תרועת הדממה: השופר מנגן את השקט הגדול
הקולניות הרבה של השופר מכוונת בעיקר אל הדממה, זו שנמצאת בנקודה הפנימית של הדברים. ואולי תקיעות השופר הן הדממה העמוקה ביותר שנשמע בחיינו. האר"י הקדוש והבעל שם טוב מנסים להסביר
ישנן כוונות קבליות רבות לתקיעת השופר. הן מורכבות מצירופי אותיות מסובכים שיש להתרכז בהם בזמן התקיעות, תוך כדי חזרה בנוסחאות שונות. מדובר בסיפור מסובך למדי, שגם מומחה למתמטיקה או לשון עלול להתבלבל ממנו. אך ישנם כמה סיפורים חסידיים שרומזים לכך שזה גם לא ממש העניין כאן.
סיפור מפורסם אחד מספר על חסיד מתלמידי הבעל שם טוב, מייסד החסידות, שנבחר להיות ה"בעל תוקע" בראש השנה. כך נקרא האחראי על התקיעות – תפקיד קשה למדי שדורש ראות מפותחות ויכולת ריכוז גבוהה. הוא מייד החל להתכונן לאירוע, והתיישב ללמוד בעיון את הכוונות המיוחדות שניסח האר"י הקדוש. הוא אף הכין לעצמו דף מיוחד עם הכוונות, כדי שברגע האמת יוכל להיעזר בו (כמעט בלתי-אפשרי לזכור את הכוונות בעל-פה).
בהגיע שעת התקיעות עלה החסיד בחרדת קודש לבימה שבמרכז בית הכנסת, והצטרף לבעש"ט שכבר עמד שם. הוא הוציא את השופר בעדינות והחזיק אותו בידו, והושיט יד נוספת לתוככי המעיל בכדי לשלוף את סדר הכוונות שהכין. מה שהוא לא ידע זה שהבעש"ט ידע על הכנותיו, ודאג להוציא את הדף מכיס מעילו מבעוד מועד. נסו לשוות בנפשכם את התדהמה, התסכול – אולי אפילו האימה – שאחזו באותו חסיד. עד שכבר נבחר לתפקיד המיוחד, ולאחר הכנות כה רבות, הנה הוא עומד על הבימה חסר כל!
הבעש"ט שם לב כמובן לעצבנות תלמידו, אבל סימן לו להזדרז ולהתחיל את התקיעות. הבעל תוקע שלנו הבין שאבדה כל תקווה, ושלא תינתן לו אפילו אפשרות לרדת לחפש את הדף הנכסף ליד כיסאו. עתה עליו לתקוע בפני הבעש"ט הקדוש בלי כוונות, בלי קבלה, בלי סודות התורה. סתם לתקוע, כמו כל יהודי פשוט אחר ברחבי העולם באותו בוקר של ראש השנה.
אבל תקיעות כאלו, כך אומרים, לא היו בשום מקום אחר בעולם באותו יום. אלו לא היו סתם גלי קול המתאבכים להם בתוך איבר גלילי ממקור אנושי. היו אלו תקיעות רוויות כאב, תקיעות היוצאות מן הלב. ואכן כך מלמדת הגמרא: "רחמנא ליבא בעי" – "אלוהים את הלב רוצה": את הפנימיות של האדם.
לאחר התקיעות גילה הבעש"ט לחסיד את האמת, והוסיף והסביר לו שהכוונות הן כמו מפתחות מיוחדים לפתיחת שערים שונים בשמים. לכל כוונה השער שלה, אבל יש משהו אחד שיכול לפרוץ את כל השערים כולם: הגרזן. והגרזן הזה הוא התפילה היוצאת מעומק הלב, שמגיעה גבוה יותר מכל הכוונות.
לכך רומזת גם המילה "שופר", הבאה מלשון "שיפור". הקב"ה מחפש את השיפור הפנימי במעשינו, עד כדי כך שעל האדם לשאול את עצמו כבר היום, בערב ראש השנה, במה הוא יותר טוב מכפי שהיה בשנה שעברה. מתוך איזה שיפור הוא בא לשמוע את קול השופר? אין מטרת השאלה הזו לדכא אותנו, חלילה, או להביאנו לידי מסקנה אבסורדית, לפיה אם בעצם רק הלכנו אחורה בשנה האחרונה אז אולי עדיף הפעם לוותר על החג. להיפך. המסורת היהודית חדורת אמונה לגבי יכולתנו להשתפר ולהתקדם גם ברגע האחרון, ואפילו אחרי הרגע האחרון, כי כשם שהקב"ה אינסופי כך גם רחמיו אינסופיים.
מעשיה אחרת מספרת על אחד מחסידי חב"ד שנבחר לנסוע לאדמו"ר לראש השנה ולהביא לקהילה מדברי תורתו. כשחזר התאספו סביבו כל החסידים בציפייה, השליח פתח את פיו וראה שלמעשה מההתוועדות הראשונה הוא זוכר רק את שתי המילים הראשונות. כך גם לגבי השנייה והשלישית! מכל הנסיעה הוא זכר רק שש מילים, אבל הוא כן שמע את "קול השופר" הפנימי שלהן, ומתברר שהדברים הבודדים שזכר עשו רושם כה עצום עד שחבריו הלחינו ניגון מיוחד לששת המילים הללו, שמנוגן עד היום ברחבי החסידות.
מאחורי המילה "שופר" מסתתרת מילה נוספת: "שופרא", מילה ארמית שמשמעותה "יופי". היופי בפני עצמו הוא נפלא, אך כמו כל דבר בחסידות גם כאן יש פנימיות הדבר וחיצוניות הדבר. יופי חיצוני יכול להפוך בקלות לקליפה חיצונית המכסה על המהות, עד כדי השכחתה ממש. כיצורים חומריים הרבה יותר קל ומפתה עבורנו להימשך אחר הצורה החיצונית ולהמציא שלל אשליות שיכסו על המציאות האמיתית, שאיננה נעימה תמיד.
אנו נעדיף מצג שווא של שיפורים מדומים במקום להודות (בעיקר בפני עצמנו) שלמעשה עוד רבה הדרך. כאן אנו יכולים
בהקשר זה מספרים על האדמו"ר מגור שהוזמן פעם לבית מדרש חדש ומפואר. הוא נעמד בפתח, התבונן ימינה ושמאלה, ולאחר רגע קצר יצא וחזר לדרכו. כששאלו אותו מדוע נהג כך, ואפילו לא נכנס לכמה דקות, השיב שלפעמים בית המדרש עומד מוכן, השולחנות מסודרים והספסלים גם כן, אבל אז בא השטן וחוטף את הנקודה הפנימית בעוד כל השאר נותר על עומדו.
זה בדיוק האתגר העומד לפתחנו בערב ראש השנה: מצד אחד "לסדר" את מעשינו בחיצוניות – אין כמו סיומה של שנה כדי להיפטר ממטענים עודפים ומדברים שאין בהם צורך (ברוחניות ובגשמיות), ולפתוח דף חדש עם הקרובים אלינו ועם החיים בכלל. אבל מצד שני חשוב גם ה"סדר" הפנימי שלנו, "הנקודה הפנימית". כמו החסידים שעל אודותיהם סיפרנו או תלמיד הבעש"ט, שהבינו בסופו של דבר שלפעמים הדברים החשובים יותר הנם דווקא הדברים שלא נאמרו, הדברים שמעבר למילים, לפעמים דווקא שם נמצאת ההתעלות הרוחנית האמיתית.
כיצד, אם כך, יכול השופר לסייע לנו בהתגברות על מחסום החיצוניות? בחסידות מוסבר שעל אף שקול השופר רועם ורועש, בפנימיות הוא בבחינה של "קול דממה דקה". המושג הזה מגיע מסיפורי אליהו הנביא, שלאחר ארבעים ימי מנוסה מפני אחאב דרך המדבר מגיע להר סיני. הוא עולה לאחת המערות וה' מתגלה אליו, בהקבלה מרתקת למשה רבנו. אך רגע לפני ההתגלות הוא מקבל הדרכה מופלאה, שמוסרת לו שהוא עתיד לראות רוח, אך "לא ברוח ה', ואחר הרוח רעש - לא ברעש ה', ואחר הרעש אש - לא באש ה', ואחר האש קול דממה דקה" (מלכים א יט, יא-יב).
הרוחניות האמיתית, החיבור לבורא, לא נמצאת ברעש ובצלצולים. היא נמצאת בחיבור עמוק ופנימי, אבל גם מאוד חמקמק – הרי כיצד אפשר לשמוע קול של דממה? אבל זה בדיוק העניין. בעולם המודרני נוצרה אווירה שדורשת ריגושים וגירויים מתמידים. הדבר מתחיל מצעצועי הילדים, שכבר לא מסוגלים להסתפק בקוביות עץ אם הן לא מצפצפות ועושות סלטות לאחור. זה ממשיך במכשירים סלולריים עם עוד ועוד פונקציות חסרות כל קשר לתקשורת, אבל עם המון רעש וצבע, ומגיע גם לחיפוש אחר רוחניות ומשמעות בחיים. גם שם אתה חייב להבטיח שיהיה מרגש, מפעים, או לפחות חוויה של פעם בחיים.
אבל החסידות מבקשת מאיתנו להביט עמוק יותר. היא מבקשת מאיתנו להבין שעל הרוחניות האמיתית אי אפשר אפילו לדבר. אבל מצד שני עלינו להדגיש שהחיבור בין האינסופי לסופי לא עובר דרך חוויות מיסטיות מופשטות, וגם לא דורש הכרה של כוונות האר"י אצל מי שהדבר איננו נוגע לו. דווקא מתוך רחמיו ואהבתו של הקב"ה אלינו הוא מאפשר לנו להתחבר אליו בדברים הפשוטים ביותר – בצדקה לעני, בפסוק תהלים וגם בשופר, סוכה ותפוח בדבש.
אם סדר התקיעות הפנימי לא מוכל בתוך סדר חיצוני, הוא יכול להפוך לאי סדר אחד גדול בלי הרבה קשר לרוחניות אמיתית. מצד שני, אם אנחנו נמצאים רק בסדר החיצוני, אנחנו יכולים לאבד את הנקודה הפנימית. אבל הנקודה הפנימית תלויה גם במחויבות, חיבור אמיתי יכול להיווצר רק מהמקום הזה. ראש השנה הנו היום בו אנחנו מחדשים את החיבור הזה בכל שנה ושנה, זה היום בו המחויבות – הברית - מתחדשת. ומתוכן גם ההתעלות.
הדבר רמוז כבר בצורת השופר עצמו, כלי פשוט למדי על אף כל הכוונות הרוחניות התלויות בו. השופר רחב מלמעלה וצר מאוד מלמטה. את הפתח הרחב אנו מכוונים כלפי מעלה, לאלוהים. את הפתח הצר אנו מחברים אלינו. הסוד פה הוא שדווקא בזכות הצמצום מתאפשר הקיום האנושי, בזכות סדרה של חוקים קפדניים לכאורה, שמסדירים את היחסים בינינו לבין האינסוף. דווקא בזכות העובדה שהקב"ה איננו מתגלה אלינו בבת אחת ובמלוא הדרו ותפארתו אלא ב"קול דממה דקה", אנו מסוגלים להתקיים כיצורים עצמאיים. יצורים המסוגלים לנסות ולהתחבר אליו מחדש מדי שנה ושנה דרך הדברים הפשוטים: דרך השופר.
לאתר גל עיני
נא להמתין לטעינת התגובות
