הרים של כיף: חופשה הררית בהרי הפאן
מעוז דור תכנן לעצמו חופשת הרים חביבה לרגל סיום מסע ארוך שערך בהרי קירגיזסטן וטג'יקיסטן אך מצא את עצמו ממשיך לטפס, והפעם בהרי הפאן היפהפיים. פרק אחרון
פנג'יקנט היא עיר על גבול אוזבקיסטן, הממוקמת למרגלות הרי הפאן, רכס המשויך לאותו קמט אלפיני של הרי הפאמיר אך שונה ממנו בנופים, בצמחיה ואפילו באוכלוסייה שבו. את המסע הארוך שלי החלטתי לסיים בחופשה הררית. כדי לא להתפתות לחוויות הרפתקניות או מסלולי הליכה מפרכים, ערכת ביני לבין עצמי תקנון לחופשה הררית שכלל את הקריטריונים הבאים: יום הליכה בחופשה הררית לא יעלה על 15 ק"מ, לחופשה ההררית אפשר לקחת תוספות אוכל גם אם זה עולה במשקל נוסף, אין לעבור יותר מפס אחד במשך החופשה ההררית ויש להקציב יום אחד לפחות למנוחה בטבע ללא הרפתקאות או אתגרים נוספים.
איזור הרי הפאן מצטיין באגמי טורקיז מרהיבים, ועל כן תכננתי לעצמי מסלול הליכה קליל הכולל ימי מנוחה שאמור היה להימשך שישה ימים. זאת במחשבה כי לאחר ימי ההליכה הרבים, האתגרים וההתמודדויות השונות שזימנה לי הדרך בהרי פאמיר, אני ראוי למנוחה לפני החזרה הביתה.
יצאתי עם בוקר לתחנת האוטובוס של פנג'יקנט ועליתי על מרשרוטקה שלקחה אותי אל פנג'רוט - כפר למרגלות ההרים. משם הליכה במעלה ערוץ הנחל הובילה אותי אל "אלפלאגר" - מחנה אלפיניסטים שהוקם בתקופת ברית המועצות ומארח אלפיניסטים ומטיילים הנקרים בהרי הפאן. המשכתי במעלה הערוץ עד לאגם קולי-קאלון, אגם טורקיז
לאחר ארוחת ערב דשנה שבישלתי משאריות אוכל שהשאירו לי בטובן שתי רוכבות אופניים שווייצריות, ישבתי מול מי האגם והתמוגגתי על צלילות המים וצבעם העמוק. תהיתי עמוקות כיצד המים צלולים וכחולים כל כך, עד ששקעתי בשינה עמוקה. למחרת המשכתי עוד במעלה הערוץ שהוביל לשני אגמים תכולים קטנים יותר וצלולים יותר, אגמי דושקה. עליתי במעלה הרכס אל הפס שנראה בבירור, תוך שאני מעריץ את ההרים המושלגים וקירות הסלע התלולים שהקיפו אותי מכל עבר.
בקצה העלייה אל הפס פגשתי בהולך נוסף שנח בין המסלעות של הפאס. "מאיפה אתה?" הוא שאל, "ישראל", השבתי, "ואתה?". "איראן". לרגע היססתי ואז באבאג'אן חוסייני הציע לי עוגת קוקוס ומיץ פירות שהביא עמו אל הפאס. ישבנו כמה רגעים ביחד ולא יכולתי שלא לתהות: האם אנחנו צריכים להרחיק עד לטג'יקיסטן ולטפס לגובה של מעל ל-3,000 מטרים כדי להתנהג אחד עם השני כבני אדם?
באבאג'אן ירד מהפאס ואני נשארתי מספר רגעים נוספים להעריץ את הנוף הנפלא. מכל כיוון השתפלו הרי ענק גבוהים אותם מעטרים עצי ערער, ומשני צידי הפאס אגמי תכלת וטורקיז. מהכיוון ממנו באתי, אגם קוליקאלון נח לו בין שיחי הערער, ומהכיוון אליו פני היו מיועדות ניצב אגם אלאודין, עין טורקיז כחולה ובוהקת כל כך. הנשימה אכן נעתקה למספר רגעים בפעם הראשונה שעיני נחו על עין הטורקיז של אגם אלאודין - אהבה ממבט ראשון.
עשיתי את דרכי מטה במהירות וקבעתי את אוהלי על שפתו הדרומית של האגם. למחרת תכננתי להישאר על שפת האגם ולנוח ליום אחד בנוף הפסטורלי. התוכניות השתנו ברגע שפגשתי בסטס ונטשה, זוג אלפיניסטים רוסים שבאו לטפס לצ'ימטרגה, הפסגה הגבוהה ביותר ברכס – 5,489 מטרים.
תוך כדי שיחה על הרים, טיפוסים והתוכניות הקרובות של הזוג, הם הציעו לי להצטרף אליהם. הרהרתי לרגע, נזכרתי בחופשה ההררית שקבעתי לעצמי ופטרתי את עצמי בטענה כי אין לי ציוד לטפס. "אין בעיה יש פה מחנה כמה מאות מטרים במורד הנהר ושם אתה יכול להשכיר ציוד", התקילו אותי. כשהעניין נעשה מוחשי הרהרתי שוב בנושא, התפתיתי להסכים ושעה לאחר מכן ירדנו למחנה כדי להשכיר לי ציוד.
כך נגמרה לה החופשה ההררית שלי וקיבלה תפנית חדה לטיפוס אל הר נוסף. עוד באותו היום עלינו לגובה של כ-3,600 מטרים באגם מוטני הממוקם למרגלות הקרחון המוביל אל צ'ימטרגה. השכם בבוקר למחרת כבר עשינו את דרכינו אל מעבר ההרים בעליה לצדי הקרחון.
ממעבר ההרים נתגלה נוף מדהים של אגם קוליקאלון. המשכנו על קו הרכס, מצד ימין תהום חדה ומצד שמאל מדרון מקורחן. המשכנו על הרכס לכיוון פסגת מירלי, וכשהתקרבנו די והותר הקפנו אותה ממזרח על גבי מדרון מושלג עד למעבר ההרים מירלי. שם פתחנו את האוהלים בגובה של כ-5,000 מטרים, בישלנו ארוחת ערב והלכנו לישון.
למחרת קמנו מוקדם בבוקר והתחלנו ללכת לכיוון הפסגה, טיפוס שאמור להמשך כשלוש שעות. נטשה שהובילה הייתה הראשונה ששמה לב שאני אינני כהרגלי - לא הפסקתי להתלונן ולדבר לעצמי - אך מכיוון שהנחתי שאלו תוצאות המאמץ הגדול המשכתי בטיפוס. ואכן כשלוש שעות מאוחר יותר עמדנו בנקודה הגבוהה ביותר באיזור והנוף הנפלא תגמל אותנו במחזה שייחרט במוחי למשך כל חיי.
הרים עד האופק, פסגות מושלגות ומסולעות, כל אחת מיוחדת ושונה וכולן ביחד יוצרות הרמוניה כזו שרק הטבע יכול להלחין. כשעמדנו להתחיל בירידה סיננתי לעבר שותפי כי ימשיכו בדרך ואני אגיע מספר דקות מאוחר יותר, שכן אני חייב להוריד את נעלי ולעסות את אצבעות הרגליים שקפאו לי. אחרי האמירה הזו הבינו שני שותפי לטיפוס כי הגובה נתן בי את אותותיו ושכנעו אותי במאמצים לא מבוטלים לרדת לפחות עד לאוהל, שם יהיה לי חם יותר.
לבסוף התרציתי וירדנו אל האוהל. משם, קשורים אחד לשני, המשיכו סטס ונטשה ישירות אל אגם אלאודין ולא שהו לתחינותיי לעצור ולו לרגע אחד כדי שאוכל להוריד את הנעליים. ככל שירדנו בגובה השתפר מצב הרוח שלי, וכשהגענו לאגם כבר חשתי בטוב והבנתי שהגובה הפך אותי למטרד בטיפוס. התנצלתי, ובערב לאחר מספר כוסיות של וודקה כבר צחקנו על כל הסיפור ונטשה הציגה חיקוי מוצלח שלי נועץ רגליים בשלג ומסרב בתוקף לרדת מההר.
למחרת נפרדנו לשלום. הזוג הרוסי התכונן לטפס אל הר זאמוק, הטירה, ואני עשיתי את דרכי חזרה לדושנבה הבירה. החופשה ההררית שלי, שהייתה אמורה להשיב אלי כוחות, לא צלחה ואל דושנבה הגעתי מותש מעייפות.
את שלושת הימים הבאים ביליתי בשינה מרובה ואכילת מנות עצומות של אוכל על מנת להחזיר את המשקל שאיבדתי ולהשיב לעצמי כוחות לפני החזרה הביתה. לבסוף הגיע התאריך, התעוררתי באמצע הלילה, נסעתי אל שדה התעופה וברגע שעזבו גלגלי המטוס את הקרקע חייכתי לעצמי, מרוצה שהכל עבר בשלום.
בארץ חיכתה המשפחה, החברים והכלבה ושפע הזדמנויות לספר ולחלוק חוויות שלא חלקתי משך כל הזמן שהייתי מחוץ לארץ. שכן בזמן המסע שלי נדבקתי בהלך הרוח המקומי, מאין שוויון נפש נוכח כל מה שנקרה בדרכי, יהיה זה נהר, קרחון, עליה תלולה, נסיעות ארוכות ונוראיות.
כל אלו לא נראו הרפתקניים או מיוחדים תוך כדי עשייתם, נהפוך הוא - הם קרו תוך כדי השתהות אל מול עוצמת הבריאה והבנה עמוקה עד כמה קטן אני בעולם ובר מזל לחזות בנפלאות הטבע והעולם הזה. עם החזרה ותוך כדי סיפור קורותיי לחברים ולמשפחה, התחלתי אט אט לעכל מה עברתי ומה לקחתי איתי מהמסע. ומהר מאד החלו לנצנץ בראשי רעיונות למסע הבא.
נא להמתין לטעינת התגובות
