שאמאנים לבנים, שאמאנים שחורים
שלושה עולמות מקבילים מתקיימים בתפישת העולם השאמאנית, ובתוכם פועלים שני סוגים של שאמאנים: הלבנים, העוסקים בריפוי, והשחורים – המסוגלים לעבור בין שלושת העולמות. דוב טרובניק פגש את שניהם בהמשך המסע לערבות סיביר
השאמאנים הסיביריים נחלקים לשתי קבוצות: שאמנים לבנים ושאמאנים שחורים. כדי להבין את ההבדלים ביניהם ואת דרכי עבודתם השונות, יש להבין מעט כיצד רואה השאמאן את העולם.
בדרך השאמאן העולם נחלק לשלושה עולמות: עולם תחתון, עולם מרכזי ועולם עליון.
העולם התחתון נמצא בתוך הבטן של אמא אדמה. בתוכו פועלים שני כוחות המשפיעים רבות על חיינו. כוח אחד הוא השדים. אלה ישויות אופל המגלמות את הפחדים, האלימות, הכאב, הייאוש ושאר דברים המתקיימים רק בפינות החשוכות ביותר של החוויה של כולנו. אלו ישויות הניזונות מאור הנשמה שלנו, ולעולם אורבות לנו כדי לקחת מאור נשמתנו.
הכוח השני הנמצא בעולם התחתון הם האמהות הקדמוניות והאבות הקדמוניים שלנו. אלה אשר התהלכו בעולם לפנינו והגיעו לסוף מסעם הפיזי, השילו מעליהם את גלימות הגוף ועברו לעולם הרוחות. אך במקום להמשיך את דרכם בגלגול חדש ובחיים אחרים, הם נשארו כאן כדי לעזור, להדריך ולהגן עלינו בחיים האלה.
העולם המרכזי הוא זה שבו אנו חיים. עולם בני האדם, הטבע, בעלי החיים, העצים, האבנים והיסודות המרכיבים הכול – אדמה, מים, אוויר ואש. את העולם הזה אנו חולקים עם רוחות הטבע (לכל ישות בטבע - הר, אגם או מפל - רוח משלה); עם רוחותיהם של חיות הטוטם של בני-אדם ושל מקומות, ועם ישויות נוספות המחוברות לטבע ומכונות בשם כולל "יצירי הקסם של הטבע".
העולם העליון נמצא בכוכבים, מעלינו. זהו ביתן של הרוחות המיטיבות. הרוחות המוארות, הנמצאות בעולם זה, מעוניינות לעזור לנו לרפא, ללמד, לקדם ולברך כל אחד מאיתנו כדי שנוכל לחיות בהרמוניה ולהגשים את יעודנו בחיים, כלומר לחיות חיי נשמה.
במרכז שלושת העולמות צומח עץ החיים, המשמש כציר שסביבו מסתובבים שלושת העולמות, ללא התחלה וללא סוף.
תולדותיהם של השאמאנים השחורים מתחילות בימים שאפילו הסיפורים אינם זוכרים. שאמאנים אלה יוצאים למסעות לעולמות האחרים, תוך שהם נכנסים למצבי טראנס ואקסטזה בטקסיהם ויוצאים מחוץ לגופם ואל תוך עולם הנסתר. לעתים הם מטפסים על עץ החיים, כדי להביא אנרגיה ומסרים מהעולם העליון, ולעתים גולשים על שורשיו אל עבר העולם התחתון, כדי להביא רפואה או פתרון למשבר. טקסי הטראנס לעולם לא יהיו פומביים: רק טקסים שאינם כוללים תהליך שכזה יחשפו לקהל. עבודתם היא בייעוץ, בריפוי ובהבאת הרמוניה לחיי הקהילה.
בעת שהותי באולחון התמזל מזלי לפגוש שאמאנים לבנים ושחורים. יום אחד, בדרכי לסלע השאמאנקה, שמעתי תיפוף מהיר ומונוטוני של תוף שאמני. מיהרתי למקום, ומצאתי שעל גבי אחד הצוקים המשקיפים אל הסלע המקודש הוקם אוהל, סביבו התנהלו שלושה שאמנים. הם לבשו בגדים מסורתיים כחולים, עטויים סרטי תפילה רבים, ועמם היו שני
השאמאנים תופפו ומלמלו מה שנשמע כתפילות, ואילו אחד העוזרים דאג להאכיל את האש הקטנה בעוד ועוד עצים. אחת מבין העוזרים החזיקה מספר סרטי תפילה וקראה לרוחות המקום לברך את הסרטים באנרגיה טובה: הסרטים מיועדים להיקשר למקום בו נדרש ריפוי. הנזיר, בגלימתו הכתומה, נע סביבם והחליף מדי פעם את מקום הישיבה שלו.
השאמאנים החליפו בינם לבין עצמם במטלת התיפוף ובמלמולי התפילות, כך שלאורך שעות רבות התיפוף נמשך ללא הפוגה. העוזרת השתטחה מדי פעם על הארץ עם הסרטים, מתחננת ומבקשת כמעט נואשות מרוחות המקום להשרות ריפוי ואור לתוך סרטי התפילה שבידיה.
מדי פעם אחד מהעוזרים סימן לסקרנים להתרחק, כך שנותרתי צופה בטקס ממרחק, מתבונן בשאמאנים הלבנים ומקבל שיעור מופלא במחויבות. איני יודע מהיכן הגיעה פמליה זו, אולם ברור שאינם מתגוררים בקרבת מקום, שכן מסביב לאוהל היו פזורים שקי שינה ואמצעים להכנת מזון. נראה היה שעשו מסע מפרך עד לסלע המקודש, והשקיעו בטקס הממושך את מיטב כוחותיהם - הכול כדי להביא רפואה לאדם אחד. ההשקעה, האמונה בדרך וההקדשה העצמית לתהליך ולתפקיד הותירו בי רושם עצום.
עם ערב, כשהטקס תם והמדורה כבתה, האנשים התשושים פשוט קרסו אל תוך האוהל ונדמו. למחרת בבוקר לא היה להם סימן וזכר. העדות היחידה לכך שהתרחש משהו במקום, היה הדשא החרוך שמעליו הוקמה המדורה, וזהו. אני מניח שהם נסעו חזרה למקום מגוריהם על מנת להביא את ברכות סלע השאמאנקה לאדם הזקוק להן כל כך.
ימים אחדים אחר כך, ניגשה אליי חרישית אחת העובדות המקומיות באכסניה בה שהיתי, ואמרה שהיא שמעה כי אני מתעניין בשאמאנים. השבתי לה שאמנם כך, והיא לחשה שהיום יגיעו שני שאמאנים בוריאטים (הגזע המקומי) מאולן-אודה (עיר גדולה בצדו המזרחי של הבייקל) לתת מפגשי ריפוי, וכי אם אני מעוניין עליי להיות בשעה 12:00 במבנה מסוים בכפר.
הודיתי לעובדת בחום, ואכן בשעה היעודה התייצבתי במבנה הגדול, שעד כה הייתי משוכנע שהוא נטוש. כמה דקות לאחר מכן חנתה מכונית כסופה ליד המבנה, ממנה הגיחו גבר ואישה לבושים בג'ינס ובחולצות טריקו. הם פרקו מתא המטען של המכונית שני תיקים גדולים וכבדים ונכנסו אל תוך המבנה.
לאחר ברכות שלום, פתח כל אחד מהם את תיקו והתחיל בבניית מזבח. על גבי שני שולחנות נערמו חפצים שונים: קעריות עם חלב, מים, וודקה, מגדלי ביסקוויטים וסוכריות מרוחים בחמאה, צעיפי תפילה, נרות שמן דולקים וקעריות קטורת בניחוח אדמתי.
הטקס התחיל בטיהור בעשן הקטורת שסבב את גופם של שני השאמאנים השחורים. לאחר הטיהור לבשו השניים את בגדי הטקס שלהם: גלימות כחולות עדויות סרטי תפילה לגופם, ולראשם כיפות כחולות מהן תולים חוטים שחורים המסתירים את פניהם כמעט לחלוטין. יחד עם ארבעת האורחים הנוספים שהגיעו לחזות בטקס, ישבתי בדממה והתבוננתי.
אז הוציא השאמאן הגבר מקל גדוש פעמונים מתיקו, ואילו השאמאנקה האישה שלפה תוף, ושניהם החלו מנגנים בכלים ומזמרים מזמורים. מדי פעם נשלח החוצה נער שסייע להם בטקס, בידיו חלק מהמנחות, כדי לתת אותן להקדיש אותן לאחת מרוחות השמים המקודשות. לאחר שירה ותיפוף נוספים, ניתנו מנחות גם לרוחות האי והאגם המקודש.
כעת החלה השאמאנקה לתופף בקצב הולך וגובר, עד שנהפך לטירוף של מקצבים חסרי סדר. כך עוד ועוד, עד שזינקה ממקום מושבה מול המזבח, זרקה את התוף ונכנסה לטראנס. רוח שחורה וכועסת דיברה מגרונה ודרשה לטהר את החדר ואת יושביו. בתגובה, השאמאן שפך חלב על האדמה ובירך כל אחד מהנוכחים, עד שהרוח נרגעה ושיחררה את שליטתה על האישה. דקות אחדות נדרשו לשאמאנקה כדי לייצב שוב את נשימתה.
משזו נרגעה, נטל השאמאן הגבר את מוט פעמוניו בידו והחל לצלצל בו ללא מקצב קבוע או תבנית. עוד ועוד הוא צלצל, עד כי טירוף צלילי מתכת מילא את כל החלל. אז הוא זינק ממקומו, כאשר רוח בהירה, זקנה ומיטיבה אחזה בו והשתלטה על גופו. הרוח בירכה אותנו ונתנה מילים של נועם ואהבה בחדר. האנרגיה היתה קסומה ואוהבת. כעבור דקות אחדות הרוח שיחררה את אחיזתה מהשאמאן, והוא שב לקולו הרגיל ולתנועות גבריות אנושיות. תם טקס טראנס הרוחות.
כעת נשאלנו אם יש לנו בעיות בריאות או אחרות שאנו מעוניינים להירפא מהן. כיוון שלי לא היו, שילמתי 100 רובלים לנער העוזר לשאמאנים, נפרדתי מהם בלחיצת יד ובהודיה והלכתי מהמקום.
יצאתי מהבקתה בהתלהבות אמיתית. יש שאמאנים בעולם; נותרו עוד אנשים המחזיקים את הכוחות הקדומים חיים, בני אדם שעדיין מחברים את האנשים לאמא אדמה, ויש להם תלמידים. בכל 18 שנות עבודתי בתחום התרבות האינדיאנית והשאמאניזם לא נתקלתי בשאמאנים רבים שממש חיים בקהילתם ודואגים לה כפי שפעם, לפני שהפכנו מתורבתים, היה. והנה, כאן זה ממש קורה.
נמלאתי תקווה של ממש באשר לאנשים, לעולם ולעתיד. ידעתי את חשיבות העבודה שלי בארץ, וחגגתי את המסע המופלא שלי בסיביר.
דוב טרובניק הוא שאמאן, מחבר הספרים "מאיה – מסתרי התרבות הנעלמת", ו"מגע שאמני לפתיחת הלב - שיטת אד-אומה".לאתר הרוח הגדולה
נא להמתין לטעינת התגובות
