מבחן בגרות עם חנה רטינוב
רגע לפני שהיא חוזרת לספסל הלימודים, חנה רטינוב, ה-כוכבת של "מחוברות" והטינאייג'רית הכי הורסת בסביבה, מדברת על הנושאים הבוערים סביב הברזייה - ציונים, בנים, ערסים ובלגנים. והבונוס: קבלו אותה בנעליהן של חמש תיכוניסטיות טיפוסיות
"בתחילת העבודה על 'מחוברות' זה נראה לי הזוי שכולם יידעו עליי הכול, שאהיה כל כך חשופה. אומנם זה מרגש וכיף - מי לא רוצה לקבל כל הזמן רק
"אני יותר אוהבת דוקומנטרי. הסיטואציות הכי יפות הן בחיים, הדברים שאתה לא מביים, מה שקורה במציאות. אין משהו יותר יפה ממה שקורה עכשיו, בלי תסריט, בלי כלום ועם הלב פתוח".
"היו טוקבקים שלקחתי ללב, למשל כאלה שצחקו על אח שלי. זה נורא עצבן אותי כי הוא ילד קטן, וזו לא חוכמה להגיד דברים על ילדים קטנים, כמו שעושים לבת של דנה (ספקטור, ד"ר).
תגיד מה שאתה רוצה על דנה, אבל למה על הילדה? גם כל אלה שכותבים 'צריך להתקשר למשרד הרווחה, שייקחו את חנה מהבית' - אנשים לא מבינים נכון את היחס של אמא שלי. אולי הם חולקים על הדרך שלה, אבל זה לא שהיא לא אוהבת אותי.
כל מיני אנשים אומרים לי 'עוד שנתיים תוכלי לעזוב את הבית, תיפטרי מההורים האלה', נראה לכם?! אלה ההורים שלי, לא משנה מה, אני אוהבת אותם ואני בכלל לא רוצה לעזוב שום בית".
"תמיד אהבתי קולנוע. זה אף פעם לא היה סתם 'וואו, איזה סרט יפה', זה היה 'ראית את השוט הזה?'. בכיתה י' הלכתי ללמוד פסיכולוגיה, כי אמא שלי תמיד רצתה שיהיה לי מקצוע לחיים: עורכת דין, פסיכולוגית, משהו רציני.
התבאסתי שם, ישבתי על "נכשל" והיה לי קשה ועצוב. נלחמתי לעבור למגמת קולנוע, וכשהצלחתי, בכיתה י"א, הייתה לי שנה מדהימה וקיבלתי 100 בבגרות".
"כל אחד נהיה לי מאמן אישי פתאום. זה שאנחנו משתתפות בתוכנית כאילו מאפשר לאנשים לומר: 'אלה חמש הבנות הכי גרועות במדינה, אז אנחנו נלמד אותן איך לחיות'. כל אחד נהיה הפסיכולוג שלי: 'את צריכה לעשות ככה, להקשיב לזה'.
אנשים, תנו ספייס. יש כאלה שאומרים 'יואו, איך אמא שלה חיה איתה', ויש כאלה שאומרים בדיוק את ההפך. אין מה לשפוט את אמא שלי. נכון שיש לה קצת בעיות עם לסמוך עליי, ואולי היא טועה בדרך שבה היא מלמדת אותי דברים, אבל אני מספיק חכמה בשביל לדעת שהיא אוהבת אותי וזה מה שחשוב".
"הוא עוד גר בבית, אבל אין לנו יחסים ממש טובים. אני ילדה של אמא".
"כשאדם מצלם מונולוג, יום אחרי זה הוא תמיד אומר 'איזה דפוק אני, למה אמרתי את זה?'. אבל באותו הרגע הרי לא שיקרת, זו היה מה שהרגשתי. כל מה שצילמתי היה אמיתי לאותו הרגע, אבל דברים משתנים אצלי מהר, במיוחד בגיל הזה".
"בחיים אני גם כזו, חופרת בדברים. האמת, באיזשהו מקום זה קצת סבל. אף פעם אי אפשר ליהנות בתוך הסיטואציה, את מסתכלת עליה מהצד. ברור שקורה לפעמים שכולי בתוך הצחוקים, אבל אז פתאום אני מתנתקת, מסתכלת מהצד".
"אני לא מתחרטת על כלום. מי לא היה רוצה לתעד את החיים שלו בגיל 16, ויום אחד לשבת לצפות בזה עם הילדים שלו? כשאתה צעיר אתה אומר לעצמך 'אני לא אהיה ככה עם הילדים שלי', ואחר כך אתה הופך להיות בדיוק כמו ההורים שלך.
תמיד אוכל לצפות בדי-וי-די ולהגיד לעצמי: כזאת הייתי בגיל 16, זה היה המצב. ככה לא אשכח איך זה היה כשהייתי נערה".
"בסופו של דבר קיבלתי ציון עובר בכל הבגרויות, אבל עובר בקושי. במה שאני אוהבת, אני מתאמצת. אבל אני לא יכולה שכל הציונים שלי יהיו אפס ורק בקולנוע יהיה לי 100.
אני רוצה שתהיה לי תעודת בגרות מלאה עם ציונים טובים".
"כבר מבית הספר היסודי מורים נוהגים להפחיד את התלמידים על מה שיקרה אם לא יהיו להם ציונים טובים.
לאחי הקטן, שעולה לכיתה ה', הייתי אומרת 'תעשה מה שאתה רוצה ותיהנה בינתיים', ובכיתה י' הייתי אומרת לו'זהו, נהנית עד עכשיו, אבל בשלוש השנים הקרובות תלמד כמו שצריך'".
"מצד אחד בבית ספר בא לך להתאבד, ומצד שני זו הכי חוויה. זו תקופה מבאסת, אתה רגיש ומבולבל, חושב שכל העולם נגדך, אבל בגדול זו התקופה הכי יפה, שלמדת בה הרבה והרגשת דברים.
כמו שאחרי האהבה הראשונה נשבר לך הלב ואת חושבת שאת מתה, אבל לטווח הארוך מצחיק להיזכר בזה. בהכול זה ככה - הכול מצחיק בדיעבד. אני קולטת שאני כבר ב-י"ב, אוטוטו זה נגמר. השנה אעריך את בית הספר באמת, אספוג כל דקה ואיהנה מכל רגע".
"אני לא מייצגת שום נוער ושום דור, רק את עצמי. יש בני נוער שאומרים 'איזה בושות היא עושה לנו, אנחנו לא נראים ככה'. שהם יחיו איך שהם רוצים ואני אחיה איך שאני רוצה.
אני לא מצלמת חיים של כל נערה מתבגרת בת 16, אני מצלמת את החיים שלי. בקלטות שצילמתי לפני חצי שנה ייצגתי רק את עצמי, אפילו אם חלק מהדברים השתנו מאז".
"בכיתה ט' היינו מטורפים, התנסינו בכל דבר שקיים. משום מה כל הזמן אנשים מבינים מהסדרה שיש סמים, אבל זה לא נכון-אין סמים, רק הרבה אלכוהול.
אמא שלי יודעת שאנחנו שותים כשאנחנו יוצאים, ומצדי שכל המורים יראו. זה משהו שברור מאליו שאנחנו עושים, לא אכפת לי".
"כשאמרתי בסדרה שהייתי מתה לברוח לאנשהו, זה היה יכול להיות גם לאילת. לא מעניין אותי לאן. לפעמים בא לך לזרוק את הטלפון ולנסוע עם אדם שאתה אוהב, נגיד עם אנגלינה, החברה הכי טובה שלי.
הייתי לוקחת איתי רק את המצלמה ואת החולצה שעליי. וכסף. וגם פלאפון בעצם, פשוט כי אמא תדאג. חוץ מזה, כשהפלאפון סגור אתה כל הזמן בלחץ-מי מחפש אותי, מה אני מפספסת. אף פעם לא היה לי אומץ לסגור אותו".
"הבנים שיוצרים איתי קשר בעקבות הסדרה מתחלקים לשניים: הרגישים, שמתחילים לנתח כל דבר ואומרים'אני ממש חושב כמוך', ואלה שהם כאילו 'וואי, ראיתי אותך בטלוויזיה, מה קורה?'. אני בראש עם הרגישים, אבל הלב אצל המניאקים. . . סתם . לא הלכתי עם אף אחד בינתיים".
"בתחילת הסדרה אמרתי שאני לא מאמינה באהבה, אבל זה השתנה אחרי שצפיתי בעצמי ואחרי שאנשים דיברו איתי על זה. פתאום נפל לי האסימון. עוד לא בא מישהו מעניין מספיק, אבל אני מקווה שזה יקרה בקרוב".
"אני ואנגלינה מסתובבות יחד מחבורה לחבורה. הורג אותי שאומרים שהח?ברים שלי מדרדרים אותי. אם כבר, אני זו שדרדרתי אותם. רוב החברים שלי התחילו לעשן בגללי. אני לא חושבת שאני בן אדם מושפע, לפחות אני מקווה שלא".
"פעם הייתי פריקית עם שיער צבוע לשחור, פירסינג ראשון בגיל 14. היה לי פעמיים פירסינג בלשון, עגיל בטבור, ומפייר, אנדרגראונד והליקס (בשפה התחתונה, מתחת ללשון ובחלק העליון של האוזן, ד"ר). עכשיו אני רק עם נזם באף וקעקוע של כוכבים".
"לפעמים אני חושבת שאני רזה מדי והייתי רוצה קצת יותר ציצי ותחת, אבל אני לא מתעמקת בזה.
בכל ההפקות, כשמאפרים אותי ומצלמים אותי, זה מגניב. מה עוד אתה יכול לבקש כשאתה בן 16? אבל אם זה היה נמשך הרבה זמן הייתי מתחרפנת".
"לא הייתי רוצה שכל זה יימשך לנצח, מתישהו אתה רוצה קצת שקט. כשאני בתל אביב אני הכי מרגישה את תשומת הלב, אבל בחולון אני עם החברים שלי, מרוחקת מכל הזוהר והכי כיף לי.
הם מתנהגים אליי אותו הדבר, אנחנו עושים אותם דברים. אם הייתי נוטשת לגמרי את החברים שלי וכל הזמן הייתי בהפקות, ראיונות וצילומים, הייתי בטח משתגעת. חברים שלי מפרגנים, אבל הם לא מתרגשים מכל הסלביות הזו".
"בתיכון אתה יכול להיות מה שאתה רוצה. בשכבה שלי יש פריקים, ערסים, פקאצות - אבל כולנו הכי קשורים. אין חבורות סגורות, ואני לא אוהבת את התיוג הזה. אז מה אם אנחנו מתלבשים בצורה שונה? ההפקה הזו מגניבה, כי תמיד רציתי לראות את עצמי בכל מיני מצבים.
אני אוהבת לשמוע רוק, אבל גם לצאת למסיבה ולנעול עקבים או להיות זרוקה לגמרי. אני אותו בן אדם, אבל יש בי הכול".
"לפני הסדרה, החברה סביבי הייתה מצומצמת. כשהכרתי את דנה, מירי, זרוב וליאת, נפתחתי לעולם. בחולון כל אחד עושה את מה שהוא צריך לעשות, יש הרבה כאלה שלא מגשימים את החלומות שלהם. ואז פתאום אני רואה את דנה ומירי, עם התשוקה שלהן לכתיבה, את ליאת הבלוגרית, את זרוב שעושה מה שבא לה. כולן נורא אמנותיות וזה פתח לי משהו אחר".
"אני רוצה להגיד שהייתי פעם מקע?קעת והייתי ברמנית, חייתי חצי שנה פה וחצי שנה שם. אני רוצה להתנסות בהכול ולאסוף סיפורים, אני לא אוהבת להיתקע בדבר אחד. אם אלמד קולנוע, לא ארצה רק לערוך סרטים, ארצה גם לביים, לשחק, לצלם - להתנסות בהכול.
עכשיו יותר כיף לי להיות זו שמצלמים אותה, אבל בעתיד נראה לי שאעדיף להיות מאחורי הקלעים. חוץ מזה, אני גרועה בלכתוב תסריטים, יש לי כושר ביטוי של צב".
"להיות יותר פתוחה לדברים ולא לחשוב שאני יודעת הכול. בחיים לא הייתי חושבת שהשנה האחרונה תהיה כמו שהיא יצאה בסוף. היום אני יודעת שאי אפשר להיות בטוח בכלום ושאני צריכה ליהנות יותר ".
קרדיטים:
איפור ענבל מסאס לסולו שיער רואי דניאל ללוריאל פרופסיונל פאות רבקה זהבי, הרא”ה ,79 רמת גן חנויות אדרת, בוגרשוב ;59 לואי ויטון, ה’ באייר ;32 אבגד, החשמל ;4 מאיפוזה, בוגרשוב ; 57 רובי סטאר, לבונטין - 28 תל אביב; ג’נספורט, להשיג בחנויות התיקים מובחרות רשתות בילבונג, BeBe ריפליי, אמה, אמריקן אפרל, פול אנד בר, גולף, פיקס, זארה, מנגו, סווטש, פומה, קסטרו, תכשיטי מילר, דלתא, אינטימה, ג’י סטאר, TNT
נא להמתין לטעינת התגובות
