ראשי » סגנון » אופנה ועיצוב » אופנה

הז'ונגלרים: קווים לדמותו של הדון ז'ואן הישראלי

הם זכרים בעלי תכונות פיזיות משובחות (ברוב המקרים) ותאווה הדוניסטית. לחיים, לבחורות, למה שבא. השארם שלהם גרם ללא מעט נשים לרעוד, במציאות וגם בפנטזיות. מאלכסנדר פן ומשה דיין, דרך דן בן אמוץ ורפי שאולי ועד ציון ברוך ואייל גולן

  את הז'ונגלר הזה היה צריך לחסל על התוכנית הראשונה. מה זה לחסל. למחוץ כמו מקק. אבל באמת, מסכנה מרגול. אפילו היא, להטוטנית סלנג עתיקה, לא ציפתה שדווקא מחמאה שמנונית ("היום שרת כמו ז'ונגלר!". זאת , אגב, למרות שמהבית שלכם הביצוע נשמע בול כמו מופע רתכות) פתאום תתפח לכדי קובנה עצומה, ממנה ניחנק כולנו בשבועות הקרובים. ובמילים אחרות: פתאום הז'ונגלר הזה בכל מקום. אומרים את זה במכולת ובמונית השירות, וממש כרגע הביטוי הופך לתו תקן לזכרים בעלי תכונות פיזיות משובחות ותאווה הדוניסטית לחיים, לנשים, למה שבא.

אבל במחשבה שנייה: למה דווקא הז'ונגלר הזה? למה לא לקרוא לדבר בשמו, גם אם הוא מעט סליזי: פלייבוי? מה אנחנו, בגדה השמאלית? הבעיה, כמו שציינו גם חלק מהמרואיינים לכתבה, היא שאין שם מדויק לז'אנר הגברי הזה, במיוחד בעברית. ולא, "נער שעשועים" נשמע כמו פאדיחה.

הפשרה: פלייבוי (גם בכתבה נשתמש בשם האמריקאי. בכל זאת, איננו פרנסאווים), מילה עם קונוטציה גסה מעט לגבר עם סקס אפיל, שבמקרה אוהב נשים ונשים אוהבות אותו חזרה. ליידיז מן, לעומת זאת, נשמע כמו גבר עם קתטר. דווקא הז'ונגלר, על הארומות הצרפתיות שלו והפרשנות שמאחוריו, הוא הזדמנות לבחוש בזן גברי שלא הוגדר בצורה חד משמעית.

ומשונה, אחרי שהקדשנו פרויקט דומה ב"סגנון" ל-50 שנות נערות זוהר מקומיות, לא חשבנו כמה קשה יהיה להגדיר את הגרסה הישראלית לזכר כזה, כמו גם לתהות אם הוא בכלל קיים בארץ. ואולם גם כאן נמצאו ביובל האחרון גברים העונים לאפיונים בסיסיים של המושג ומשרטטים תמונה מסוימת של הפלייבוי הישראלי.

לא מעט השתנה, ועדיין ישנם כמה תנאים שפלייבוי אמיתי - בגבעתיים, לונדון או בחריין - חייב למלא:
1. התאבזר בכסף, שכן כל נערה יודעת שכסף הוא כוח וכוח זה סקסי (לצערנו, בשנים האחרונות, כמו שנראה בהמשך, הכסף מומר לא פעם בסלבריטאות. איכס).
2. התחייב למראה טוב, ולחלופין לגלונים של שארם וסקס-אפיל.
3. הנקודה הקריטית: מה שמבדל את הז'ונגלר או הפלייבוי מאיזה נובוריש טמבל מנאות אפקה הוא הגישה. ואותה אי אפשר לקנות: הלייף-סטייל. הקוליות. והכי חשוב, הכיבוש הנונשלנטי כדרך חיים. ולא מדובר דווקא בכיבוש מיני, אלא בכזה שיכול גם להיות סטייק אנטרקוט או עסקת נדל"ן.

ברור שחלק גדול מהמוניטין של הפלייבוי מושתת על הבחורות היפות שנתלות על זרועו, אבל כפי שהסביר אחד מהם, שלא לייחוס, "אפשר להזדיין עם 3,000 נשים ולא להיות פלייבוי. פלייבוי זה לא רק זיין. זאת הטעות. גם לא צריך לקרוא לזה פלייבוי. אין לזה מילה. זה גם ללכת אחר כך לשתות יין, לנמנם, לא לעבוד קשה מדי, ללכת למסעדה עם אישה יפה, לרקוד, להתלבש יפה, לחיות טוב". הפלייבוי לא ניזון רק מהזיונים עצמם, אלא מהבילוי ומאקט הפיתוי.

ובלי להתכוון, דווקא הסתלבטות הז'ונגלר התמימה של צנעני מגדירה בדיוק את אותו גבר: "בשבילי ז'ונגלר זה להטוטן, קרקסן, קסם", היא נבוכה, "אבל אצלי בתוכנית ז'ונגלר זה נהיה ממזרון קטן. ז' ונגלר זה. . . זה עקרוט. מה, אם זה כמו פלייבוי? אולי, אבל אז מעקרים את החן שיש בו".

בתרגום מצרפתית, הז'ונגלר הוא אכן הלהטוטן ההוא של צנעני. אבל כאן מגיע החלק המעניין: כלהטוטן, הז'ונגלר מאחז את עיני הקהל. או הנשים. זו טכניקה. וירטואוזיות. ובמילים אחרות: הז'ונגלר הוא הגבר המפתה ההוא, שמלהטט בין נשים כמו שאחרים מניפים כדורים בקרקס. ואם את מסכימה להיות כדור, הוא כנראה מקסים, וככל הנראה הוא יציר השטן. תענוג. בכל מקרה, לנו לפחות הטיפוס הזה, ובמיוחד החלוצים הישראלים שלו, עושים שליכטה בלב.

הקלאסיקנים

פוקה הירש:

אי אפשר לדבר על ז'ונגלר מבלי לאזכר את הארכיטיפ וחלוץ המונח בישראל. בין רהיטי "לכל" הכעורים, פנקסי תלושים לתקצוב וריחו החמוץ של הצנע, הגיע הירש לתל אביב בתחילת שנות ה-60, אקסטרווגנזה ממוצא רומני בעיר שתושביה לא ביקרו בחו"ל, והפך לארכי-בליין נוצץ ושרמנטי. הוא היה ד"ר להנדסה, סוחר נשק ופלייבוי אמיתי, סוג של אבטיפוס לישראלים שיבואו אחריו. כשהנייטיבז עוד לא נסעו במטוס, הוא היה קופץ למונטה קארלו עם החברה הנוכחית, נוחת ביאכטה של ידיד מאצולת המקום ולוגם פסטיס או שמפניה. ברטרוספקטיבה הוא היה בסופו של דבר איש לא מתוחכם מאוד, אבל בישראל של אז היה מדובר בלא פחות מאטרקציה.

"הוא היה בלתי רגיל", מתרגשת עד עכשיו העיתונאית מירה אברך. "אירופאי ששלח פרחים ועשה מסיבות קוקטייל. ותמיד היה לבוש בחליפות יקרות ולבנות ומעונב. נשים היו מקיפות אותו, והוא הקיף אותן בחזרה". עם ארבה נערותיו היה סועד תדיר ב"קסבה" - מסעדת היוקרה בה"א הידיעה של ישראל דאז, שבה כל מי שהיה מישהו (או טוב יותר: מישהו עם כסף) היה נהנה מפואה גרא ושמפניה.

אבל המנה העיקרית המועדפת עליו הייתה ברווז בתפוזים, שהיה מבותר בשולחן עצמו, לעיני הנייטיבז
ההמומים.

הירש, שהיה באמת טיפוס שהייתם רוצים להיות חבריו, היה משקה את כולם ודוגם קרפ סוזט שהובער ליד שולחנו. משם הוא המשיך עם אחת מנערותיו, בדרך כלל רינה וייס, מלכת היופי וסגנית מיס עולם, וגם עם תופרת הצמרת לולה בר, פנינה רוזנבלום ונשות דיפלומטים. הוא העדיף אותן פריכות ובנות 30. הוא עצמו כבר היה בן 70. בראיונות הוא הדגיש כי התנסותו המינית הראשונה הייתה בגיל 13, אך מעולם לא חשב להתחתן. הוא באמת לא הבין למה זה טוב. ההפרזה שבה ניהל את חייו הייתה גם אסונו: אנשי מס הכנסה פרצו לביתו כשהשתעשע עם צעירה אירופאית. הוא חטף התקף לב מהזעזוע.

 הירש ישב מספר חודשים בכלא, אבל כבר לא חזר לזהור כבעבר. הוא נפטר בנובמבר 78' בודד , בבית חולים. כדאנדי אמיתי ביקש שלא יבקרו אותו, כיוון שלא היה יכול לשאת את הרעיון שיראו אותו בלי חליפה לבנה ומטפחת. כשווייס שאלה אותו מה בכל זאת להביא לו, הוא ענה רק "את העולם". לבכות .

משולם ריקליס:

עוד מודל קלאסי לז'ונגלריות מהסוג הישן הוא ריקליס, שנסע לארצות הברית במלחמת השחרור ולא חזר. אך בניגוד לאירופאיות של הירש, ריקליס הלך על האמריקנה עד הסוף. הוא הפך למיליונר, בעיקר בזכות עסקות נדל"ן, רכישת סניפי "בורגר קינג" בארצות הברית, והוא אף הקים את מלון "שרתון" הישן והיה הבעלים של מלון "ריביירה" בלאס וגאס.

בניגוד להירש, טיפוס של פלייבוי קלאסי, לריקליס הייתה אמביציה חזקה להיות מעורב בפוליטיקה בישראל, אף שהתגורר בחו"ל. מספר פעמים אף עלו כנגדו טענות בעיתונות הישראלית כי הלווה כסף לאריאל שרון ב?71' עבור חוות השקמים. את הצד האקסטרווגנטי שלו הראה כשנישא ב-77' לשחקנית והזמרת פיה זאדורה, שהייתה צעירה ממנו בכ-30 שנה.

ריקליס השקיע בה הון והפך אותה לשחקנית בסרטים כ"היירספריי" ובסדרות כ"פרייזר". כשנישאו , הוא רכש עבורה את אחוזתה ההוליוודית של מלכת הסרטים האילמים, מרי פיקפורד, בשבעה מיליון דולר ושילם סכום עצום עבור ציור עירום שלה בגודל טבעי. אם זה לא מספיק, הוא סידר לגברת דואט עם ג'רמיין ג'קסון (אחיו של מייקל), שיהיה . הזוג התגרש ב-93' אבל בגיל 84 ריקליס עדיין הצהיר בגאווה כי יש לו עשר מאהבות וכי כולן מסופקות, תודה. לא, תודה לך.

סטיית התקן הדוחה בגזרת הפלייבויז שישראל תרמה בנדיבות לעולם שגשגה בעיקר עד מלחמת יום כיפור ובמדי ב'. בניגוד לאירופאיות של הירש או לנדיבות המטורללת של ריקליס, אנשי צבא באו במטרה לכבוש את היעד. את הגינונים הם השאירו לשדה הקרב. המוג'ו של אנשי הצבא לא היה פיתוי כלכלי, אלא כוח, עוצמה ואם להגיד את האמת האיומה? דם על הידיים. ובסיקסטיז, אלו היו הרגשות שהרטיטו לנשות ישראל את הבטן התחתונה כשראו על גבר כמה פלאפלים.

הדמות המיתולוגית בהקשר הזה היא כמובן משה דיין, גיבור קרב בעל עין אחת וליבידו של אוגדה. נאמן למשפט שאימץ לעצמו, "רק חמור אינו משנה את דעתו", שינה דיין את דעתו ואת נשותיו בזמן השקול לירייה בודדת. באשתו, רות דיין, הוא בגד עם רחל רבינוביץ', לעתיד אשתו השנייה. הדסה מור, שניהלה איתו מערכת יחסים לוהטת וארוכה, כתבה עליו את ספר הפורנו הרך "דרכים לוהטות". שמות הגיבורים שונו, אבל כולם ידעו וקראו. שלא לאזכר את העובדה שהשניים היו נשואים בשעתו ושדיין היה חברו הקרוב של בעלה המקורנן של מור, סגן אלוף (מיל') דב ירמיה.

"דיין היה גבר לא מושך. נמוך, עם רטייה. הפלאפלים עשו ממנו סקס-אפיל", אומרת העיתונאית תחיה אדר. סקנדל נוסף שהגנרל מינף היה עם אלישבע צ'יזס, עימה השתעשע תקופה במלונות פאר. צ'יזס ואימה ניסו לסחוט אותו בהמשך. דיין, אגב, שילם בסוף ושתק.

דווקא האלוף שמואל גורודיש, עליו הילכו שמועות שנים אחר כך כי החזיק צי מאהבות, היה צנוע הרבה יותר, שלא לומר מביך עד אימה. בערב מלחמת יום כיפור, בשיאה של ההיסטריה, אי אפשר היה למצוא אותו, כיוון שהלך לבלות עם המאהבת שלו באכזיב ופשוט שכח להודיע. דמות מרשימה הרבה יותר היא האלוף יאנוש בן גל, גבר שרחוק מאידיאל יופי כלשהו, אבל אוחז באיזו כריזמה צבאית שהפילה לרגליו פקודות מאוהבות לא מעטות. בן גל, שכבר ראה הרבה דם, משוריינים ונשים בחייו, הכניס את זוגתו להיריון בעשור השביעי לחייו (ספירה כללית מראה כי מדובר באופן כללי בשבעה ילדים). ונאמר זאת כך: בגין אמר בזמנו "אסד היזהר, יאנוש ורפול מוכנים". במקרה של בן גל, הסאבטקסט כמעט ארוטי.

דן בן אמוץ:

"אוי, הוא היה יפה", נאנחת העיתונאית ברוריה אבידן בריר. "היה לו קסם לא נורמלי. יפה, גדול, תלתלים. קראתי לו הפלייבוי היחפן. הוא בגד באשתו הראשונה בצורה מטורפת, בז לכל הגינונים. וסקס - עם כולן, ואם אפשר עם האמא והבת, בכלל טוב. הוא באמת לא שם זין". בן אמוץ (או בקיצור, דב"א) היה מופת שייקספירי לז'ונגלר: הוא היה איש העולם הגדול, הבין באוכל, אמנות ויין, והיה לו אותו קסם עמום שלא איפשר לנשים לסרב לו. אם היה צריך, הוא גם ידע לבכות ולהתחנן בשביל סקס. ברור שלאהבה לא היה קשר לזה. מה שבטוח הוא שמדובר באחד הפלייבויז הגדולים שחיו בישראל.

רשימה חלקית מאוד כוללת את בתיה אפולו, יעל דיין בת ה-16, הזמרת הצרפתייה ז'ולייט גרקו, הדוגמנית עדיה מאירצ'ק, השחקניות ההוליוודיות שלי ווינטרס, לסלי קארון ובטסי בלייר, שהייתה אשתו של ג'ין קלי. כשקלי גילה את השניים במיטה, הוא העניק לדב"א את מכות חייו. נו, לא שזה עזר לו להיגמל בהמשך מפיתוי נשים נשואות. עוד שני פלייבויז טראגיים עד כאב הם דודו טופז ואסי דיין.

טופז ז"ל, שעל חודשי חייו האחרונים לא נרחיב, היה מתגאה כי שכב עם יותר מ-400 נשים בחייו. מעבר לכך, הוא היה נשוי לדליה בר-ששת ולרוני חן, אבל הצהיר לא פעם על חיבתו לבגידות, לנשים ולסקס מזדמן, כמו גם לנשנוש אלים של אורחיו ב"הראשון בבידור", דוגמת נטליה אוריירו. פלייבוי או מטורף? כנראה גם וגם.

אסי דיין, לעומת זאת, שהיום נדמה לאפוקליפסה עכשיו, היה בזמנו אחד הגברים היפים בישראל, שלא לומר אחד הנחשקים שבהם (טוב, היה גם אורי זוהר) שלא לומר אחד שניצל את מעמדו בהתאם. אם לא היה מסיים בקן הקוקייה, מקומו היה לבטח בקטגוריית האינטלקטואלים, אבל דיין כנראה איבד זאת סופית. ואנחנו נשארנו עם רשימה: אהרונה מלקינד היפהפייה (אשתו הראשונה), מונה זילברשטיין, קרוליין לנגפורד, ורד טנדלר, סמדר קילצ'ינסקי, וברזומה יש אפילו ילדה ממאהבת איטלקייה עלומה. והרשימה עוד ארוכה. נו, אולי באמת עדיף אשפוז בכפייה.

אנחל בונני:

מסוג הקטגוריות שגורמות ללא מעט נשים ריגוש מוזר באיברים ארוגניים ומוכיחה שמשהו לא בסדר בעולם. או איתי. או בשניהם. אנחל בונני, למשל, שהוכתר כמגה-פלייבוי עירוני, הוא הדבר הרחוק ביותר מאותה אנינות ותחכום של ז'ונגלר. נכון, הוא דוגמן, הוא יפה, הוא לוהט, וכפלייבוי אמיתי, אפילו לא נראה שהוא עובד קשה מדי. אבל משום מה אין לו את הנונשלנטיות הנחוצה לפלייר אמיתי. למעשה, בונני הוא ההוכחה הניצחת שאתה יכול לחבוק את כל הבחורות הנכונות, אבל השארם הרצוי, או בדל תחכום, לא ידבק בך. להפך. ועדיין, מה שהיה טוב למלאני פרס, גאיה טראוב, מארינה מקסמיליאן בלומין ולפחות שתי אלמוניות שראיתי בפעולה, לא יכול להיות כזה כלום פוטוגני, נכון?

בעבר השני של הקטגוריה מצויה בעיה אחרת לגמרי: רן דנקר. והוא כה יפה, מצועף מבט ועושה רושם שקודקודו ממולא. יש לו אפילו את הרזומה המרשים של נינט טייב, ליאל דניר ויעל פוליאקוב. הבעיה היא. . . ובכן , כנראה אני מהזן הנדיר שיש לו בעיה עם דנקר. אולי זו העובדה שהוא לא סקסי, לא ממש קול, לא ממש. . . אותו משהו שקשה להסביר, אבל בהחלט מורגש כשרואים אותו. דנקר הוא לא פלייבוי. הוא - בקריצה לאקסיתו המיתולוגית - מאמי. וזה לא מחרמן.
 
כדי לאזן בין שני הגברים הלא נכונים האלו, אין ברירה אלא להביא את סטיית התקן האולטימטיבית. ציון ברוך הוא ההוכחה שהפלייבוי העירוני של 2009 לא חייב להיות יפה, עשיר או אפילו גבוה. למעשה, הוא כנראה צריך להיות מצחיק. ובעצם, אולי גם זה מיותר.

לא ברור האם האגדות האורבאניות על מידותיו הטובות של ברוך הן חלק אינטגרלי ממעמדו כאחד הז'ונגלרים העסוקים באזורנו, אבל עם הצלחה לא מתווכחים. לינור אברג'יל, קארין מגריזו, אסתי גינזבורג, אור גרוסמן, ליאת אשורי, אפרת בוימולד (שתי האחרונות, משום מה, מוכחשות כ"ידידות"). הנה חידוש: בלי יותר מדי כסף או נתונים טבעיים, יש מי שמצליח לפענח את המטריצה כנגד כל הסיכויים. "תראי, בשנות ה-50 וה-60 הפלייבויז היו זקנים", מודיעה אדר. "ומה מצפים ממנו, שייצא עם ירקן מרמלה? אני חושבת שכל הכבוד לו".

אין ברירה אלא להציב במקום הראשון ברשימה מסוג זה פלייבוי ישראלי אסלי: איל הנדל"ן אלי פפושדו הוא בוכנה משומנת שלא עוצרת כבר כמה עשורים, ואלוהים יודע איך יש לו אנרגיה, כוחות ואפילו הממון הנדרש. אבל אל דאגה, דווקא שם אין סיבה לדאוג לו. פפו היה נשוי ארבע פעמים (דליה, אביה ז"ל, סיגל גרוס ואורלי באומן), כנראה כדי לבדוק אם זה באמת כל כך משעמם כמו שזה נראה, ובכל פעם נפלט בשמחה החוצה.

"פפו ממש עושה סלט תל אביבי", צוחקת אדר. "הוא באמת יוצא עם כולן. חלק מהעניין זה מה שיש לו להציע, הוא דוגמה קלאסית של גבר שהולך לו, שמשחק אותה. עובדה: צעירות נופלות לרגליו". מצחיק , אבל בפפו אין שמץ של אלגנטיות או סטייל. להפך. הוא עממי ונעים כמנת סביח. לכאורה, לא תכונות של ז'ונגלר קלאסי, אבל עדיין, מדובר במזרח התיכון. לפי החישובים הוא בן 71, שזה כבר קצת מפחיד.

אבל יותר מפחידה הרשימה הארוכה שמשתרכת אחריו, כמו גם נכסי הנדל"ן שבאמתחתו. למעשה, מדובר בהכלאה בין שייח סעודי לז'ונגלר. פפו עצמו הסביר את העניין בראיונות בעבר, כשהודיע: "רוב הגברים בעולם רצים אחרי בחורות צעירות. חלקם נשואים, חלקם פנויים, גרושים, אלמנים - כולם רוצים בחורה צעירה לידם. אני רק מיישם בפועל מה שאחרים מפנטזים עליו. תאמיני לי, מי שהיה יכול, היה חי עם בחורה בת 28. ולא נשכח שהיא גם צריכה להסכים לחיות איתי". זה עובד יופי עכשיו לנטלי עטיה, וזה היה לא רע כנראה גם לרונית יודקביץ', קצת פחות לענת זמיר (שנורא רצתה חתונה ואופס, לא יצא). כשאני אהיה גדולה, אני רוצה להיות הוא.

אלכס גלעדי:

למה ללכת סחור סחור. אגש ישר לעניין: אני מעריצה את אלכס גלעדי. ועזבו את כל הטייטלים האלו, של "נשיא קשת", "חבר הוועד האולימפי", מועמדויות ל"אמי" ובכלל טייקון תקשורת חובק עולם. גלעדי הוא פשוט התגלמות הז'ונגלר האירופאי האלגנטי, והוא הולך עם זה עד הסוף, ללא מורא, ללא משוא פנים וללא בת זוג קבועה. חוץ מזה, הוא דאנדי אמיתי במדינה של נועלי קרוקס. האיש שהמציא את "מסעודה משדרות" מתהלך תמיד בחליפה יקרה המותאמת למידותיו, עם העניבה הנכונה ועם טעם משובח ביין ומטעמים. חברתו האחרונה הייתה אשת החברה הדר טייג, אך לא איש קולי כמו גלעדי יעצור כשמשעמם לו.

לפני שנה, למשל, דיווחה הרכילאית ליאורה גולדנברג שטרן כי גלעדי שב מהמשחקים בבייג'ין כשהוא מצויד ביבוא אישי: יפהפייה שצעירה ממנו ביותר מארבעה עשורים. "היא לא לגמרי בת הזוג שלי, אלא משהו כזה לא רשמי", הוא סירב להתרגש, "לי אין רומנים. אני בלתי רמין. אני פשוט אדם מאושר. אבל עכשיו אני נוסע להירגע בקוסטה בראווה".

ובקטנה , מפאת חוסר מקום: המערכת מצדיעה בחיפזון לעידן עופר, סמי פלייבוי (שמתחתן כעת כבר בפעם ברביעית), לרוני מאנה, פלייבוי מהסוג הצ'יזי (האקס של ניקול הלפרין, הנוכחי של ג'ני צ'רווני), לבבו קובו, טייקון מהסוג הסליזי (אליל הדוגמניות בלונדון ואם בנה של מירי בוהדנה) וההבטחה הגדולה הבאה: בנו עודד, פלייבוי קטינא, שכבר בדק את בר רפאלי ואת קטיה גאידמק וכעת עסוק בלגייס כספים. והוא אפילו נראה לא רע. לא נורא. גם לעבוד זה משהו.

אלכסנדר פן:

הקפיצה הנחשולית המכוונת לפאתי שנות ה-30 מוצאת שם את אחד הגברים בעלי פוטנציאל הז'ונגלריות הקלאסית המקסימלי. המשורר אלכסנדר פן הוא אבטיפוס לפלייבוי האינטלקטואל בתוספת הצד הטראגי המתבקש. אחריו התמקמו במשבצת אינטלקטואלים מקומיים נוספים, כמו המשוררים דוד אבידן ומאיר ויזלטיר, האמן ז 'אק קטמור והצייר איקה ישראלי, שמאוחר יותר חזר בתשובה. אבל אף אחד מהם לא מילא אותה באופן רומנטי-טראגי כמוהו.

פן היה אריסטוקרט בתקופה הלא נכונה, שומר סף של אנינות מחד, ושתיין רוסי, משוגע וחובב נשים אובססיבי מנגד. לא מובן, דרמטי, יפה מדי, שותה הרבה יותר מדי. הרומן הגדול שלו עם חנה רובינא (כשהיה נשוי לבלה דון) היה לשיחת העיר. אבל כנרקיסיסט אמיתי, כשנולדה בתו מרובינא, אילנה, הוא עזב אותה לטובת האחות שטיפלה בה, רחל לופטגלס. עד סוף ימיה היא נאלצה לחכות לו בבית, כשהיא יודעת שהוא מחמם מיטה של מישהי אחרת, ועוד אחת. עד הסוף.

רפי שאולי:

אם הייתה הסכמה מלאה בין כל המרואיינים לכתבה הזו, הרי היא שרפי שאולי (היום בן 64) הוא הפלייבוי מספר אחת של מדינת ישראל, מאז ומעולם. אפשר להתווכח עם התובנה הזו, אבל באמת שלא כדאי. שאולי, שסירב להתראיין לכתבה, הוא מודל לפלייבוי מחושב, אלגנטי, אבל גם בעל חוש עסקי והתנהלות נהנתנית ונדיבה.

הוא התחיל כדייל, אבל מהר מאוד פתח עם אחיו, טדי, את הדיסקוטק הראשון, "המועדון", והשניים אף הכניסו את כרטיסי ה-VIP לתבנית חיי הלילה. במקביל, פתחו את המסעדה הסינית-יפנית הראשונה "מנדי'ס סינגינג במבו", את המסעדה ההודית הראשונה ועוד. "לא היה כמו רפי", מספרת בליינית קבועה ב"המועדון", " היה לו הרבה כסף ושארם, והוא השכיב את שלושת רבעי העיר, כשהסקס היה חופשי. הכל בחן, בנדיבות, בגדול. כולן היו הולכות אחריו".

כולן , במקרה הזה, זה באמת כולן, כולל מנדי רייס דיוויס, נערת הזוהר מפרשיית פרופיומו, שהפכה לאשתו. אחרי זה באו ציפי לוין, ענת זמיר, מלכת היופי חוה לוי, שהפכה לאשתו השנייה ועוד להק דוגמניות. אדר: "הסוד של רפי זה שהוא לא לקח את עצמו ברצינות ושידר שהוא הגיע כדי ליהנות מהחיים. הוא פלירטט עם חן. אז לא היה איידס ואנשים חגגו".


אורי שטרק:

ממשיכו הטבעי של שאולי בגזרת המועדונים. רק בהרבה יותר רעש, צלצולים ודי-ג'יי צ'ופי. "אלנבי 58", המועדון ששטרק פתח, היה המקום בו עדן הראל, מלאני פרס ושאר דוגמניות התחילו לברמן. המועדון עצמו היה סנסציה וכך גם שטרק. האקסטזי, שהיה אז לסם הרשמי של תל אביב, רק הפך את ההיסטריה לגדולה יותר. הקלאבינג התחיל ושטרק היה המלך. כמות הבחורות שסבבו אותו הייתה מבעיתה, אבל הוא היה פלייבוי פרוע במידה, מדוד הרבה יותר מדמויות כמו שאולי או סמי הירש (מבעלי "קולוסאום" ואחיינו של פוקה הירש). שטרק מצא עצמו מתחתן רק ביום הולדתו ה-40. עד אז, רשימת המכולת שלו כללה פיגורות כמיכל הניג, מאיה ישעיהו, עדן הראל, שירלי ברנר, אורית ברקוביץ' ואביגיל אריאלי. כיום הוא הבעלים של ה"צ'יץ' ביץ'". קוראים לזה בורגני.

אורי פפר:

לא ממש ברור ממה הוא מורכב, אבל פפר הוא תרכיז של כל מה שנכון לז'ונגלר של 2009. מדובר במודל הפוך כמעט לגמרי מהארכיטיפים של הפיפטיז והסיקסטיז. הוא לא יפה בסגנון המקובל, מקרין איזו עצלות נעימה ובעיקר את אותה תחושה חמקמקה שאי אפשר לקנות: הלייף-סטייל, הקוליות והכי חשוב: הכיבוש כדרך חיים.

אין לו ממש כסף ולא נראה שאכפת לו. מצד שני, מרגע שחזר מאל-איי הוא הצליח לברור בקפידה את כל הבחורות הנכונות: ורד פלדמן, קרן ברגר, דניאלה וירצר, נטע ריסקין, רונה לי שמעון, אפרת בוימולד ורגע עם שירה וילנסקי. נראה היה כאילו הוא מעדיף לשתות וויסקי מאשר להשקיע ביחסים אמיתיים, אבל הנה: הוא התחתן עם יעל גולדמן. ועדיין, הוא היה חתיכת מודל לחיקוי. אנא, ארגנו לנו עוד כאלה.

אייל גולן:

המודל המהופך לפפר, ועם זאת, נכון עד כאב לכאן ועכשיו. קודם כול, שיהיה ברור: להיות אשכנזי זה פאסה. להיות אייל גולן, לעומת זאת, זה אחושרמוטה סטייל. גולן הוא מודל וולגרי לפלייבוי, אבל אוהו, כמה שהוא עובד על זה, כולל הוצאת בושם חדש ומלבושים קטסטרופליים, שמשום מה מפילים לרגליו נחילי יפיופות מראשון-מערב. הוא לא אגרסיבי או דורסני, אלא ג'נטלמן מזרחי שבא לפנק. עם מירי בוהדנה ואילנית לוי כאקסיות, לא נראה שבוער לו לעשות כרגע שום דבר חוץ מלהיות סופרסטאר. הכסף, בכל מקרה, כבר שם. רק זיכרי: מדובר בפלייבוי אורגינל שאמר בעבר שגם אם יש לו סטייק אנטרקוט בבית, לפעמים בא לו פרוסה עם שוקולד.

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...