מחוברת: יפית נאור מצאה את האישה הפראית שבתוכה
כמו מיודענו בסטיאן בלתזר בוקס, נכנסה יפית נאור יום אחד לחנות ספרים. המוכר הגיש לה ספר שלא הרפה ממנה עד היום. "רצות עם זאבים" קראו לו, והוא לימד אותה כיצד לחולל את הריקוד הפראי של הנשיות ולהתחבר לירח ולקוסקוס של סבתא
האישה הפראית שבתוכנו מתחברת לירח Cornelia Kopp cc-by
לפני למעלה משלוש שנים הגיש לי המוכר בחנות הספרים האהובה עליי ספר, ואמר שהוא יכול לעניין אותי. זאת חנות שמזכירה את המעדניות של פעם: המוכר מכיר אותך ושומר לך חתיכה מהמעדן האהוב עלייך במיוחד.
באותיות זהובות על גבי הכריכה נכתב: "רצות עם זאבים. ארכיטיפ האישה הפראית – מיתוסים וסיפורים". ואילו בכריכה הפנימית צוין כי המחברת, קלריסה פינקולה אסטס, היא פסיכולוגית יונגיאנית. מהרגע הראשון היה משהו בשמה ובספרה שתפס אותי בבטן והעלה בי תחושה מוכרת. מעל שרפרף קטן בחנות כבר שקעתי לתוך הסיפורים שהקריאה בהם נמשכה בביתי, ולקחה אותי למסע חוצה יבשות ועולמות, כשפגשתי את האישה הפראית שבתוכי. לא יכולתי לדעת אז שהספר ישפיע על היבטים כה רבים בחיי.
הכי רחוק מאבא-אמא
קלריסה (אנחנו מכירות כבר מספיק זמן כדי שאקרא לה בשמה הפרטי) החזירה אותי למקומות שמעולם לא ביקרתי בהם, לימים בהם עטף אותנו השבט, גרנו בטבע והכול היה יותר קל. בדמיוני היו בימים ההם הריקודים הפראיים עניין שבשגרה. שאלות של זהות ומשמעות קיבלו תשובות פשוטות, ללא סימני שאלה והתנצלויות על עצם החקירה.
בימים ההם נראה שלא היה צורך לנסוע לקצה השני של העולם, הכי רחוק שאפשר מאמא-אבא, כדי להכיר או להתחבר. בעולם המודרני נעשה החיפוש הפנימי הזה קצת יותר נוח והרבה יותר מורכב בו- זמנית. זהו ריקוד של קרבה וריחוק מעצמי, העטוף בנוחות ובפינוקים. בעולם המודרני אני יכולה להתקרר במזגן ולנסוע במכונית הנוחה שלי כדי להיפגש עם שותפים למסע; אני יכולה להישאר בבית עם קווי תקשורת בלתי נראים שמחברים אותי לעולם, ולהקליד רגשות בטכנולוגיה שמאפשרת יצירת שבטים וירטואליים חדשים. היום, אני גם יכולה לצאת לשדה שמחוץ לבית ופשוט להיות.
החיים שלי, כמו של רבים סביבי, הם משחק אינסופי של ביחד ולחוד מעצמי. יש תקופות שאני מרגישה במין "היי" של חיבור. תחושה שאני מכוילת ומדויקת. חושבת על משהו והוא מתממש, חושבת על מישהו והוא מתקשר. יודעת בדיוק לאן לנסוע כדי שההזמנה ששיגרתי לעולם תארגן ל חנייה חוקית בתל אביב הצפופה. חסר רק השטיח האדום, אבל חוץ
מזה הכול בדיוק במקום.
בריקוד הזה יש גם תקופות אחרות, נעימות פחות. תקופות שבהן הכול כמעט ובערך. אני יודעת שאם רק אעשה מדיטציה, אכתוב, ארגע רגע או אדבר עם מישהו הכול יהיה בסדר. אלה ימים שבהם הדברים לא ממש מסתדרים. במהלכם נדמה שהיקום מנסה להגיד לי משהו, ואני לא מבינה למה הוא מדבר איתי בג'יבריש. אנשים נורא מעצבנים וברור שבעולם המראות אני כועסת על משהו אחר לגמרי, אבל כמו בבדיחה מרגיזה, בלי להבין באמת על מה.
לשמחתי, אותו יום בחנות "שלי" היה יום שמש שבו החנייה מחכה לי, האנשים מחייכים ואני מאירה לקראתם בחזרה. המתנה של אותו יום היתה מפה בדמות ספר, שעזרה לי למצוא את הדרך לעצמי קצת יותר בקלות. אם תרצו, מעין ג'י. פי. אס מודרני ועתיק גם יחד.
הקריאה בספר סחפה אותי למסע מרגש ומלמד. טיפול עצמי בעצמי, מפגש עצום בפשטותו, במהלכו הגעתי לפגישה עם האישה הפראית שבתוכי. מפגש שהוליד עבודה של חיבורים פנימה לכוחות ולדיוק הנמצאים בתוכי ומקורם באותה אישה פנימית, שלפעמים היא ענקית ולפעמים קטנטנה - ולרוב היא אי-שם באמצע. הרגשתי את ההכרה שיש בי חמלה, יופי ורוך שגרים בשלום עם קשיחות, כעס, חיוּת ומפלצתיות. במסע חוצה יבשות פגשתי דמויות שכל אחת מהן הזכירה לי מישהי שהכרתי בחיי: חברה, שכנה, קרובת משפחה או מטופלת.
כל הנשים שהיו פה לפניי
יפית נאור. האישה הפראית הזאת, שמחוברת לאדמה ולירח צילום פרטי
אחת האהובות עליי במיוחד היתה של שולחן מטבח ישן ומעט חבוט עם פורמייקה ירוקה, סביבו מכינות נשות המשפחה והשכנות סעודת חג מתובלת בשיח נשים, כשהילדים משחקים להם ברקע.
אותו מעגל ואותה אישה פראית השפיעו על חיי מבלי משים. אחרי שנים של בישול מודרני, זריז ויעיל (ופעמים רבות "בישול בכרטיס אשראי" לרכישת מזון מוכן), לראשונה בחיי הכנתי קוסקוס. אני כמובן לא מתכוונת לזה שמכינים בחמש דקות מהשקית, אלא למתכון שביקשתי מאמי ל"קוסקוס של סבתא".
לקראת שבת, רקדתי והתנענעתי במטבח, תוך כדי נענוע של הפרורים החמים של הסולת. העברתי אותם בעדינות במסננת, והרגשתי במטבח הקטן שלי את אמא שלי ואמא שלה, ואת כל הנשים במשפחתי שדור אחרי דור הכינו את אותו התבשיל באותה הדרך. משם נסללה הדרך האיטית והארוכה שבה אני פוסעת לבישול מזון בריא, שמזין את הנשמה.
לפני מספר שנים, בעקבות התמודדות עם מחלה, הבנתי שהחיים קצרים ולכן התפקיד המרכזי שלי בהם הוא לחלום חלומות ולהגשים אותם. כך הגשמתי חלום ישן ועברנו לגור במושב, קרוב לאדמה ולשדות. אך עד שפגשתי את האישה הפראית, הייתי עדיין עירונית שחיה במושב ומשתדלת שהבוץ לא ילכלך את המגפיים המעוצבות.
כשפגשתי את האישה הזו, הפראית שמחוברת לאדמה ולירח, לקראת ערב ט"ו בשבט, שתלתי בגינת ביתי מספר עצי פרי: תאנה, זית, רימון ושקד. הרגשתי את האדמה מלכלכת את אצבעותיי ואת ההזנה שלה, שמחייבת השקעה הדדית וטיפול מסור. ללא המים, הליטוף, הטיפוח - וכמובן ללא השגחתו של הבורא, התהליך המופלא הזה של התפתחות ויצירה לא היה מתקיים.
היום, מספר שנים אחרי אותו בוקר קסום בחנות הספרים, הספר ממשיך ללוות אותי ואני חוזרת אליו מדי פעם. כמטפלת בפסיכודרמה למדתי לזהות את האישה הפראית הזו כשהיא מופיעה מולי בהיסוס או בריקוד סוער, ובעיקר כשהיא נוכחת בפשטות ובשקט. במסגרת התהליך האישי שלי, פגשתי על במת הפסיכודרמה בפצעים של חיי, למדתי לביים וליצור אותם מחדש ונוכחתי בעוצמת כוחות הריפוי שלי. אני עדיין עירונית שחיה במושב, לפעמים מבשלת אוכל מהיר ולא תמיד זוכרת לחלום בשגרה במהלך העמוסה של היומיום.
אבל כשאני שקטה, עוצרת לרגע ונושמת, היא שרה באוזניי, האישה הפראית הזו, רוקדת עם הרוח או נגלית לפניי בשקיעה המדהימה בשדה ליד הבית - ומזכירה לי את עצמי ואת כל הנשים שהיו פה לפניי. אני מקווה להמשיך לשמוע אותה וליצור בהנחייתה בפשטות מתוך אמונה ונשימה. אני מקווה שככל שהחלקים הבריאים והצומחים שבי ייפרחו, כך אוכל לאפשר זאת לאהובים שסביבי, מתוך הקשבה, הכלה וחיבוק של כל מה שקיים: הטוב הרע והמכוער, היפה והחיה, הפראית והכלואה.
יפית נאור (MBA), יועצת ארגונית ותרפיסטית בפסיכודרמה לקבוצות וליחידים. בימים הקרובים נפתחת סדנת פסיכודרמה לנשים "רוקדות עם זאבים", שמזמינה לפגישה עם האישה הפנימית-פראית הזו.
נא להמתין לטעינת התגובות
