מפגש פסגה: דניאל קרן כבש את האוורסט
האימונים היומיומיים במעלה המגדל העגול של עזריאלי. הנחיתה מקפיאת הדם במסלול המשופע על ההימלאיה. החבר שנפל לנקיק וחולץ בשלום, והאחרים שנפצעו ופונו לאחור. הקור, שרק המחסור בחמצן נורא ממנו. המדריך שנאלץ לפרוש כשאצבעותיו קפאו, והשלד המוטל בשלג, ממש לפני הפסגה. יש אנשים שנוסעים לניו יורק לירח הדבש. דניאל קרן החליט לטפס על האוורסט
לאחר תקופת החלמה ראשונית ומנוחה מוחלטת, אני מחדש את ההכנות לטיפוס האוורסט. האימונים הראשונים הם בבריכה. כדי לפתח את יעילות הריאות ומערכת הנשימה וכדי לתרגל פעילות בחוסר חמצן, אני נושם פעם אחת בכל בריכה - כך לאורך חמישה קילומטרים. לחיזוק פלג הגוף התחתון אני מגייס את מגדלי עזריאלי. בזהירות רבה אני מטפס את מדרגות המגדל העגול ומדי יומיים מעלה את מספר הקומות באימון. 200, 300, 400, וביום שלפני הנסיעה אני עורך את האימון המסכם ועולה בריצה 500 קומות. אני מרגיש מוכן.
חודשיים בדיוק לאחר תאונת הסקי, מטוס הפרופלורים נוגע לא נוגע בפסגות הרי ההימלאיה בדרכו לשדה התעופה של הכפר לוקלה (Lukla) בצפון מזרח נפאל. הפחד מהטיסה שעוברת קרוב מדי לטעמי לפסגות המשוננות הופך לאימה כשאני רואה את מסלול הנחיתה המשופע הניצב מולנו, על צלע ההר התלול. כעבור מספר שניות המטוס נחבט בפראות במסלול הנחיתה בשדה התעופה המועד לפורענות, שרק בשנה שעברה גבה את חייהם של 18 נוסעים.
את הצעדים הראשונים מחוץ לשדה התעופה אני עושה בחשש. התרמיל הכבד על כתפיי והדרך הארוכה שלפנינו יהיו מבחן ראשון בתנאי שטח אמיתיים לרגל. שירי ואני מתקדמים במעלה העמק. מסלול ההליכה נחשב לאחד היפים בעולם. פסגות הרים מושלגות נישאות מעל עננים וגשרים תלויים מעל נהרות משכיחים ממני את הדאגות. אנחנו צועדים שעות לפני שאני מאשר בהקלה לשירי: הרגל בסדר.
הדרך משדה התעופה בלוקלה, שנמצאת בגובה 2,860 מטרים, ועד למחנה הבסיס של האוורסט, בגובה 5,400 מטרים, נמשכת כשמונה ימים. העלייה בגובה מתבטאת בדלילות שבאוויר וכתוצאה מכך בסכנות השונות הכרוכות במחלת גבהים. הפתרון הוא עלייה מתונה והדרגתית, כך שבכל יום לא נעלה יותר מכ-400 מטרים בגובה. הטיפוס האיטי וימי המנוחה הנשזרים בטרק מאפשרים לגוף לייצר יותר כדוריות דם אדומות וכך להסתגל לגובה.
מסביבנו טבע פראי, ללא כבישים או אמצעי תחבורה ממונעים. סבלים מקומיים נמוכי קומה, בנעלי אצבע ומנשא המורכב על מצחם, נושאים משקלים שלעתים עולים על משקל גופם. לצדם, יקים שעירים ועמוסים לעייפה מתנהלים בשיירות ארוכות לצדי הרועה ששר לצלילי הפעמונים הכבדים התלויים לצווארם.
ככל שעולים בגובה, הנוף משתנה. מצמחייה טרופית עשירה בעמקים הנמוכים ועד לקירות האבן והקרקע החשופה, נטולת הצמחים, בגבהים שמעל 4,000 מטרים. בסוף כל יום אנחנו עוצרים למנוחת לילה באחד מהגסט האוסים הרבים שלאורך המסלול. ביום השביעי אנחנו לנים בכפר גורק שפ (Shep) בגובה 5,160 מטרים.
שירי מרגישה לא טוב ונשכבת לישון, ואני לא מתאפק ומטפס בריצה לפסגת הר סמוך בשם קלה פאטאר(Kala Patthar), משם לראשונה אוכל לראות בבירור את האוורסט. אחרי 45 דקות של טיפוס מהיר אני רואה אותו מקרוב. גוש סלע שחור בין הרים לבנים. אני מתיישב ומתבונן בו דקות ארוכות. פסגתו גבוהה ממני כמעט 3.5 קילומטרים, ורחוקה כמעט 50 יום.
מחנה הבסיס של האוורסט הוא עיר אוהלים ססגונית, שעל שום גובהה אולי הייתה ראויה לכינוי עיר האלוהים. משלחות מטפסי הרים מכל העולם עולים לכאן לרגל. האוורסט הוא לא ההר היפה ביותר בעולם והוא אינו ההר הקשה ביותר לטיפוס, אבל, ועם זה אי אפשר להתווכח, הוא ההר הגבוה ביותר בעולם. ככזה, הוא אבן שואבת למטפסים שמתקהלים סביבו פעמיים בשנה, העונות היחידות המתאימות לטיפוס.
שיירות של יקים מובילות אספקה למאהלי המשלחות השונות. המשלחות הצנועות יותר מטעינות על גבי בהמות המשא הללו שקי אורז, תפוחי אדמה, אוהלים, דלק, ציוד טיפוס ושאר הציוד הנדרש ל-60 הימים הבאים. המשלחות האמריקאיות לעומת זאת מפנקות את המטפסים בכיסאות נוחים, משקאות חריפים, מכשירים להקרנת סרטים ואפילו שולחנות פינג פונג.
שירי ואני מקימים את האוהל הקטן שלנו בפאתי המאהל. מסביבנו מדרונות שלג וקרח אינסופיים, ומתחתינו קרחון ההולך ומצטמק במהירות מדאיגה עקב התחממות כדור הארץ. האוהל הזה יהיה ביתי בחודשיים הבאים. אוהל גדול בצורת כיפה ישמש את המשלחת שלנו כחדר אוכל מרכזי, ואוהל נוסף יהיה המל טבח שעליו יפקד דש (Desh), אחד מבני שבט השרפה שמלווים אותנו לכל אורך המסע.
בהדרגה מתקבצים שאר חברי המשלחת. אנחנו עשרה במספר: שני גרמנים, מקסיקני, שישה קנדים ואני. כולנו מתכוננים לקראת תחילת הטיפוס.
תוכנית אופיינית היא לעלות למחנה הראשון עם אוהל ואוכל, להשאיר שם את הציוד ולהישאר מספר שעות לצורכי התאקלמות לגובה, ואז לרדת חזרה למחנה הבסיס. ביום השני לנוח ולהתאושש מהמאמץ במחנה הבסיס ולמחרת, ביום השלישי, לטפס למחנה אחד, לישון בו ושוב לרדת למחנה הבסיס. ביום הרביעי לנוח במחנה הבסיס וביום החמישי לטפס שוב למחנה אחד לישון בו, וביום השישי להמשיך לטפס בגובה עד המחנה השני, להשאיר בו את האוהל והציוד ולרדת את כל הדרך למטה עד למחנה הבסיס, וכך הלאה. זהו תהליך מפרך ומייגע, שמרגיל את הגוף לדלילות האוויר אבל בה בעת שוחק ומתיש אותו.
השלווה היחסית של מחנה הבסיס מופרת אחת למספר שעות, כשמפולת שלגים וגושי קרח בגודל של אוטובוסים ניתקים מצלעות ההרים המקיפים אותנו ושועטים ברעש עצום לכיוון העמק. בלילות השקטים נשמעות המפולות כסדרת רעמים מחרישי אוזניים המתפוצצים בפתח האוהל.
הלב פועם בקצב מטורף והריאות משוועות לחמצן, אבל אני לא עוצר לנוח. לא כאן, לא באמצע ה-Ice Fall, "מפולת הקרח". עצירה פירושה סכנה, התגרות מיותרת בגורל. קטע הטיפוס הזה, שבין מחנה הבסיס למחנה הראשון, נחשב אולי למסוכן ביותר בטיפוס על האוורסט, ומומלץ לעבור אותו מהר ככל האפשר. בקצהו הגבוה של הקרחון מוטלים זה על גבי זה גושי קרח עצומים, שמדי פעם קורסים ללא התראה מוקדמת. הרבה אנשים נהרגו בקטע הזה, כשגוש קרח בגודל בניין של עשר קומות קרס עליהם.
בין ומתחת לגושי הקרח מצויים נקיקים שעומקם מגיע לעשרות מטרים. מאלו החשופים לעין קל להימנע, אולם חלקם מוסתר ומכוסה בשכבת שלג דקה הקורסת עם הדריכה עליה. ואם לא די בכך, מפולות שלגים רועמות אל תוך מסלול הטיפוס במהירות של מאות קילומטרים לשעה.
יצאנו לדרך בחשיכה ואנחנו מטפסים כבר שלוש שעות. המתח רב. אנחנו לא מדברים, כל אחד מרוכז בהתקדמות המסוכנת. את נקיקי הקרח אנחנו חוצים על גבי סולמות המונחים בצורה אופקית בין שתי הגדות, ואת הקטעים האנכיים אנחנו מטפסים בעזרת סולמות או חבלים. הריכוז חייב להיות מרבי והתנועה צריכה להיות מחושבת ותוך שמירה על שיווי משקל עדין.
יאן מגרמניה, שנכשל לפני כשנתיים בניסיון הראשון שלו להעפיל לפסגת האוורסט, נמצא מעט מאחוריי כשלפתע השלג פוצה את פיו ובולע אותו. גשר השלג מעל הנקיק קרס תחת משקלו ויאן, שהיה מאובטח בחבל, נשאר מתנדנד באוויר. לא נעים - לא נורא. אחרי מספר משיכות בחבל הוא מועלה לפני השטח, מעט מזועזע אמנם, אבל מסוגל להמשיך בטיפוס.
כעבור חמש שעות של טיפוס אינטנסיבי אנחנו במחנה הראשון. משאירים את הציוד והאוכל שסחבנו למעלה, ואחרי מנוחה של כשעה אנחנו שוב ב-Ice Fall, הפעם בדרך למטה. רוב הקנדי מחובר כמו כולנו ברתמת טיפוס לחבל האבטחה, אבל צעד לא זהיר שולח אותו למטה בנפילה לא מבוקרת שמסתיימת בקרע של רצועת הברך.
הירידה למטה, שהייתה אמורה לקחת כשעה בערך, הופכת לסיוט מתמשך של שש שעות, שבסופו מגיע רוב מותש, כואב ושבור למחנה הבסיס. חלום האוורסט נגוז עבורו, לפחות בפעם הזו. יומיים אחר כך, כשגופו ספוג במשככי כאבים, הוא עולה על "אמבולנס החירום": סוס קטן שייקח אותו למנחת המסוקים, מרחק הליכה בן יום אחד.
בחזרה במחנה הבסיס, אני מקבל הודעה משמחת: שירי הגיעה לפסגת האיילנד פיק, והיא בדרכה חזרה למחנה. אני מקשט את האוהל בפרחי פלסטיק ובשלט מאויר ויוצא לקבל את פניה. היא מגיעה מאושרת ושמחה ויום אחר כך כבר מתחילה את הדרך הארוכה חזרה ללוקלה.
הגובה מתיש את הגוף. כמו שלהבת נר ההולכת ודועכת כשמכסים אותו בכוס, כך גם הגוף הולך ודועך באוויר הדליל. לא רק היכולת הפיזית, גם החשיבה ושיקול הדעת נפגעים בצורה ניכרת. ההשפעות הללו גוברות עם העלייה בגובה, וזמן ההתאוששות הנדרש הולך וגדל. מחנה הבסיס הוא בית ההבראה שלנו.
שלושה קילומטרים מתחת לפסגה אנחנו מרגישים בנוח, אוכלים טוב, ישנים טוב ואפילו מתקלחים במקלחת מאולתרת. אחדים לוקחים תוספי תזונה, שותים מי חלבון, בולעים תרופות, הכל כדי להשהות את ההידרדרות הבלתי נמנעת של הגוף וכדי לשמור על מסת שריר. בהיעדר מקורות זמינים אחרים כמו שומן או פחמימות, שורף הגוף אט אט את רקמת השריר, והמטפסים הולכים ונחלשים, הולכים ודועכים.
באוהל הקטן שלי במחנה הבסיס אני חי חיי מותרות: מזרן עבה, שק שינה גדול ועבה המתאים לטמפרטורה של מינוס 40 מעלות, בקבוקי מים חמים שמדי לילה נכנסים איתי לשק השינה ומנעימים את הלילה, שקית אוכל גדולה, חטיפים וממתקים, ספרי קריאה ופרחי הפלסטיק ששירי השאירה. גבוה על ההר המשקל הופך להיות נטל כבד. כל גרם נחשב, והיכן שניתן - חוסכים. המזרן דק יותר, שק השינה קל יותר, החטיפים והאוכל הופכים יקרי המציאות וממגוון הספרים נותרת רק מחצית ספר שטרם הספקנו לקרוא. גם הפרחים נותרו מאחור.
ושוב אנחנו בדרך למעלה, יוצאים לדרך בחשיכה כשהקרח קר ועל כן יותר יציב, ושוב אנו חוצים את ה-Ice Fall בדרך למעלה. הפעם תורו של ברנד, הרופא הגרמני שחי בקנדה, לשלם את המחיר על חוסר זהירות שנגמר בנפילה ובצלעות שבורות. הכאבים גורמים לנשימה שטחית ובהמשך לסיבוך בריאות, וכעבור יומיים גם הוא נפרד מאיתנו בחיבוקים עדינים וזהירים, ויורד מההר כשהוא מלווה בשרפה ובסבל שנושא עבורו את כל הציוד.
אני יושב בכניסה לאוהל שלי במחנה שניים ומסתכל. למטה, כמאה מטרים מתחתיי, אני רואה את סילביה ונזכר במופעי הרחוב של האומנים העומדים ללא תנועה, כפסלים אנושיים, בשדרות לאס ראמבלס בברצלונה או בשדרה החמישית בניו יורק. כך גם סילביה. התקדמותה איטית עד כדי כאב, למעלה מחצי שעה ייקח לה לעבור מרחק של מאה מטרים, להגיע אליי ולהתמוטט באפיסת כוחות בפתח האוהל.
סילביה קיוותה שתוכל להשלים את סדרת "שבע הפסגות", שהן שבע הפסגות הגבוהות ביותר בכל יבשת. מתוכן טיפסה כבר על שש, אולם המאמץ הפיזי וקשיי הנשימה סודקים את רצון הברזל שלה. מאוחר יותר למטה, במחנה הבסיס, היא תתבונן שוב ב-Ice Fall בבעתה וחרדה ותודיע לנו: "פה אני לא עוברת פעם נוספת". נותרנו שבעה מטפסים והדרך עודנה ארוכה, ארוכה מאד.
הדרך למחנה השלישי בגובה 7,300 מטרים מתחילה בחשיכה. אני עטוף בשכבות לבוש ומעליהן חליפת פוך עבה. נתיב הטיפוס תלול ואני קשור לחבל המחובר ליתדות הנעוצות בקרח. האוהל של המחנה השלישי נטוי באמצע צלע ההר "לוצה" (Lhotse Face), קיר קרח כחול ושקוף שנישא לגובה שלושה קילומטרים. סוליית המסמרים המחוברת למגפי הטיפוס שלי ננעצת בקרח הקשה, פוצעת אותו ושומרת עליי מפני החלקה במדרון התלול.
עם הנץ החמה מתעוררת גם אלת הרוח, זועפת מתמיד. הטמפרטורות צונחות במהירות ואני הולך ומאבד את התחושה באצבעות הידיים. אני מנסה טכניקות שונות כדי להאיץ את זרימת הדם אולם כל מאמציי רק דוחים את כוויית הקור הממשמשת ובאה. בלית ברירה אני מוריד את התרמיל ושולף מתוכו מחמם ידיים, שקיק עם חומר שבריאקציה כימית יוצר חום. דקות ספורות אחרי שהשקיק בתוך הכפפה חום נעים מתחיל להתפשט והתחושה חוזרת לאצבעותיי.
הכניסה לאוהל היא כמו הכניסה למכונית ביום חורף סוער וגשום. בבת אחת שקט ונעים. האוהל נמצא על פלטפורמה אופקית שנחפרה במדרון הקרח הקשה, ומשמעות הדבר היא שכל יציאה ממנו כרוכה בסכנת החלקה. כלקח החלקתו של המטפס היפני שיצא מפתח האוהל להשתין ולא חזר לעולם, למדנו להיות קשורים ומאובטחים גם ליציאה הקצרה והפשוטה ביותר.
באוהל הזמן עומד מלכת. ב-19:00 בערב אנחנו בשקי השינה, מחוץ להם קר מדי, ללכת אין לאן וממילא העייפות גדולה מדי. הגוף מותש, הראש רוצה לישון, אבל דלילות האוויר מבריחה את השינה ומטפחת את סיוטי הלילה. תנומה קלה תיקטע בפאניקה המלווה בתחושת חנק חריפה, וקור צורב מחלחל אל תוך סדקי השריון המגן של שק השינה. כך אני שוכב בשק השינה שעות על גבי שעות בעיניים פקוחות לרווחה, מותש, חרד מפני השינה ומייחל לה בעת ובעונה אחת.
המחשבה שלנקודה הזו נגיע רק פעם אחת נוספת, בדרך לפסגה, מנחמת אותי. הדקות נוקפות אחת אחרי השנייה באיטיות המאיימת על שפיותי, אני צופה בהתחלפות הלילה ביום, ורק לאחר שקרני השמש הראשונות פוגעות ביריעות האוהל ומסלקות את צינת הלילה אני זוחל החוצה ומתכונן שוב לרדת למטה.
שעות ספורות לאחר חזרתנו למחנה הבסיס קיר הקרח התלוי כחרב דמוקלס מעל ה-Fall Ice מתמוטט ברעש מחריש אוזניים. אלפי טונות של גושי קרח ושלג צונחים מגובה של מאות מטרים לנתיב הטיפוס העובר בין מחנה הבסיס למחנה הראשון. מטפס בן שבט השרפה שהיה בדרכה של המפולת נהרג וגופתו לא נמצאה.
אחרי 40 יום על ההר מתחילה הספירה לאחור. חלון מזג האוויר על האוורסט נפתח לשלושה ימים, בדרך כלל במחצית השנייה של חודש מאי, ולקראת היעד הזה אנחנו צריכים להתכונן. בקי, אשתו של טים ריפל שמדריך את המשלחת שלנו, מקבלת בביתה שבקנדה תחזיות מזג אוויר ממספר מקורות ומעדכנת מדי יום את טים באמצעות הטלפון הלווייני. לפי התחזית המעודכנת, מזג האוויר ימשיך להיות סוער ומושלג, וההתבהרות צפויה רק בעוד שבוע.
אנחנו מותשים מהעליות והירידות מההר. הגוף כואב והשרירים חלשים. כדי לעלות לפסגה עלינו להתאושש באופן מלא, בסביבה עם עצים ופרחים, היכן שהאוויר עשיר יותר בחמצן. אנחנו מחליטים לרדת ממחנה הבסיס בדרך ממנה באנו עד לגובה 4,000 מטרים. שם ננוח ארבעה ימים, התיאבון שהתפוגג עם העלייה בגובה יחזור, ונוכל ולהשיב מעט מהמשקל שאיבדנו. גם הלילות טרופי השינה ייעלמו, ובתום ימי המנוחה נחזור למחנה הבסיס לקראת העלייה לפסגה.
אחרי ארבעה ימים של זלילה ושינה עמוקה אנחנו חוזרים למחנה הבסיס מאוששים ודרוכים, אולם מזג האוויר אינו משתף פעולה. חולפים עוד שלושה ימים מורטי עצבים של שלג בלתי פוסק, עד שמגיעה התבהרות והחלון שכל כך ציפינו לו עומד להיפתח. הדיווח האחרון של בקי מציין את 17 במאי כיום האופטימלי לעלייה לפסגה. פירוש הדבר הוא שאנחנו צריכים לצאת לדרך ב-13 במאי.
הבוקר שלפני היציאה היה מרגש במיוחד. על מזבח האבן הונחו מנחות, הקטורת הפיצה ריח נעים והאש שבבסיס המזבח בערה ביתר עוז. בני שבט השרפה שיצאו איתנו לפסגה התפללו לאור פנסי הראש, ודקות ספורות אחר כך שוב היינו על ה-Ice Fall בפעם התשיעית והלפני אחרונה. לפניי צועד קרייג, מדריך טיפוס הרים וסקי. בשעה הראשונה של הטיפוס אנחנו מתקדמים בקצב אחיד וטוב. אחר כך קרייג מתחיל להאט, עד לעצירה מוחלטת. "זה לא היום שלי - אין לי כח להמשיך", הוא אומר. בחילות וחוסר תיאבון גרמו לירידה חדה במשקל שלו ולאובדן מסת שריר, ובהתאם גם לירידה בכח שלו. תשוש, הוא חוזר למחנה הבסיס ובקול חנוק מדמעות ואכזבה מודיע לנו בקשר: "בהצלחה, אני בדרך הביתה".
נשארנו שישה: טים המדריך הקנדי, חררדו ממקסיקו, פטריק וטוד הקנדים, יאן הגרמני ואני. אחרי יומיים במחנה השני אנחנו חוזרים לטפס. מזג האוויר בדרך למחנה השלישי רע מאד. רוחות עזות מקשות על הראייה ועל ההתקדמות אבל אנחנו, כמו סוסים בדרך לאורווה, מריחים את הפסגה ומתקדמים בנחישות. במחנה השלישי אנחנו עדיין מרגישים בנוח. הגוף היה כבר בגובה הזה, הסתגל חלקית לדלילות האוויר ותשומת הלב שלנו מוקדשת למחשבות על הלילה של מחר - ליל הפסגה. התוכנית, שנקבעה בהתאם לתחזית מזג האוויר העדכנית, היא לצאת מהמחנה השלישי ב-17 במאי, להגיע בשעות הצהריים למחנה הרביעי ובערב של אותו יום לצאת לכיוון הפסגה.
הדרך למחנה הרביעי ארוכה והאוויר דליל. כל צעד הופך למלחמה קטנה. אני מרגיש שהניסיון שלי בטיפוס ללא חמצן על הרים של 8,000 מטרים עוזר, ואולי גם האימונים המוזרים שעשיתי בבריכה. קצת לפני צוק ז'נבה, קיר סלע של כמה עשרות מטרים, אנחנו עוצרים לנוח. פטריק, הר אדם של שרירים וכושר אירובי מתיישב לידי.
זו הפעם השנייה שלו על האוורסט, והפעם הוא הגיע נחוש ואחרי הכנות אינטנסיביות של חודשים רבים. אבל הגוף שלו אינו משתף איתו פעולה, והוא מתחיל להקיא ולסבול מכאבי ראש חזקים, סימנים ברורים של מחלת גבהים. הדילמה קשה: מצד אחד ניצבים חודשים של הכנה והשקעה של מאמץ וכסף, והתקווה הקלושה שהכאב יחלוף, ומצד שני הידיעה שהמשך טיפוס משמעותו סכנת מוות.
טים, מדריך הקבוצה, לוקח את ההחלטה לידיו ומבקש מפטריק לרדת. מאוחר יותר אגלה שבתרמיל של פטריק היה כד עם אפרו של אביו, שהוא תכנן לקחת לפסגה. הפרישה של פטריק מפתיעה ומעציבה אותי. הוא היה המטפס החזק והמנוסה ביותר בקבוצה, וגם בחור שחיבבתי מאד.
אנחנו חמישה מטפסים במחנה הרביעי, בגובה של כמעט 8,000 מטרים. בשעה 14:00 בצהריים אנחנו באוהלים, נחים ואוכלים ומנסים לישון לקראת היציאה לפסגה בשעה 22:00 בלילה. בשעות אחר הצהריים אנו מגלים, בפעם המי יודע כמה, כי גם לאוורסט תוכניות משלו. הרוח הולכת ומתגברת, עד שבשעות הערב היא שואגת במהירות של 100 קילומטרים לשעה ויותר.
רעש הרוח החובטת ביריעות האוהל מכריח אותנו לדבר בצעקות. ברור שתוכניות הטיפוס לא יכולות לצאת אל הפועל. אנו מחליטים לדחות את היציאה ב-24 שעות. ההחלטה אינה פשוטה משום שבגובה הזה אנחנו כבר עמוק בתוך "איזור המוות", בו האוויר מסביב אינו יכול לספק לגוף את כמות החמצן שאותה הוא צורך, מה שגורם לתהליך הידרדרות מהיר המוביל לאובדן הכרה ומוות. אנו משתמשים בבקבוקי החמצן הרזרביים שלנו כדי לשרוד.
בלי חמצן קצב החיים מואט וקצב הנשימות מואץ. ההליכה איטית ביותר, האכילה והשתייה נקטעות כדי לחפות על המחסור באוויר. כל מטלה, ולו הפשוטה ביותר כמו קשירת השרוכים, מסתיימת בהתנשמות כבדה. יניקת החמצן מהבקבוק הופכת את החיים לפחות קשים ואת השהות מחוץ לאוהל לאפשרית. הראות מצוינת והנוף נפלא, סין מצד אחד ונפאל מצד שני פרושות מתחתינו כמו תמונה יפה מדי, כאילו העבירו אותה עיבוד בפוטושופ.
כבר בשעות אחר הצהריים מתחילות ההכנות לקראת היציאה המתוכננת בשעה 21:00 בערב. בתוך שק השינה נמצאים איתי נעלי הטיפוס, הכפפות, המצלמה ובקבוקי המים. חשיבות חימום הנעליים לפני היציאה לדרך היא קריטית. נעליים קרות עלולות לגרום לכוויות קור ולקטיעת האצבעות, וכפפות קרות ייגרמו לאובדן תחושה ולסכנה דומה. השעות שלפני היציאה מוקדשות לאותן הכנות מדוקדקות של כל הפרטים הקטנים שמהם תיגזר הצלחה או כישלון.
אין זמן להתפנקות אחרונה בחמימות שק השינה. זוחלים החוצה לתוך הלילה הקפוא. הגוף נוקשה מקור והאצבעות הקפואות נלחמות באבזמים של נעלי הטיפוס, במעיל שבעצמו עטוי שכבת קרח וברצועות התרמיל. חשוך מאד, רוח קרה מרעידה את הגוף ופתיתי שלג מסמאים את העיניים. כל אחד מכונס בעצמו, כמעט אין דיבורים, נדמה כאילו כל מילה תגזול מהאנרגיה הקצובה, החיונית. מתרכזים אך ורק בהכרחי להישרדות ובהשלמת המשימה: הגעה לפסגה וירידה בטוחה. הטמפרטורה עומדת על מינוס 37 מעלות. לאחר מאבק קצר עם הרצועות של סוליות המסמרים, שקפאו לחלוטין בזמן שניסינו לשווא לישון, אנחנו מוכנים ליציאה.
מסיכת החמצן, המשקפת והכובע מגבילים את שדה הראייה. התרמיל, הרתמה והנעליים עם סוליית המסמרים עושים את ההליכה למסורבלת. התחושה הראשונית היא כמו בצלילה, כשהצלילים היחידים הנשמעים הם אלו של הנשימה. אבל כשאנחנו מתחילים לטפס, אני מרגיש טוב ושמח. התנועה והידיעה שבעוד כמה שעות נהיה על גג העולם ממלאות אותי בכח. אנו הולכים בקצב אחיד ובמאמץ סיזיפי. "הר מכרסמים, לא בולעים", אמר פעם מישהו. צעד אחר צעד, לאט ובנחישות אינסופית. האיטיות מתסכלת אבל הידיעה שבסוף נגיע מנחמת.
המבט שלי מרוכז באלומת פנס הראש ובצעדים המדויקים של סוליית המסמרים שלי. ההחלטה של טים, מדריך הקבוצה, לפרוש מפתיעה אותנו. כוויות הקור בכפות רגליו מדאיגות אותו. סכנה של קטיעת אצבעות, למי שחי ומתפרנס מהדרכת טיפוס הרים, אינה אופציה. הוא מחליט לרדת ולחכות לנו במחנה. אנו נותרים ארבעה, ללא טים ופטריק החזקים והמנוסים.
ב-2:00 בבוקר קור השלג והקרח מחלחלים דרך כל השכבות ואצבעות כפות רגליי מתקררות בצורה מדאיגה. סדרת תרגילים הכוללת פשיטת וקפיצת האצבעות וסדרת בעיטות וקפיצות ממריצה את מחזור הדם והתחושה חוזרת. בעוד מספר שעות קרני השמש יחממו את השלג הקר וכפות הרגליים שוב לא יתקררו מדי. ב-3:00 לפנות בוקר השמים מתבהרים מעט ומפה צחורה של כוכבים נפרשת מעלינו. כל כוכבי היקום זוהרים מעל ראשינו, קרובים יותר מהרגיל.
הטיפוס נמשך כמעט ללא הפסקות. הפסקה פירושה התקררות הגוף ואיבוד זמן ואנרגיה. על אף התשישות, הקור והאוויר הדליל בחמצן, מעולם לא היה חשוב יותר לשמור על ריכוז. צעד שגוי אחד עלול להסתיים בנפילה ובאסון, טעות בשיקול דעת עלולה לעלות בחיים. מטפסים בשקט ושומעים את חריקת השלג הנמחץ תחת הנעליים הכבדות. השאלות מתי כבר אגיע ואם המאמץ שווה נדחות על הסף.
הטיפוס הולך ונעשה תלול יותר והנתיב צר יותר. אני פוסע על קו רכס חד כסכין. צעד לא מדויק לימין ישלח אותי במורד תהום של 3,000 מטרים, ומעידה לשמאל תפיל אותי לתהום של 2,400 מטרים. הנתיב צר, אין לאן לברוח ואין איפה להסתתר ממשבי הרוח שמקפיאים את פניי החשופים, שבימים שאחרי הטיפוס יתקלפו כנשל נחש.
העיניים שהתרגלו כבר לחשיכה מזהות את השינוי ההדרגתי בצבעי כיפת השמים, כשהשמש מתחילה את מהלכה הרחק במזרח. אור ראשון שוטף את העולם בגוני בורדו אדום וזהב והיופי, כמו המרחב, אינסופי. אבל בשלג שלפנינו מונחת גופה של מטפס, שמחזירה אותי בבת אחת לכאן ועכשיו. מחיר טעות בגובה הזה עלול להיות כבד. אנחנו כבר על מדרגת הילרי בגובה של 8,760 מטרים - קטע טיפוס סלע אנכי שמהווה את המכשול האחרון בדרך למעלה. בני שבט השרפה כבר הניחו את חבלי האבטחה ומה שהיה יכול להיות מכשול מסוכן ובלתי עביר הפך לבטוח וקל יותר למעבר.
למוד ניסיון ושבע קרבות, אני יודע שפסגות ההרים חמקמקות. נראות קרובות אבל למעשה רחוקות, נראות בנות השגה אולם בפועל בלתי אפשריות, נראות מפתות אבל כרוכות בסכנות קטלניות. בכך טמון גם חלק מסוד קסמן. כל עוד לא הנחת את כף רגלך עליהן, לא תדע שאכן הגעת. מד הגובה שלי מורה על 8,850 מטרים כשאני רואה אותה מולי. דגלי התפילה המתנוססים עליה והמטפסים שמצטלמים מאשרים שמכאן אין עוד לאן לעלות.
ההעפלה לפסגה לאחר שעות רבות של טיפוס מתיש במעלה תלול ובקור מקפיא עצמות לא משאירה מקום רב להתעלות הנפש. ועדיין, יפי הטבע אופף אותך: האוויר הצלול, האור העז והנוף המרהיב הבלתי ניתן לתיאור במילים.
בשלב הזה הגוף דורש את שלו: יותר חמצן, יותר מנוחה, יותר ביטחון. כולו בקשה אחת: לרדת מההר. המוח בדרכו הפתלתלה יצרוב תמונות אחדות, וזו של פסגת ההר תיצרב בחופזה בכרטיס הזיכרון הדיגיטלי. ממנה ייגזרו השאלות למה לטפס ואם זה כדאי. המטרה מתווה לנו את הדרך, אבל הדרך לפסגה מתחילה לא במרגלות ההר אלא חודשים רבים קודם לכן, בפתח הבית.
לאורך הדרך נראה את זריחות השמש במהלך ריצות האימון ברמת הגולן, ואת שקיעותיה בסוף האימונים על חוף הים של תל אביב. במהלך המסע נרכוש חברים, נלמד שפות ונכיר תרבויות אחרות. הטיפוס ייתן לנו את טעם ההרפתקה וישלח אותנו למסע פנימי של חיפוש. ההר לא נכבש ואני לא כובש, הפסגה אינה השיא והמטרה אינה הפסגה. השביל הוא הדרך והצעידה בו היא הסוד, ועיקר העיקרים הוא לחזור הביתה בבטחה.
נא להמתין לטעינת התגובות
