מדרגות לגן עדן: טרק בעמקי טג'יקיסטן
אחרי שראה כבר את נפלאות מדינת קירגיסטן, החליט מעוז דור לחצות את הגבול ולהגיע למדינה אקזוטית לא פחות, ולבקר בעמקים היפהפיים של טג'יקיסטן. יומן מסע
עמק פרגאנה הוא עמק המתחיל בטג'יקיסטן, שעיקרו באוזבקיסטן וממשיך מזרחה עד לאוש שבקירגיסטן. זהו עמק פורה, עשיר בחקלאות ובסיפורי קרבות ובעל היסטוריה עשירה. כאן נולד באבור שהקים את האימפריה המוגולית הגדולה אשר הביאה את האיסלם להודו, את הטאג' מאהל לרשימת פלאי תבל וכמובן שינתה לחלוטין והוסיפה למגוון שבתת היבשת ההודית, אך לא בהודו עסקינן.
בדרך אל אוש עצרתי לביקור בג'אלל עבד ובארסלן בוב, כפר היושב על רכסי ההרים המקיפים את עמק הפרגאנה ומוקף ביערות של עצי אגוז מלך. מארסלן בוב המשכתי אל אוש, העיר השנייה בגודלה בקירגיסטן וצומת דרכים על נתיבי דרך המשי בעבר ומעברי גבול כיום. בשונה מבישקק, אוש שמרה על מאפייני העבר וניתן לחוש באווירה השונה האופפת את העיר. תושבי העיר הם קירגיזים, אוזבקים, אויגורים, טג'יקים ורוסים, בליל עמים התורם לאווירה המיוחדת בעיר.
בעודי מבקר בה, הייתה זו הפעם הראשונה שהרגשתי את אווירת האיסלאם ברחובות. מסגדים רבים ואנשים חבושי כיפות בוכריות, כובעים מרובעים מעוטרים ברקמות זהב וכסף וכל אחד בהתאם למסורת אליה הוא משתייך. בניגוד למתבקש, האיסלאם האדוק באוש, כמו בכל מרכז אסיה, מתאפיין בערכים של כבוד הדדי, ערכי מוסר משפחתיים ואמות מוסר גבוהות. לכן כמעט ולא נראו נשים רעולות פנים (אלא אם הן מכסות את פניהן במטפחת מהאבק) והאנשים מגלים שוויון נפש נוכח תייר צרפתי או ישראלי.
באוש כבר כמעט ולא יכולתי להתאפק, ובהזדמנות הראשונה ששמעתי על תרמילאים נוספים שעומדים לעשות את הדרך אל מורגב בטג'יקיסטן קפצתי על ההזדמנות וביקשתי לחלוק עמם את הנסיעה. לשמחתי הם הסכימו, וכך למחרת עשינו את הדרך אל מורגב – שלושה תרמילאים בריטים מאוקספורד, זוג קירגיזים מאוש המביאים סחורה לשוק של מורגב, נהג הטבלטקה המבושם מוודקה ואני.
זכיתי למושב הקדמי בזכות הרוסית המעטה שצברתי לעצמי עד כה ובזכות רגליים ארוכות, והתבוננתי בדרך, שהייתה ברובה דרך עפר עם כתמים של אספלט ונהרות שצריך לחצות לפרקים. עשר שעות היטלטלתי בטבלטקה, סוג של ואן צבאי רוסי המסוגל לעבור בכל מקום בזכות הנעת ה-4X4 שלו, עד שהגענו לאגם קראקול כשכבר החשיך.
מכיוון שרציתי להספיק לטייל מעט סביב האגם, החלטתי לנטוע את האוהל בסמוך לחוף, החלטה שהתבררה כמוטעית עקב כמות היתושים האדירה
טיילתי על שפת האגם כשעתיים עד שראיתי את רופרט חברי הבריטי מרחוק מסמן לי שהגיע הזמן לצאת לדרך. נפרדתי לשלום מהאגם, תוהה מה חשב מרקו פולו כשעבר כאן בדרכו לסין. את התהייה עצרה שרשרת ארוכה של פסגות מושלגות של הרי הפמיר. כאן בפמיר הנוף שונה בתכלית מקירגיסטן – ההרים חומים וחשופים, הרי הגרניט מזכירים מעט את איזור ההר הגבוה של סיני או את מדבריות לאדאק וטיבט אך שונים בתכלית. מיד עם ההגעה אל הפמיר לא ניתן להתעלם מהתחושה הכללית שמשהו כאן שונה, פראי לחלוטין.
שלוש שעות נמשכה הנסיעה אל מורגב, בהן נדבקתי אל שמשת החלון כתינוק שרואה את אוויר העולם לראשונה, מוקסם מהנופים ומהעובדה שלא משנה כמה רחוק הבטתי, כלום לא נראה מלבד טבע בראשיתי. נראה מעט מוגזם לקרוא למורגב עיר, אך בכל זאת היא המרכז האדמיניסטרטיבי של הרמה הפמירית ואיזור הפמיר המזרחי – הפמיר האמיתי. מורגב יכולה הייתה בקלות לשמש תפאורה למערבון הוליוודי דל תקציב, ובבזאר המקומי חסרות רק המסבאות עם הדלתות המתנדנדות המאפיינות את סרטי המערבונים.
נרגש מהאווירה יצאתי לסייר בעיר ולחפש מפה של האיזור על מנת לחקור אותו ברגלי. במשרד התיירות המקומי לא הייתה מפה וגם לא במלון אליו הפנו אותי ולא בזה שאחריו. מיואש הלכתי אל המלון שבו התאכסנתי, שלמעשה היה בית משפחה רגיל שאחד מחדריו הוסב לחדר אורחים. מיד הוזמנתי לתה והתיישבתי בחדר האכילה של המשפחה, מהרהר מה אעשה ללא מפה.
הבטתי בתמונות שהיו תלויות על הקירות: תמונות של לנין, סטלין, תמונות של המשפחה, תעודות שונות ובאחת הפינות מתחת לתמונה של הבת הקטנה בצבצה לה מפה. זינקתי לוודא שאכן זו המפה שבה חפצתי, ונרגש מהמציאה שאלתי את ג'ורה, בעל הבית, אם הוא מוכן למכור לי אותה. הוא הסכים מיד והוריד אותה מהקיר למעני וכך מיד נגשתי לתכנן מסלולי טיול עם האוצר החדש שלי – מפה של הפמיר, ועוד באנגלית.
בחרתי שני מסלולים. על המסלול הראשון סיפר לי ג'יימס האוסטרלי, והוא נמצא במעלה נהר המורגב עד הפיצול עם נהר באזאר דארה ועד לשרידי המבצר העתיק. משם אפשר להמשיך דרומה ולטפס לפסגה חסרת שם בגובה 5,803 מטרים שהטיפוס אליה אינו מצריך שום ציוד או טכניקה מסוימת, ואז ביום האחרון לעבור פס אל הדרך הפמירית ולחזור בטרמפים למורגב. החלטתי לצאת למחרת לטיול ונגשתי לבאזר לקנות אוכל ודלק לדרך.
למרבה הצער, בשוק של מורגב הסחורה דלה, וכך גם היו הקניות שהתבססו בעיקר על אטריות, שום, בצלים ומעט תפוחי אדמה כדי לא להעמיס במשקל אך להוסיף פחמימות. באחת החנויות פגשתי את אנה, עיתונאית מצרפת שהזמינה אותי לארוחת ערב. אנה מתמחה ברכיבה על סוסים ומסקרת פסטיבלי סוסים שונים במרכז אסיה.
מכיוון שכבר שכרה נהג ורכב עבור היום שלמחרת, היא הציעה להקפיץ אותי למיידן, שם נוכל להתרחץ במעיינות חמים וכך גם לחסוך לי יום הליכה. שמחתי על ההצעה ויצאנו למחרת אל מיידן, שם סילקו המים החמים את כל החששות והמתחים שהיו לי לקראת היציאה אל הטרק, שמראש ידעתי כי יהיה קשה. לאחר הרחצה לקח אותי קובניצ' הנהג של אנה רחוק ככל שהיה יכול, וכך נותרו לי קילומטרים בודדים עד הפיצול, שם הייתי צריך לחצות את הנהר.
"חציית נהרות היא אומנות ולמזלך עומד מולך אמן", חייך אלי ג'יימס האוסטרלי כשסיפר לי על הטרק בנהר המורגב. "אל תזלזל בנהר. הוא נראה שקט, אך המים מגיעים עד החזה והזרימה הנמוכה חזקה מאד. מה שעליך לעשות הוא להצטייד בחבל באורך כ-20 מטרים." הנהנתי והוא המשיך: "חציית נהר היא דבר מסוכן ועל כן, אם אתה מתכוון לחצות אותו לבדך כדאי שתחצה אותו פעם אחת בלבד. כדי לעשות זאת אתה צריך למצוא נקודת עיגון, כמו סלע גדול שתוכל להקיף אותו עם החבל במקום הכי צר שישנו, וישנו כזה צפונית לפיצול עם נהר הבזאר דארה.
"אז מה שעליך לעשות הוא לאלתר רתמה ולאבטח את עצמך אל החבל. קפוץ אל הנהר עם הנעליים ולא יחף כדי שתוכל להתקדם מהר ותלך כמה שיותר מהר בזווית של 45 מעלות נגד הזרם. כך תגיע אל הגדה השנייה בקו ישר." המום מהתיאור היססתי ושאלתי: "אבל איך ניתן לעשות זאת עם תרמיל ששוקל 20 קילו?". "יפה, כאן נכנסת לתמונה האומנות", חייך ג'יימס והוציא מתרמילו גלגל הצלה בצבע תכלת מעוטר בפלחי אבטיח. " לפני שאתה חוצה את הנהר אתה מנפח את הגלגל, קושר אליו את התיק היטב ומציב אותו על הגדה קשור למיתר ארוך שתיקח איתך לגדה השנייה. שם, לאחר שתתאושש מהחצייה מצפה לך אתגר נוסף – משיכה של 20 קילוגרמים נגד הזרם." "גאוני", אמרתי. "באמת אמנות".
כשהגעתי לנקודה אותה תיאר ג'יימס היססתי לרגע בנוגע לתוכנית הגאונית שלו. זרקתי אבן לנהר שהעידה כי הוא אכן עמוק, אבל הזרימה לא הייתה חזקה כל כך. ניפחתי את גלגל ההצלה, חציתי את הנהר מאובטח לחבל ושמח על הכושר שצברתי עד כה אשר סייע לי לחצות את הנהר די בקלות. נחתי מספר דקות וניגשתי למשיכה בחבל של התרמיל שלי, שהייתה קשה הרבה יותר מהחצייה עצמה, מה גם שג'יימס שכח להזכיר שמהמאמץ החלק האחורי של התיק שוקע ונרטב לחלוטין.
ספוג מים המשכתי ללכת אל בזאר דארה, מרוצה מהשמש הפמירית החזקה שסייעה לייבש את התרמיל, הנעליים והבגדים הרטובים. בשעות הערב הגעתי לשרידי המבצר העתיק של בזאר דארה, ולאחר ארוחת ערב שקעתי בשינה עמוקה עוד בטרם ירדה השמש. למחרת המשכתי ביום הליכה קל עד לבסיסו של ההר המכונה 5803 על המפה.
הקמתי מחנה בסיס קטן ולמחרת התעוררתי ב-5:00 בבוקר, ארזתי מעט אוכל וציוד הכרחי, החבאתי את שאר הדברים בין הסלעים ויצאתי לדרך. הטיפוס אכן לא הצריח יכולות מיוחדות, אך ההליכה הייתה קשה וארכה כשש שעות, שבסופן צפיתי על הפמיר בגובה העניים, מתמוגג מעצמת הבריאה. ירדתי בזהירות אל בסיס ההר ובישלתי לי מנה נוספת של אטריות ברוטב שמן, שום, בצל ומעט תפוחי אדמה.
למחרת ציפה לי היום האחרון של הטרק: חציתי את מעבר ההרים המושלג שהוביל אל הדרך הפמירית, שם לאחר כשעתיים הצלחתי לתפוס טרמפ עם משאית סינית שלקחה אותי למורגב חזרה. בערב פגשתי שוב את אנה, שהציעה לי להתלוות אליה לסיור בעמק פשרט – עמק יפהפה צפונית למורגב ובו רועים נוודים קירגיזים את עדרי הצאן והיאקים שלהם. הסכמתי ברצון ולמחרת יצאנו לדרך.
למחרת הצטרפתי אל אנה לסיור נוסף בשאיימק, כפר השוכן על משולש הגבולות של סין-טג'יקיסטן-אפגניסטן, ונשקפים ממנו נופים נהדרים של הרי האינדו-קוש האפגנים. בסוף היום חיכתה לנו הפתעה: מעיין חם נוסף, אך הפעם אחוזי הגפרית היו גבוהים במיוחד והשאירו ריח רע על הבגדים והשיער. בשעת ערב מוקדמת עליתי לישון כדי להתכונן ליום שלאחר מכן, ולמחרת יצאתי לדרך כדי לתפוס את המשאיות הראשונות שעושות דרכן על הדרך הפמירית.
מהר למדי אסף אותי נהג ששמו דומה לשמשון, שהוריד אותי בכפר אליצ'ור ממנו יצאתי לאורך הגדה הצפונית של הנהר עד לסומנטש, אתר מעיינות חמים נוסף השוכן על שפת אגם ישיל-קול. אין מילים לתאר את הדרך בה מפר אגם ישיל-קול הכחול עם שפתותיו המוריקות את השממה והמדבר הפמירי. בשני הימים הבאים הקפתי את האגם בעצלתיים, נהנה משפע של מים, צמחייה ומהכנסת אורחים יוצאת מגדר הרגיל של תושבי הפמיר.
התושבים המקומיים הם רועי צאן שעוזבים את כפריהם בקיץ ויוצאים לכרי הדשא העשירים במרעה. בזמן הזה הם מתגוררים במבני אבן ובוץ המכונים איילוקים הפזורים לאורכו של האגם. במקרה זה האוהל, האוכל והכירה היו משקל עודף, שכן אף לא פעם אחת נזקקתי להם. מימי לא נתקלתי בהכנסת אורחים נדיבה וכנה שכזו, ועוד מצד אנשים שאין להם הרבה לעצמם וחיים בדלות שלא תאמן.
את היום האחרון עשיתי מעט לפני הכפר בטצ'ור, שם התארחתי אצל דושנבה ומקמשו בעלי האיילוק. בארוחת הערב הודעתי לדושנבה שמחר אני יוצא איתו לעבוד. תחילה לא הבין מקמשו מה אני בדיוק רוצה, אך למחרת עיקש יצאתי איתו אל המרעה. העבודה, שהייתה נראית תחילה כקלה, התגלתה מאוחר יותר כקשה מאד.
לאחר המרעה ניקינו את הדיר ואספנו את צואת הצאן הקשה לערמות בהם ישתמשו כחומר בעירה בחורף. לאחר מכן עזרתי לנשים לחלוב את הכבשים, שתי הפרות והעיזים והבטתי איך הן מכינות יוגורט ושמנת. כך מהר מאד חלף לו היום, ובארוחת הערב הודיעה לי דושנבה כי בעל האיילוק השכן שבראשותו אופנוע עם סירת צד יוצא לבולונקול למחרת, ומוכן להקפיץ אותי לדרך הפמירית בתמורה לדלק. הסכמתי ולמחרת עשיתי את דרכי אל הדרך הפמירית בנסיעת אופנוע פרועה על דרך חתחתים.
התמקמתי בצומת המוביל אל מסדרון וואחן מצידו המזרחי, ולאחר כחמש שעות המתנה נכנעתי ותפסתי משאית אל חורוג, העיר הגדולה בפמיר הממוקמת בצידו המערבי. בחורוג המליצו לי על אכסניה שהקים דוקטור מקומי שטופח בידי אגא-חאן, המנהיג הרוחני של המוסלמים האיסמעילים, שמרבית תושבי הפמיר נמנים עמם.
הקמתי את האוהל במהרה על מנת לתפוס את אחרוני המוכרים בשוק ולקנות ירקות טריים שכה היו חסרים לי עד כה. בדרכי החוצה שאלתי את סילבן, תרמילאי שוויצרי, אם השוק רחוק, והוא הציע להראות לי את הדרך, שכן הוא וחברתו היו בדרכם לארוחת ערב במסעדה הודית. "מסעדה הודית?", שאלתי בתדהמה. סילבן הנהן בחיוך למראה הפליאה שלי, והציע לי להצטרף אליהם.
רבע שעה מאוחר יותר ישבתי במסעדת "דלהי דרבר", שאמנם לא הגישה את מיטב האוכל ההודי אך לאחר שבועיים של אטריות עתירות שמן וכמעט חודשיים שלא זכיתי לאכול במסעדה בה הבינו את המושג צמחוני, הרגשתי בגן עדן. בלעתי את האורז והדאל, ניגבתי את הסבז'י עם צ'אפטי ולקינוח גמעתי שתי כוסות של צ'אי מסאלה – גן עדן עלי אדמות.
הכותב הוא מדריך טיולים ומרכז מחלקת אסיה והמזרח הרחוק בחברת עולם אחר
נא להמתין לטעינת התגובות
