיס שלי תמיד רציתי להיעלם. אפילו כשהייתי נכנס לחדר האוכל הייתי נצמד לקירות. אבל כשאני עולה לבמה אני עובר טרנספורמציה."
תמר: "אני זוכרת שהוא עלה והצחיק את כולם בחיקוי של בן גוריון."
אחרי כיתה ח' הוא זנח את הגיטרה והקדיש זמן להאזנה למוזיקה. "החלום שלי היה להיות יואב קוטנר. הוא שידר אז את 'ציפורי לילה' והביא מוזיקה מהעולם. זו הייתה תוכנית פרועה והיה בה משהו שהתאים לגיל שהייתי בו. השלב הזה עיצב את הטעם המוזיקלי שלי."
איפה הילד: את השירות הצבאי העביר בקצין העיר רחובות. שנה אחרי כבר עזב את הקיבוץ ובד בבד חזר לנגן. "זו הייתה תקופה פרועה של תחילת שנות ה-.80 היינו מבלים בדיסקוטק של הקיבוץ ורוקדים את עצמנו לדעת.
יום אחד, בצבא, התפרץ בי צורך להיות בצד שמאזינים לו והרגשתי שאני צריך להחזיק מיקרופון בידיים. הלכתי למגורים של הצעירים ואספתי חבר'ה לנגן איתם." אחד מהם הוא אסף שריג, הגיטריסט שמלווה אותו עד היום. זו הייתה ראשיתה של איפה הילד, שהוקמה כלהקת קאברים. "שנה אחרי השחרור עברתי לתל אביב, ומכיוון שאסף היה קטן ממני, בן שכבה של עופרה אחותי, חיכיתי לו שיסיים את הצבא כדי שנוכל לעשות חומר מקורי." התקופה הראשונה הייתה מלחמת הישרדות אמיתית. בלי אגורה בכיס ונדידה בין עבודות מזדמנות. "עד '93 חייתי בתל אביב בעוני מרוד."
ידעתם?
תמר: "הוא לא סיפר הרבה כי הוא ידע שאני דואגת."
במדבר: אחת התחנות החשובות למינוף הקריירה המוזיקלית הייתה התקופה שבה עבד בפאב "המדבר" כמנהל יום וכאחראי ניקיונות והזמנות. '"המדבר' היה הפאב שכולם דיברו עליו. מקום מפגש של הרבה אנשים שרצו לעשות מוזיקה ואנשים מהתעשייה. היה צמא להביא משהו חדש, שוקק, תוסס ועדכני. תל אביב התיימרה להיות לונדון וניו יורק. הייתה איזו בינוניות ששלטה במוזיקה ורצינו להביא משהו חדש. זה התחיל לחלחל. אנחנו היינו ברוקנרול והבאנו משהו חדש לעיר שניסו לעשות ממנה קוסמופוליטית. זה היה כמו שמן על גלגלים.
פגשתי הרבה אנשים שרצו לעשות מוזיקה. ירמי קפלן, אסף אמדורסקי, ג'נגו - כולם ניגנו עם כולם. לאט-לאט כל אחד גיבש את האנשים שסביבו. סצינת הרוק קיבלה תאוצה גם בעזרת מקומון 'העיר' ומועדון 'רוקסן,' שאירח להקות רוק. הייתה גם החזרה לארץ של פורטיס וסחרוף, שהביאו משב רוח חדש. היו גלים של שינוי, נוצר יש מאין. איפה הילד הייתה אחת הלהקות הראשונות שיישרה קו עם המוזיקה בעולם."
הדור הבא: את קרן, אשתו האוסטרלית, הכיר במסיבה כשהייתה סטודנטית לנגרות. ב-2007 הם התחתנו, ובימים אלה היא מסיימת קורס תפירה ועיצוב אופנה ובעיקר עסוקה עם שרה, בתם בת השנה ושלושה חודשים.
עוד ילדים? חמי: "אם ירצה השם. האבהות שלי היא משהו שהיה שם תמיד באיזה מחסן, שחיכה לצאת החוצה. היא לימדה אותי אחריות, וכשאני משחק עם שרה היא מלמדת אותי להיות תינוק. הצחוק נקי ואנחנו מעבירים דאחקות."
מה יהיה? "בכל פעם שאני עומד על הבמה ושר אני מגשים חלום. אני עדיין לא מאמין שזה קורה לי. אני מרגיש שעדיין לא הגעתי לאן שאני רוצה. עכשיו אנחנו בסיבוב איחוד עם איפה הילד. לשנה הבאה אני מאחל לעצמי הצלחה באלבום החדש של איפה הילד ושהמשפחה שלי תהיה מוגנת, מאושרת ובריאה".
נא להמתין לטעינת התגובות
