החוויה האפגנית: ביקור בעמק ווחאן
מטרק בקירגיסטן, דרך טיול בטג'יקיסטן ועד היכרות עם השווקים באפגניסטן. מעוז דור בדרכו לסיכום המסע במדינות הפחות מתוירות באסיה. והפעם: אפגניסטן
בקודקוד המשולש נמצאת העיירה אישקשים. את הדרך לאישקשים מחורוג עוד הצלחתי להעביר בטרמפ על משאית מימי הצאר, שהועמסה בצורה שנראתה לי חורגת אפילו לסמי טריילר מערבי, ובכל זאת כעבור חמש שעות של נופים משכרים הגעתי לאישקשים בחתיכה אחת. הדרך לאישקשים נמשכת לאורך נהר הפנג', ממקורותיו של נהר האמו דריה הגדול ונהר מרשים לכשעצמו, המהווה את הגבול עם אפגניסטן השכנה.
בניגוד לרמה הפמירית הפתוחה, כאן סוגרים רכסי ההרים משני צדי העמק ומאפשרים חקלאות לתושבי האיזור. מצד שני של הנהר ניתן לראות את התושבים האפגנים חורשים את השדות, בונים את בתיהם ועובדים לאורך הדרך האפגנית. לאישקשים הגעתי ביום שישי על מנת לבקר בשוק האפגני המפורסם של יום שבת. מידי שבת מתכנסים תושבי שתי הערים, אישקשים הטג'יקית ואישקשים האפגנית מצדו האפגני של הגבול, לשוק שאמור להיות מרתק ומספק מפגש עם תושבים אפגנים.
בבוקר יום השבת הפקדתי את הדרכון בצדו הטג'יקי של הגבול וחציתי לאפגניסטן. מכיוון שחציתי מוקדם למדי את הגבול, השוק טרם התמלא וזכיתי לראות את הסוחרים פורשים את סחורתם על גבי יריעות בד גדולות המשמשות להם כדוכן.
התרגשתי למראה הסוחרים האפגנים שבלטו בלבוש שונה - שארוול קומיז - (הכוונה למכנסיים וטוניקה ארוכה תפורים מאותו הבד ולרוב בצבעי חום, שחור או לבן שהתלכלך מאד וקיבל גוון אחר). מרבית האפגנים היו מצוידים בכאפייה או טורבאן כזה או אחר, שמשמש לרוב כצעיף ולאו דווקא ככיסוי ראש. רבים מהם חובשים כובע המזכיר מעט את הברט הצרפתי, אלא שהוא מונח ישר ולא מוטה על הצד.
סיור קצר בין הדוכנים הסגיר את העובדה כי כל הסוחרים האפגנים הם גברים, ואילו כל הסוחרות הטג'יקיות הם נשים. הדוכנים מכרו בעיקר צעצועים, נעליים, בדים ובגדים מסין, והשילוב התרבותי והמגדרי היה מוזר למדי.
לאחר שני גביעי גלידה אפגנים, שהיו למעשה חלב ממותק קפוא, כוס קומפוט טג'יקי ומנת פלאף - אורז מתובל בתוספת ירקות שהצלחתי לתפוס עוד לפני שהוסיפו לו את בשר הכבש - עזבתי את השוק שבע וטוב לבב וצעדתי בחזרה אל טג'יקיסטן.
עם תרמיל על גבי יצאתי אל הדרך הראשית והמתנתי לאוטובוס שיקח אותי אל לאנגר במזרח עמק הוואחן, הנקודה האחרונה אליה ניתן להגיע עם תחבורה ציבורית. האוטובוס אכן הגיע, ומהדרך לא זכיתי לראות כלום עקב צפיפות האנשים שהמשיכו
הכפר לאנגר שקט ונמצא במרחק הליכה קצרה ממבצר ראתם, שרידי מבצר מהמאה השלישית לפני הספירה שבאופן אירוני ניצב בחצרו האחורית של איכר טג'יקי, אשר איננו מתרשם מהממצא הארכיאולוגי המרגש. לאחר מכן ירדתי בחזרה אל הכפר וצעדתי במעלה העמק לעבר סלע ענק ששורטטו עליו מאות פטרוגליפים - ציורי סלע המתארים בעיקר ציד יעלים, סמלים פאלים שונים, תרשימים עגולים הנראים כמו שעוני שמש או מנדאלות וכמה פטרוגליפים המתארים בבירור אנשים המניפים ידיהם אל על כבתפילה.
את כל היום למחרת העברתי בהמתנה לטרמפ בחזרה לכיוון חורוג - ללא הצלחה יתרה. ניתן לומר על הדרך הפמירית כי התחבורה בה דלילה למדי, אך בעמק הוואחן פשוט אין כמעט זכר לכל תחבורה שהיא. האוטובוס עובר פעמיים בשבוע בלבד, ובמשך כל היום עברו שתי מכוניות ומשאית שנסעו כולן נגד הכיוון אליו רציתי לנסוע.
על כן, החלטתי לבלות עם ילדי הכפר, בעיקר כדי לנסות ללמוד כיצד לשרוק חזק כמוהם. אני מנגד ניסיתי ללמד אותם ללהט עם שלוש אבנים, ואפילו הענקתי להם שיעור בקיפולי נייר והדגמה של יכולותיה המופלאות של המשקפת שלי. את היום החברותי הזה סיכמנו במשחק כדורגל, כשהשערים ניצבים על הדרך הראשית השוממת של הכפר.
גם היום שלאחר מכן התחיל דומה לקודמו, ואחרי שלוש שעות המתנה עדיין לא הצלחתי להשיג טרמפ. לבסוף החלטתי להתחיל ללכת לכיוון וארנג, וכעבור זמן לא רב הגעתי לכפר זונג, שם ידעתי כי קיים מעיין חם, אולם השמש החזקה והשעה המוקדמת לא פיתו אותי להיכנס למים החמים. כשעתיים אחרי זונג הצלחתי: סוף כל סוף עבר כלי רכב שהסכים לקחת אותי לוראנג.
בווראנג שני ממצאים מעניינים: סטופה בודהיסטית ומערות התבודדות של נזירים בודהיסטים, ככל הנראה מהמאות השמינית והשביעית לספירה. את הדרך למערות ההתבודדות, שעל פי סיפורי המקומיים שימשו גם כמקומות מסתור מפני הבסמאצ'י או הטאליבן שפשטו על הכפר מדרום, מקשטות אבני קוורץ אדומות המשובצות בסלע ונמכרות על ידי ילדי הכפר בטענה שאלו אבני רובי. מווראנג אפשר להמשיך אל המעיין החם של ביבי פאטימה, על שם אשתו של הנביא מוחמד, ללא מכשולים מיותרים. לרחצה במקום מיוחסות סגולות רפואיות שונות, אחת מהן היא כי אם אישה תרחץ במעין כוך קטן בתוך המעיין עצמו, היא תזכה להיות פוריה במיוחד.
מיד לאחר שירדתי מהמעיינות עברה מרשרוטקה לכיוון אישקשים. קפצתי על המציאה ועליתי עליה, וכשהגעתי אל אישקשים פגשתי את אלכס מבריטניה, מורה לאנגלית המתגורר בפריז. לאחר שיחה קצרה התחבבנו אחד על השני והוא החליט להצטרף אלי לטרק החוצה את רכס השוגנן אל עמק השוח דארה, יומיים מתאגרים של הליכה רצופה. למחרת עם בוקר עלינו על משרוטקה בדרך אל גארם צ'שמה, אתר מעיינות חמים נוסף, והתחלנו בהליכה אל עבר הפאס. מכיוון שהשעה בה התחלנו הייתה מוקדמת, התקדמנו בקצב טוב ואני החלטתי לחצות את הפאס עוד באותו היום כדי שהיום השני יהיה קל יותר.
אלכס ואני התחלנו לטפס אל הפאס לגובה של כ-4,800 מטרים, ובערך באמצע הדרך הודיע לי המורה הבריטי כי הוא פורש. הוא הסביר כי הוא עייף ורק החל להתאושש ממחלה, ועל כן הוא אינו חזק דיו כדי לעבור את הפאס. נפרדתי מידידי בצער והמשכתי בשלג אל הפאס, אשר כיאה למעבר הרים נשקף ממנו נוף פסגות מושלגות נהדר. רוח חזקה ועננות שהחלה להגיע לא נתנו לי זמן להתמהמה, והתחלתי לנווט את דרכי מטה על המורנות התלולות, מתחמק מהקרחון שמכסה את צידו הצפוני של הפאס.
חניתי למרגלות הפאס, ולמחרת נותרו לי כחמש שעות הליכה עד ורדזה - כפר בעמק שוח דארה, שם פקד אותי שוב מזלי הטוב. כשעתיים אחרי שהגעתי אל הכפר, עזבה לשמחתי מרשרוטקה אל חורוג. הדרך מחורוג אל דושנבה אורכת כ-20 שעות וידועה כנסיעה מזעזעת. על כן החלטתי לנסות את מזלי ולהשיג את אחד מ-15 המקומות בטיסה היומית לדושנבה.
על מנת להשיג מושב במטוס, יש להפקיד את הדרכון יום קודם לכן בשדה התעופה של חורוג. כשהגעתי להפקיד את הדרכון באשנב הקטנטן של שדה התעופה, רעם עלי הפקיד בטג'יקית. יועצת תיירות גרמניה שעובדת בדושנבה ודוברת טג'יקית, שראתה אותי חסר אונים, נחלצה לעזרתי: " הוא אומר שיש מקום אחרון בטיסה שיוצאת עוד שעתיים, האם אתה מעוניין?".
מופתע מהחיובית של דברי הפקיד, הרהרתי במשמעות הדבר. הגרמניה שעזרה לי קראה את מחשבותי וקטעה אותן: "אני מחכה בחורוג שלושה ימים לטיסה, אם אתה רוצה לטוס - קפוץ על המציאה". הנהנתי ומהרתי לאכסנייה לאסוף את התרמיל ולחזור אל שדה התעופה כמה שיותר מהר. עם הגעתי למטוס, גיליתי כי מדובר במטוס קטנטן עם שני פרופלורים שטס בטיסה הררית מרהיבה בין שתי שרשראות ההרים מהגדולות בעולם: הרי הפמיר וההינדו-קוש.
המטוס כמעט ונגע בכנפיו בצלעות ההרים המושלגות, עד כדי כך שהצלחתי לראות פרטים כסלעים, אבנים ומדרגות שלג וקרח בדרך אל הפסגות השונות - מחזה עוצר נשימה. כעבור כשעה של טיסה, במהלכה הייתי דבוק לשמשה בעודי מנסה ללכוד כמה שיותר פרטים בזכרוני, נחתנו בדושנבה - הבירה הגדולה של טג'יקיסטן. דושנבה היא עיר מפותחת למדי, ועל כן מיהרתי לשטוף את אבק הפמיר מעלי ולצאת אל הבאזר הירוק - שם זכיתי לסיים את הטרק האחרון בחגיגה של פירות וירקות.
הכותב הוא מדריך טיולים ומרכז מחלקת אסיה והמזרח הרחוק בחברת עולם אחר
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם