הפיליפינית הלוהטת, לוהטת מדי: מזמינים אוכל מהג'ירף
איטריות עסיסיות וחריפות באופן פראי, גזר מריר ובלתי מוצדק ושליח רזה ושרירי עם אצבעות דקות. יואש פלדש הזמין ארוחה חמה מהג'ירף וזכה למפגש אינטימי עם עצמו
קינוח מצוין. סלט תאילנדי בג'ירף צילום: יואש פלדש
הם תמיד אומרים את המובן מאליו. זה עדיף ככה. אבל עכשיו היקום משדר אלי תחושה רופפת, הכרוכה גם במעט מיאוס: בא לי להזמין מהג'ירף. אני לא אוהב את השם ג'ירף. אני מעדיף ג'ירפה.
הטלפנית הצעירה מציגה את עצמה. קוראים לה מיטל. קולה עמוק, שווה נפש, אבל לוכד בתוכו סערה פנימית. היא מזכירה לי את עמנואל ריבה בהירושימה אהובתי. אני מציג את עצמי. שמי יואש. אני רוצה למסור גם את כתובתי, אבל אין צורך. היא זוכרת אותה.
אני מתלבט לגבי מנה אחרונה. בא לי סלט, אבל בכל הסלטים יש בשר או דג. זה מוזר בעיני. מיטל אומרת שזה לא נורא, שכמעט לא מרגישים את העוף בסלט שרציתי. אני אומר לה שאוציא אותו בעזרת הצ'ופ-סטיקס.
נעימה ומנעימה. המנה המלזית צילום: יואש פלדש
"בסדר", אני אומר.
"אז אתה מזמין גם את הסלט?"
"כן".
"נהדר! אתה תיהנה ממנו!".
היא נגעה ללבי, מיטל.
כעבור 54 דקות מתדפק על דלתי בחור צעיר. שיערו מתולתל, קצת ארוך. משקפי שמש גדולים, שחורים, משמשים לו כקשת, חושפים את מצחו החלק, היפה. הוא לובש מכנסי ברמודה קצרים על רגליים דקות ושריריות. נעליו כחולות בוהקות, מיועדות להתעמלות. מבע פניו ידידותי. הוא מושיט לי את השקית החומה כאילו אין לו שום קשר לתוכנה.
אין לי עט כדי לחתום על ספח האשראי. גם לו אין. "אני יכול לחתום עם הציפורן", הוא מציע.
"אני מאשר", אני אומר.
השליח מסתכל עלי קצרות, ואז מצמיד את ספח האשראי למשקוף הדלת, זוקר אצבע דקה, בעלת ציפורן קצרה ועבה, ומעביר אותה במהירות על הנייר. הציפורן מעלה סלסול אפור בהיר, יפה דווקא.
"וואו", אני אומר, ושם בכף ידו מטבע. הוא מחייך, ויורד במדרגות. רגליו רחוקות אחת מן השנייה, כמו אצל שליחים רבים, אולי בשל השעות הרבות על הקטנוע שמאלץ אותו לפשקן.
אני מעיר את יוני. אנחנו מתיישבים במטבח. המנה שלי, הנקראת פיליפינית חריפה, הגיעה בקופסת קרטון מסורתית יפה. אלה איטריות עבות, ארוכות, מסולסלות מעט - סלסול שעשוי להיראות כטעות, כפגם בדי-אן-איי. דווקא הפגם הזה הופך אותן לעסיסיות ונהדרות. הן מצופות רוטב כתמתם העשוי צ'ילי חריף מאוד יחד עם חלב קוקוס, שנותן למנה גוף ומהווה ניגוד משלים לחריפותה הפראית. מעל מפוזרת מעט מדי כוסברה, שיכלה להעניק רעננות שחסרה לי, הרבה בוטנים קלויים וקצת עוף מנוסר.
יוני טועם את המנה ואומר "אני לא יכול לאכול את זה". זה חריף לו מדי. אני אוכל את המנה ונשטף זיעה. אני מוחה את הזיעה במפית משובחת שהגיעה עם המשלוח, והיא רטובה כולה. אני אוכל את המנה בתאווה. הטעם הוא משני בלבד. המנה הזאת מעניקה הרבה יותר: היא מפגישה אותי עם גופי. זהו מפגש אינטנסיבי, אינטימי מאין כמוהו. גופי פועם כיחידה אחת. אני סוס מירוץ. "תסתכל עלי", אני אומר ליוני, "תראה איך אני מזיע, תראה מה קורה לי".
יוני הזמין את המנה המאלזית. בקופסת קרטון דומה לשלי, נחות אותן איטריות בדיוק. מסולסלות מעט. הפעם הן נתונות ברוטב ירוק, מעין פסטו של עשבי תיבול (נדמה לי שחשתי שם בכוסברה), המחוזק בשמנת. רצועות בשרניות, מענגות, של מלפפונים חמים נחו מעל. אליהן הצטרפו כמה פיסות של פלפל אדום והרבה חתיכות גסות, מרושלות, של עוף.
המנה הפיליפינית. לוהטת צילום: יואש פלדש
קינחנו, כמובטח, בסלט תאילנדי מרענן. רצועות דקיקות, קצרות, של צנונית, גזר, מלפפון ופלפל אדום, עם פיסות של בצל ירוק הקנו למנה מראה מגרה מאין כמוהו. חתיכות העוף היו,
כפי שהבטיחה מיטל, קטנות ואנמיות. מעל הכל נשפך רוטב על בסיס סויה ובוטנים. הרגשתי כאילו אני מקיץ מעילפון. ואולם, נימה מרירה יתר על המידה – באורח מוזר, כנראה באשמת הגזר (הטבחים שם לא טועמים את מעשה ידיהם?) – פגמה מעט בהנאתי.
קמתי מן השולחן. לגמתי מעט מן הסודה. האזנתי לה תוססת בתוך פי. יוני סייע לי להוריד את הקופסאות הריקות מהשולחן. אחר כך הצמדתי אותו למקרר, והתנשקנו נשיקה עזה.
החשבון
פיליפינית חריפה 44 שקלים
המנה המאלזית 43 שקלים
סלט תאילנדי מרענן 27 שקלים
דמי משלוח 7 שקלים
סה"כ: 121 שקלים
נא להמתין לטעינת התגובות
