עושים רוח: שבוע בתוככי הסצנה הרוחניקית של פסטיבל "פשוט"
15 שנה אחרי המפץ הרוחני הגדול, ישראל היא דייסת ניו אייג’ במחירי גורמה. אליען לזובסקי העבירה שבוע בפסטיבל פשוט באשרם במדבר וחזרה עם דוח משימה: מה באמת מסתתר מבעד לענני הקטורת והחולות שטופי הזימה
יום חמישי
"הבולבולים הגיעו," מכריז ז'יוואן בעליזות מהולה בסרקזם, "שיהיה לך בכיף." אני לא מספיקה להגיב וכבר הוא נעלם, משאיר אותי ממצמצת מול השמש הרצחנית של הבוקר, מנסה לעכל את המידע. השעה שבע וחצי, ולפני 20 שניות פקחתי את עיניי. עדיין מטושטשת, אני מדדה אל המקלחת הצמודה לאוהל שלי כדי לצחצח שיניים, כשלפתע חולף על פניי גבר עירום לחלוטין.
הוא נראה כמו התאום של טוביה צפיר, רק שיש לו כרס בגודל הפלנטריום, והאמת שהוא דווקא כן לובש משהו, סנדלי שורש, אפילו חדשים למדי. אני יודעת, כי ניסיתי בכל כוחי להתמקד בהם. הכוונה בבולבולים, אני מבינה עכשיו באיחור קל, לא היתה לציפור השיר הפיוטית. אם כי כשמשווים גדלים, אגב, הציפור בהחלט לוקחת.
בחיי שאין לי בעיה עם עירום. למעשה, ידעתי שזה עומד להגיע. כבר שבוע אני שוהה פה, ב"אשרם במדבר" שביישוב שיטים, וכל הזמן הזה התנהלו הכנות קדחתניות לקראת פסטיבל "פשוט," שבמסגרתו נוהרים לכאן מאות אנשים כדי ללכת עירומים. "זה יהיה כמו סדום ועמורה," הסביר לי ז'יוואן, הטבח של האשרם - ששמו האמיתי הוא בכלל גיל רייזר ועוד נחזור אליו בהמשך - "רק יותר גרוע."
העניין הוא שאני, איך לומר, לא ממש הפנמתי את המידע הזה. ובטח לא ציפיתי שכל השדיים, הערוות והפינים האלה יוטחו בפרצופי על הבוקר. מישהו צריך לחוקק חוק נגד זה, אני מהרהרת בזעף במקלחת, משהו כמו: "לא ייחשפו איברים אינטימיים לפני השעה 11 בבוקר, או לפחות לפני שהאדם הלבוש שתה קפה."
שלוש מנות קפאין אחר כך, אני מתפנה לסקור את המצאי האנושי החדש. לאט לאט הם נוהרים פנימה, רובם עדיין לבושים, האוהלים שלהם צצים על הדשא כמו שריונות צבים מפוליאסטר. חלקם הגדול אורחים קבועים שמגיעים מדי שנה, מתחבקים, שואלים מה נשמע, לא השתנית בכלל. חלקם חדשים, מבטיהם המהוססים חושפים את חששם הראשוני. מסביבם טורחים אנשי הצוות של האשרם, כ־15 במספר, שמרוב לחץ לא יודעים מה לסדר קודם.
בימים רגילים הקצב שלהם רפוי, נינוח, מדברי. אבל עכשיו הם מתרוצצים כאילו צבוע מורעב רודף אחריהם, לשים ומותחים והופכים את מה שהיה עד אתמול אשרם מנומנם ומאובק, למתחם צבעוני ושמח של פסטיבל. די מדהים לראות את השינוי שהמקום עבר כמעט בן לילה: רשתות צל נמתחו, שלטים מצוירים נתלו, סדינים נקיים הונחו, תשתיות חשמל ומים חוזקו, ורחבת הכניסה העגמומית והאפורה הפכה לשטח מזמין הכולל פינת צ'אי, בר מיצים ואלכוהול, קנטינה ועמדת די־ג'יי. עכשיו צריך רק לוודא שאף אחד לא יתקרב לאסד, החמור של האשרם, שתחביבו העיקרי הוא לנשוך את כל מי שמנסה ללטף אותו, בתקווה להוריד לו איבר.
הגעתי לכאן עם כוונה יומרנית: להשתמש באשרם הזה - על עובדיו, מבקריו האקראיים ואורחי פסטיבל "פשוט" - כמקרה מבחן, כדי לצייר תמונת מצב של הקהילה הרוחנית בישראל בשלהי .2009 יותר מ־15 שנים חלפו מאז המפץ הגדול, שבמסגרתו גילתה ישראל את הרוחניות. טיוהר התבסס כבר מזמן בפאצ'ה ממה בקוסטה ריקה, רפיק קמחי מנהל את "אום סנטר" בבית אורן, כמעט כל מתנ"ס שכונתי כולל בתפריט שלו קורס יוגה/הילינג/ רייקי, פורטלים כמו נמסטה ונו מיינד מלבלבים, ואין ספק שהרבה מים זרמו בגנגס מאז "אופטימיות קוסמית," תוכנית הטלוויזיה התיעודית מתחילת ימי ערוץ ,2 שסימנה את ראשית המהפך.
אושו, המק'גורו שהישראלים כל כך אהבו לאמץ, זה שלעס את הפילוסופיה המזרחית, ירק אותה לתוך עטיפה נוצצת והגיש אותה לעולם המערבי על מגש משובץ יהלומים - הוא כבר חדשות ישנות. חניכיו עדיין דבקים באידיאולוגיה הרוחנית שלו, כמובן, אבל אחרים המשיכו ממנה לאידיאולוגיות רוחניות אחרות, ויש כאלה שפשוט ערבבו בין כמה אידיאולוגיות עד שיצרו אחת שמתאימה להם.
יותר מהכול, נדמה שישראל של היום היא דייסה ניו-אייג'ית מבלבלת: מצד אחד, לרוחניות יש בה מקום של כבוד. מצד שני, בהתחשב בכך שאפילו דודתי פאולינה הפכה את עצמה במחי קורס ורבע ב"העידן החדש" למטפלת באבני טוף - לא ממש ברור מה באמת נשאר מכל זה, פרט לענני קטורת ריחניים, וטעם רע של ניסיון להרוויח כסף מעסקי אוויר.
אשרם במדבר נבחר כמקרה דוגמה, כיוון שהוא אחד המקומות הרוחניים הוותיקים בארץ - עניין משונה, על רקע העובדה שרוב האנשים בכלל לא יודעים איפה זה שיטים. התשובה: שעה מאילת, קצת
אלה, אגב, שמותיהם הסניאסיים, כלומר השמות שהם מקבלים עליהם כחניכים של אושו, וכמו שאפשר להבין, זוהי גם האידיאולוגיה הרוחנית שלהם ושל המקום. זה לא אומר שכל עובדי המקום או המבקרים בו הם חניכים של אושו. רחוק מזה. האמת היא שכרגע יש שם בעיקר הרבה מאוד אנשים ערומים, שכל קשר בינם לבין אושו הוא מקרי בהחלט, ורובם עומדים עכשיו בתור לצ'אי שופ וממש רוצים בייגל טוסט, דחוף.
פסטיבלים רוחניים, אני מבינה מהר, זו בעיקר הזדמנות לעשות כסף. להביא את המכה, שתחזיק אחר כך את האשרם ויושביו בימים הפחות רווחיים. את ההזדמנות הזו, מתברר, סוחטים כאן בכל דרך אפשרית. באי הפסטיבל לא מפסיקים לשלם: על כרטיס כניסה, על הזכות לטעת אוהל על הדשא, על כל ארוחה, וחוץ מזה על שלל תפנוקים שמוצעים להם בכל פינה.
בפינת הצ'אי מפתים אותם עוגות, כדורי שוקולד, קפה ותה; בבר מוכרים אלכוהול, משקאות קלים ושייקים; בקנטינה משווקים סיגריות, קונדומים, בגדים וחטיפים. למעשה, חוץ מלגרור את גופתו של אושו מן הקבר ולשווק את עצמותיו בצנצנות ואקום מהודרות, מוכרים כאן הכל. ובכל זאת, שרדהה לא נראה מרוצה. הוא מסתובב ברחבי האשרם בחוסר מנוחה, מדשדש אנה ואנה בזעם כבוש. "תראי," הוא מסנן ומצביע על חבורות האנשים שנכנסים פנימה בצהלה, "תראי את כל הצידניות שהם הביאו."
מה זה מפריע לך?
"זה פוגע בפרנסה שלי. הפסטיבלים האלה זה החמצן שלי, וכל כסף שנכנס הוא חיוני עבורנו. אז מצד אחד, אני לא אגיד לאנשים לא להביא צידניות. אני לא אוציא להם מהידיים צידניות כמו איזה רס"ר. ומצד שני, מה אני אמור לעשות? את יודעת שבפסטיבל שעבר הם נכנסו למטבח וביקשו מחבת? ונתנו להם."
אז מה תעשה?
"נעלה את מחיר הכרטיס, אין ברירה."
די מדהים לראות את ההבדל בין האשרם הביתי והנינוח שבו שהיתי בארבעת הימים לפני הפסטיבל, לבין המפלצת הרעבה לכסף שמתגלה בפניי עכשיו במלוא כיעורה, מזכירה לעתים את אותו צמח רעב מהסרט "חנות קטנה מטריפה," שצורח "פיד מי סימור"!!! ומגיש לו פה ורדרד וצמא דם. חוץ מהצמיד הסגול, שכל משתתף בפסטיבל נדרש לענוד על פרק כף ידו, מתברר שאנשי המקום הגו המצאה מקורית - כסף של האשרם. מדובר בתלושים של 20 ,10 ו־ 50 שקלים, איתם ניתן לרכוש מזון, שתייה ושאר שטויות. מה השלב הבא? כספומט של האשרם, שגם יורק בסוף המשיכה פתקית עם המנטרה היומית?
"לקח לי הרבה זמן להבין שאין סתירה בין להיות רוחני ללהיות חומרני," מודה שרדהה, "ואני עדיין נלחם בזה. כל הקטע של לדרוש כסף, לנהל משא ומתן, להילחם על תעריפים, להיאבק בתחושות של ה'לא נעים.' אלה לא דברים שהם פשוטים לי, אבל אני מבין שזה חלק מההתמודדות, שזה גם מפתח לבחינת הרצינות של אדם, עד כמה הוא מוכן להשקיע כדי ללכת בדרך חדשה. כשאני רציתי לנסוע לפונה וללמוד שם מצאתי את הכסף להשקיע. אני מאמין שמי שבאמת רוצה מוצא את הכסף, וזה מעיד על רצינות הכוונות שלו. זה מסנן המון חרטטנים בדרך. יש גבול לכמות המשאים ומתנים שאתה יכול לנהל על בסיס רצון טוב בלבד. מתישהו צריך לפתוח את הארנק ולשלם."
הנה לכם, על קצה המזלג, אחד הדיסוננסים הגדולים של הרוחניות הישראלית, נכון ל־:2009 מצד אחד, כבר הבנת שלהיות אדם רוחני זה לא להתעסק ברדיפה אחרי כסף, רכוש והבלי העולם הזה. מצד שני, אתה עדיין מוצא את עצמך חוטף קריזה כשהישראלי הממוצע מנסה לדפוק אותך בדרכו התחמנית והצפויה.
אז עם כל הכבוד לגדילה רוחנית, מה כל זה שווה אם אין לך עם מה לקנות במכולת? התשובה, כנראה, היא שמחפשים את האמצע. ביום יום מסתפקים במועט, וכשמגיעים הפסטיבלים מנסים להרוויח כמה שיותר. "יש פה מספר חדרים מאוד מוגבל," מסבירה דאיה (חן סבי, ,(29 שמסייעת בניהול המקום, "ותיירות אמצע השבוע פה היא חרא, כמו ברוב הארץ. אנחנו, אלה שעובדים פה, גם גרים כאן, אז זה אומר שיש הוצאות חשמל ומים שוטפות, וגם תשלום משכורות, ובפועל יוצא שהמקום עושק את עצמו.
אמנם סופי השבוע יפים, הסדנאות שלנו סגורות עד סוף ,2010 אבל במהלך השבוע זה עדיין מאוד חלש. אז הפסטיבלים זה בעצם החמצן הכלכלי שלנו. אבל יש הרבה בעיות. החל מתשתית תחזוקתית נורא בעייתית - יש פה תשתית מתקופת הנח"ל ובכל פסטיבל הביוב עולה ומציף את הכל - וכלה בזה שאנחנו לא יכולים לגדול, כי אנחנו מוקפים בשטחי אש של בסיס שיזפון. אסור לתקוע פה בזנ"ט אחד בלי אישור."
ובאמת, מי שלא שמע את תותחי הטנקים רועמים בזמן סדנת מדיטציה לא חווה סוריאליזם מהו. אחת לשעה מצקצקים ההליקופטרים בשמים, ושיעולי המטווחים מהדהדים בחלל המדברי בכזו עוצמה, שצריך להיות חירשים כדי להתעלם מהם. רק בישראל אפשר למצוא, גב אל גב, שני מוסדות שמייצגים את ההפך המוחלט - בסיס צבאי ואשרם רוחני - שמתגוררים יחדיו בשלווה יחסית. זה קצת כמו שגבי אשכנזי והזן מאסטר ניסים אמון ילכו לישון מחובקים מדי לילה, בכפיות.
לקראת ערב, כשכל הבגדים כבר הוסרו, ואינספור איברים אינטימיים מנקדים את הנוף עד שכבר אין לאן להתחמק - מתרוממת מסיבת ריקודים שנמשכת עד ארבע בבוקר. ז'יוואן הוא התקליטן (מדובר באיש רב פעלים, מתברר) ועמדות האוכל פועלות בקצב אש. גבינות צהובות מותכות, כדורי שוקולד מגולגלים בקוקוס, העראק נשפך כמים וגם הוודקה. חלק מהמשתתפים פורשים לאוהלים להילולות פרועות, חלקם מתרכזים בבריכות, חלקם נעלמים במדבר. שרדהה כבר מיואש: אנשים הביאו אלכוהול מהבית, חלקם הסתננו לפסטיבל בכלל בלי לשלם וההלפרים - סייעים שהגיעו במיוחד לפסטיבל בתמורה לכניסה, לינה וארוחות חינם - חיסלו חצי מהאוכל בהתקף מאנצ'יז פרוע.
אבל אז, פתאום משום מקום, מתלקחת שמחה אמיתית על רחבת הריקודים. מי שלבוש לבוש, מי שערום ערום, וכולם רוקדים כאילו חייהם תלויים בזה. ירח חסר תלוי למעלה, רוח סתווית מתחילה ללטף, כיפה ענקית של כוכבים מכסה את השמים כמו שמיכת פיקה, ולפתע מתגלה, במלוא עוצמתו, הקסם של המקום הזה, שיחזור עוד פעמים רבות להיחשף בפניי דווקא ברגעים הכי לא צפויים.
תקראו לזה איך שבא לכם - הילה קארמטית, רוח השכינה או סתם נוף שובה לב - אבל מקסם נדיר, מסחרר בעוצמתו, שורה על המקום הזה. הוא אינו עצום בגודלו, 200 על 300 מטר בסך הכל, מדשאות מטופחות עד כדי כך שלפעמים את שוכחת שזה מדבר, שתי בריכות זעירות, עצי תמרים. שום דבר יוצא דופן לכתוב עליו הביתה, ובכל זאת ישותך נשאבת פנימה כמו לתוך חור יניקה בכיור. גם כשאת נגעלת, כועסת או משועממת, אף יום בו אינו דומה לקודמו. הכול אותו דבר, רק אחרת.
ובכלל, זה נורא נחמד שהסרנו את הבגדים, אבל זה הרי לא שבאמת הסרנו את המסכות. פשוט לבשנו עכשיו מסכה חדשה - המסכה שאומרת "אני ערום ואני מעמיד פנים שלא אכפת לי ושאני לא שם לב שאתם מסתכלים לי על המה שמו ומשווים גדלים" במקרה הגברי, ובמקרה הנשי, והגרוע יותר, "אני ערומה ואני מנפנפת בשדיים המושלמים שלי לכל עבר כדי להוציא לכם את העיניים." אז תקנו אותי אם אני טועה, אבל אם התכנסנו כאן כדי להפוך את הגוף לנון־אישיו, האם זה לא הופך אותו לשיא האישיו שבעולם?
ואולי אני מרירה קצת כי אני פשוט רוצה בשר. כל כך רוצה בשר, שאני מוכנה לוותר על הזרת השמאלית שלי. שיפוד, המבורגר, אפילו סלמי חתולים מגעיל. כבר שבוע שאני אוכלת את המזון הצמחוני שמוגש באשרם. הוא טעים, וטרי, ומאוזן, ונהדר - ואם אני לא אוכל אנטרקוט ב־24 השעות הקרובות אני אתלוש למישהו את הלבלב ואלעס אותו מדיום רייר. "בחיים לא הייתי בכזה טירוף על בשר כמו שאני מרגיש מאז שהגעתי לכאן," אומר נירדוש (איתי ארד, .(49 "איך שאני יוצא מכאן, אני קונה אפילו סנדוויץ' דוחה בתחנת דלק, העיקר שתהיה שם פסטרמה. בדרך כלל אנחנו נוסעים כל כמה שבועות לאילת, נכנסים למסעדה וטוחנים שם בשר בטירוף."
יש משהו מעורר הערכה בפלורליזם הרוחני של המקום. על אף שלפחות חצי מהדיירים בו לא מסכימים עם התפיסה הרוחנית של אושו וגם לא ממש מזדהים איתה - הבשר הוא רק דוגמה אחת לכך - אף אחד לא מנסה להטיף להם או לשנות אותם. איש באמונתו יחיה. "אני לא חושב שיכולתי לגור במקום הזה אם לא היה כאן כזה חופש," אומר אסף ראמים (גידרון, .(35 "במקומות אחרים שגרתי בהם תמיד היתה איזו גישה שלטת שצריך להתיישר לפיה, וכאן יש המון ספייס שאני מאוד מעריך.
אני מכבד את אושו על זה שהוא פתח את הדלת לעולם הרוחני עבור הרבה אנשים, אבל אני חושב שהוא מתאים בעיקר למתחילים, לאנשים שרק גילו את העולם הזה. הרבה פעמים, אחרי שאני נכנס לפה לסדנאות, יש לי חלומות שאני חוזר לכיתה אל"ף ועושה בגרויות ואני שואל את עצמי: רגע, מה אני עושה פה, יש לי כבר תואר שני. אני חושב שהמקום הזה פותח את הדלת והדרך הלאה היא אינדיבידואלית. אני עצמי, למשל, בכלל מתחבר הרבה יותר להינדואיזם."
גם עוטסב לא קם על הצד הנכון הבוקר. טוב, זו לא חוכמה, הוא בדרך כלל נראה זועף, רק שהפעם יש לו סיבה טובה. בתחילת אוקטובר יתקיים באשרם פסטיבל "זורבה," האירוע הגדול ביותר שלהם, והמש־ טרה התיישבה לו על הווריד. "הם היו כאן בפסטיבל הקודם ופתאום הם קלטו שמגיעים לפה המוני אנשים ואין פה בכלל אבטחה," הוא יורה, "אז הפעם הם רוצים שיהיה פה מערך שלם. עכשיו אנחנו מתווכחים: הם רוצים שאני אודה שאני אירוע גדול, ואני מנסה לשכנע אותם שאני אירוע קטן."
כמה אנשים באים לפה בזורבה?
3,000" איש בערך."
אירוע קטן, פצפון.
"הם רוצים דברים משוגעים. הם מבקשים טקסטים נצורים, מבינה."?
מה זה בכלל?
"קודים שאתה משתמש בהם אם קורה משהו. הם חיים בסרט, אני אומר לך. אני יושב מול מפקד המשטרה ואומר לו: 'אתה לא מבין למי אתה נותן את הקודים האלה, איזה אנשים סהרוריים יש פה.' אתה באמת חושב שהם יתחילו לצעוק 'גפרור קטן נפל."'?
איך זה שהם לא נדבקו אליך עד היום?
"כי זה התחיל לפני כמה שנים כאירוע קטן, ועם הזמן זה גדל וגדל וגדל מעבר לציפיות שלנו. אמרנו להם שזה אירוע קטן של 500 איש, ובשנה שעברה הגיע לפה איזה שוטר שמנמן ופשוט החוויר מרגע לרגע. איפה האירוע הקטן שאמרו לו ואיפה המציאות. אנשים נוהרים, נוהרים, בלי הפסקה. אני קורא את הדוח שלו ומת מצחוק: 'כשהם עברו את ה־2,000 איש ביקשתי מהם לסגור את האירוע. כשהם עברו את ה־2,500 איש ביקשתי מהם לחלק מים לכולם. כשזה הגיע ל־3,000 איש הם פשוט התחילו לחלק לאנשים מים בעצמם."'
למה באמת שלא תהיה אבטחה?
"אין לי בעיה עם זה, השאלה היא באיזה היקף. הם רוצים טרקטורונים, שמירת לילה, זה עולה המון."
ושוב אנחנו חוזרים לכסף. נשבעת לכם, לא התעסקתי בכסף כל כך הרבה מאז שטיילתי בהודו, וניסיתי לחשב אם נהגי הריקשות עובדים עליי. בדיוק באותו רגע מגיע נירדוש ומבשר שהבייגלה שומשום נגמרו ואין עם מה לעשות טוסטים. "אני לא מזמין עוד," חורץ עוטסב, "יקר מדי." "אבל אנשים רוצים," אומר נירדוש, וזוכה למשיכת כתפיים. אם אין בייגלה, שיאכלו עוגות.
בתוך המטבח, מנשנשת לחם פושטי במקום, אני מגלה הבוקר את מה שלא ראיתי אתמול: רוב עובדי האשרם לבושים. עם כל הכבוד לפסטיבל עירום, הם מחוץ לחגיגה. נכון שיש להם נימוקים אידיאולוגיים מוצקים, אבל אני חושדת שזה פשוט בגלל שהם לא רוצים שחבריהם לקומונה יראו אותם בנטורל.
בניגוד לאנשים שהגיעו לכאן כדי ללכת ערומים, דווקא חברי הקומונה הזו הם אלו שערומים באמת. כמי שחיים בקומונה, היום יום שלהם הוא צפוף, לח, אינטימי עד כדי בחילה. כולם יודעים הכל, כל הזמן, על כל אחד. מערכות יחסים נרקמות, מתפרקות, מתלקחות מחדש. אנשים הולכים ובאים, משתתפי סדנאות קופצים לכמה ימים, מפתחים רומן ונשארים שלושה חודשים. "לפעמים," אומרת לי בשקט אחת הבנות, "את כבר לא יודעת אם את נמצאת עם מישהו כי זה פשוט כוח האינרציה, או בגלל שזה באמת משהו שאת רוצה."
דאיה וז'יוואן הם היחידים שנשארים מחוץ להתרחשות היצרים המבעבעת הזו. הם עברו לכאן לפני כשנה, אחרי שדאיה הגיעה לבקר את אחותה, שגם עברה לגור באשרם למשך תקופה - ונשארה. ז'יוואן הגיע אחריה. ההורים, כצפוי, התחרפנו לחלוטין מהמעבר החד הזה. שתי האחיות עוברות לגור באשרם, אחת אחרי השנייה, והחבר עוד מצטרף. מה הולך פה?
"הייתי אמורה לפתוח את המרפאה שלי בהוד השרון," מבארת דאיה, "כבר ראיתי כמה מקומות וביררתי מחירים, אבל פתאום קלטתי שאני לא מצליחה להתרגש מזה. שזה החלום שלי, אבל הוא מרגיש לי כמו איזה גזרת גורל. זה גם הבהיל אותי, וגם גרם לי להרגיש שאני חייבת רגע לעצור ולהבין מה קורה. בדיוק עברנו אז לגור ביחד, והוא היה שולח לי תמונות של איך הוא תלה את המ ראה, איך הוא תלה את התמונה. בסוף, אחרי שבועיים, חזרתי הביתה, ארזנו הכל עוד פעם, ועברנו לכאן".
ז'יוואן: "בהתחלה אף אחד מההורים לא ממש הבין מה קורה ולמה. עכשיו הם כבר הפנימו את זה, אבל עד היום ההורים שלי שואלים: 'נו, גמרת עם זה? עבר לך? מתי אתה חוזר."'?
לא דחוס לכם פה, בתוך הקומונה הזו?
דאיה: "כשהחלטנו להגיע לפה עוטסב עשה לנו שיחה ואמר: 'אם הזוגיות חשובה לכם, לא כדאי לכם לעבור לפה. והוא אמר את זה ממקום אמיתי, זו לא היתה פוזה. עברנו לפה בתור זוג, ובאמת אין כאן אף זוג חוץ מאיתנו. אז בהתחלה רצו פה הימורים כמה זמן נחזיק ביחד, ועקבו אחרינו לראות מתי אנחנו רבים. אבל המקום לא הקשה כהוא זה על הזוגיות."
ז'יוואן: "זה לא שאין לנו את הקשיים שלנו, אבל אנחנו לא מוציאים דברים החוצה. זה לא עניינו של אף אחד באיזה צד אנחנו ישנים או כמה פעמים בשבוע אנחנו מזדיינים. דווקא האינטימיות של הקומונה גרמה לנו לשמור על הפרטיות שלנו עוד יותר, לא מתוך מקום מתנכר או מתגונן, אלא באופן טבעי. כשכולם מעורבבים בתוך כולם, אתה רוצה לשמור על משהו שיהיה רק שלך".
הנה עוד ניגוד משונה בין משתתפי פסטיבל "פשוט" לדיירי האשרם: הנודיסטים מבקשים לחגוג את הגוף, אבל מי שבאמת חוגגים את הגוף, שלא לומר מתחרעים עליו, הם דווקא אנשי הקומונה עצמם. אחד הכוחות המניעים החזקים ביותר במקום הוא סקס. הזיונים לא מתרחשים בשושו. להפך. הכל בפרצוף, בסוג של גאווה. גם שרדהה וגם עוטסב הם סוג של סקס מניאקים. עוטסב גלוי בעניין, וגם מודה בבירור בחיבתו לבחורות צעירות. כשפניתי אליו לראשונה בבקשה לראיין אותו, שאלתי "מתי נשב."? הוא ענה, בלי להתבלבל, "עזבי נשב, בואי נשכב."
שרדהה, ביסודו טיפוס מניפולטיבי ועקיף, פחות בוטה - אבל לא פחות פעיל. שניהם אימצו בהתלהבות את תפיסתו של אושו בנושא נו אטאצ'מנט, לפיה הם אינם שייכים לאף אישה ואף אישה אינה שייכת להם. יחסיו של שרדהה עם אשתו, ניצן, הם פתוחים (אגב, יש גם לא מעט סניאסים מונוגמיים. זה עניין של החלטה). "יש תקופות שזה מרגיש פה כמו סוג של בית בושת," מגחכת דאיה, "כוסית לא כוסית, מי עושה אותה או לא, מעולה במיטה או לא. הכל סובב סביב זה."
הגישה הזו, אם להיות כנה, מעוררת אצלי תיעוב. אף אחד לא ישכנע אותי שלגבר בן 40 יש מה לחפש עם בחורה בת ,20 אפילו לצורך סקס. היו הרבה רגעים שהבטתי בשני הגברים הכריזמטיים האלה, ופתאום נראה שאין שום קשר בינם לבין רוחניות. זה הרגיש כאילו הם הקימו לעצמם הרמון, שאליו יוכלו לנקז את כל הבחורות שבעולם ולכבוש אותן תחת הכסת"ח של אושו. וזה עוד מילא, אבל חכו עד שתגלו מה הם חושבים על יחסים בין גברים. מי שלא שמע את עוטסב מסביר ש"הומואים זה לא טבעי," לא האזין למונולוג הומופובי מימיו.
ואז אני פוגשת את חן חופש. היא בת 20, יפהפייה פראית ושברירית, פריכה כל כך עד שנדמה שאם תיגעו בה, תתפורר לחלקיקים קטנטנים של כאב. קוראים לה חופש כי זו המילה שהיא קעקעה על העורף, עדות לסיבה שברחה מהבית בראשון לציון, שבו הוריה חנקו אותה עד שלא יכלה יותר. קולה החרישי, עורה החלבי, עיני האזמרגד שלה - כולם מקרינים עצב וחשש, גורת אדם שהלכה לאיבוד.
זו גם המלכודת המסוכנת שטמונה בה. היא גורמת לאנשים שפוגשים בה לרצות לקחת עליה חסות, להגיד לה מה לעשות. אבל כשהם מנסים לנכס אותה לעצמם, היא בורחת מהם עד לקצה העולם. אחרי שנמלטה מהבית וישנה בסקווטים, נקלעה תחילה לביתו של אמן יפואי, שהחזיק אותה שם בניגוד לרצונה. לבסוף הצליחה לשכנע אותו לקחת אותה איתו לאחד מפסטיבלי "פשוט." כשהגיעה לאשרם, ידעה שסוף סוף מצאה את החופש המיוחל שלה.
כשהבינו שחן נשארת באשרם, קיבלו הגברים במקום הוראה מפורשת מעוטסב ושרדהה לא ליצור איתה שום מעורבות פיזית או רגשית. מאז, היא הפכה לילדה אהובה שנוהגים בה בעדינות אין קץ. זה לא תמיד פשוט, כי היא בהחלט עושה כמיטב יכולתה כדי לבדוק את גבולות ההחלטה הזו - הולכת עירומה, מתעלפת סתם כך באמצע היום, פורצת בבכי משום מקום. ובכל זאת, יש משהו מרגש ויפה באופן שבו מגוננים אנשי האשרם על הילדה הזו, שהיתה הולכת לאיבוד תוך שלוש שניות בכל מקום אחר. זה לא מקזז לרגע את ההתנהלות הדוחה של קברניטי המקום בענייני סקס, אבל הנה לכם, בצלחת אחת, יופי וכיעור המשמשים בערבובייה, סקס וטוהר שנמזגים זה בזה לכדי עיסה בלתי אפשרית לעיכול.
כבר בבוקר מתחילים האוהלים להתקפל. מחר יש עבודה, הנסיעה למרכז ארוכה, וכל הסימנים מראים שסופת חול עומדת להתחיל כאן לקראת צהריים. אמנם בבר, בבריכות, ובפינת הצ'אי העניינים נמשכים כרגיל, אבל התנועה מידלדלת לאט לאט. ואז, פתאום משום מקום, שניהם מופיעים. הם בני 20 פלוס, יפים כמו השמש, עירומים לחלוטין. היא קטנטנה ושזופה, שיערה הארוך והבהיר מתלפף סביב גופה כמו צעיף משי. הוא מוצק ומלא חיות, והם רוקדים בהרמוניה כל כך משוחררת ומהפנטת, שכולם נעצרים ומתבוננים. במשך שלושה שירים הם רוקדים ככה, מסתחררים על הרחבה כמו אדם וחווה, לפני שנחשים ותפוחים הפרידו ביניהם.
הייתי שמחה לספר לכם שנודיסטים הם חבורה של אנשים סליזים עם כרס ואיבר מין קטן, אבל המציאות יותר מורכבת. יש שם בחורות יפהפיות כמו זו שרקדה לפניי עכשיו, ויש גם לא מעט הורים וילדים, ותינוקות פעוטים התלויים על שדיהן השופעים של אמותיהם, ובחור צעיר שהגיע עם שתי אחיותיו והדוד שלו, ומנהלים בכירים שחולצת הכפתורים עוד תלויה על הקולב במושב האחורי של ההאמר שלהם. וכן, יש גם סתם אנשים שמנים מאוד, ואחרי הרתיעה הראשונית (והמשנית), משהו משתחרר בך. את מתבוננת בהם ומגלה שאת מחייכת מול היכולת הזו שלהם לחשוף את עצמם ככה, מפלים של גוף שנשפכים כמו מזרקה עליזה.
בדיוק כמו שנודיסטים אינם קלישאות, גם תושבי האשרם אינם הקלישאות המתבקשות של כל מיני לוזרים שנפלטו מהחברה כיוון שלא הצליחו להשתלב בה. רחוק מזה. דאיה היא וטרינרית שהחליטה לקחת הפסקה לפני שתפתח קליניקה פרטית משלה. ז'יוואן הוא בוגר לימודי בישול בניו יורק, שהיה השף של מסעדת "פויקה" התל אביבית. אסף גידרון הוא בעל תואר שני בביולוגיה מהאוניברסיטה העברית בירושלים. נירדוש הוא אב לבת מתבגרת ושימש בעבר כטבח במלונות דן אילת וקינג דיוויד. סטיאם, ,48 הוא מעצב תפאורה ומעצב גרפי מצליח. שרדהה עצמו הוא פליט היי־טק. לעוטסב יש שלל עסקים מצליחים שאינם קשורים לאשרם.
סדנאות רוחניות, לעומת זאת, הן בהחלט קלישאה. ממש עכשיו, למשל, מתחילה סדנת "יוגה בזוגות." כל מי שמתרגל יוגה יודע שאין דבר כזה, אלא אם כן מישהו מתכנן להפוך את תנוחת "כלב פונה מטה" לסוג של משגל שטרם שמעתי עליו. אבל היי, אם זה לא מדבר אליכם, תמיד תוכלו לקפוץ ל"אמנות ההתאהבות בעצמי" עם סמבהבו - שזה, מתברר, אינו שמו של שנאפס חדש, אלא שמו של המנחה. ביום שבו מורים רוחניים יבינו שצריך להשקיע קצת מחשבה ואותנטיות בגיבוש הסדנאות שלהם, ולא רק יערבבו פנימה קצת לחיצות, קצת נשימות וקצת דיבורים על "פרוסס," "גדילה" ו"שיעור," אולי התחושה של ניו אייג' בשקל המתלווה לסדנאות האלה תתחיל להתפוגג.
צוות האשרם נראה עייף, אבל הקלה מסוימת מתחילה להסתמן על פניהם. עוד פסטיבל מאחוריהם, ועכשיו מתחילה העבודה הקשה באמת - ההכנות לקראת "זורבה," שגדול פי עשרה בהיקפו מזה. בניגוד לרושם שאולי נוצר כאן, כשהם עובדים - הם עובדים, והרבה. אמנם משלמים להם, אבל המשכורות זעומות. אחרי שמנכים את הוצאות המחיה, נשארים כ־1,300 שקלים, שהולכים בעיקר על סיגריות, דלק, פינוקים קטנים. הבנות מרעננות את הגרדרובה שלהן באמצעות בגדים שאורחות באשרם שוכחות מאחור. הבנים משקיעים בעיקר בתחזוק הלפטופ החבוט שלהם.
"את לומדת לחיות חיים של מחסור," מודה דאיה, "וזה הרבה פעמים לא קל. בהתחלה הרגשתי מאוד לבד עם זה, כי התחושה היתה שלכל האחרים ממש אין עם זה בעיה. היה נורא חסר לי גיוון באוכל, או שופינג או לצאת לבילוי. אנשים חיים פה מאוד מהיד לפה, זה מה יש. הם מגיעים לפה לחיות עם פאקינג צ'ימידן וזה מה שיש. אנחנו הגענו לפה עם ארבעה רכבים מפוצצים אחרי ש־90 אחוז מאוחסן אצל חברה. אנשים פה לובשים את אותו שרוואל במשך שבועיים. אצלי הארון מפוצץ ואני מרגישה שאין לי מה ללבוש.
בסוף הבנתי שזה בסדר, שיחיו איך שהם רוצים ואני איך שאני רוצה. כשאני מרגישה מחסור אני נוסעת לאילת וזה מסב הקלה. וחוץ מזה, למדתי לצמצם את הצרכים שלי וגיליתי שיש בזה משהו מענג"."
היא יודעת על מה היא מדברת. שבוע שלם שהיתי פה, בהתחלה בחדר ממוזג עם מיני בר ומיטה זוגית, ואחר כך בדיוק ההפך - באוהל רותח עם זבובים אמביציוזיים ומקלחת משותפת מדי. זה היה אמור להיות מעייף, מרגיז, משעמם, לא נוח, אבל בדיוק ההפך קרה. ככל שהימים חלפו, משהו קפוץ התפוגג בי מבפנים ובמקומו הופיעה שמחה צנועה, שרובנו ממעטים מדי להרגיש: ההנאה ממים קרירים במקלחת, מחתולה מתפנקת שמשתרעת לידך על המזרן, מפרוסת לחם עם ממרח שוקולד.
הצרכים הולכים ומתמעטים, אבל לא בהכרח בגלל שראית את האור, אלא פשוט כי יש לך את הזמן והנינוחות להתמקד בהם, וכי אין לך אופציה אחרת, באמצע השום מקום היפהפה הזה, עם הקהילה החצי מטורללת הזו, שלא מפסיקה להצחיק, ולרגש, ולעורר בוז, ולעצבן ולשמח, בדרך כלל במקביל. הם אולי קראו לפסטיבל שלהם "פשוט," אבל הם - בדיוק כמו המציאות - מורכבים לא פחות מכולנו. טוב נו, אולי קצת יותר.
נא להמתין לטעינת התגובות
