טלנובלה בע"מ: חייו הכפולים של עורך הדין
במשך יותר מ20- שנה ניהל עורך הדין חיים כפולים: אחרי העבודה היה מגיע אל המאהבת שלו ובתם המשותפת, ובלילות היה מבלה עם אשתו וילדיהם. כדי שהכל יעבוד חלק, הוא גם עזר למאהבת להינשא באופן פיקטיבי. היום, כשהוא בבית חולים סיעודי, מתנהל בין הילדים מאבק על כסף. סיפור מרגש על אהבה גדולה, שתי משפחות וילדה אחת שחיפשה את האמת

סיפור חייה של שירי (השמות בדויים, השמות האמיתיים שמורים במערכת) נשמע כמו טלנובלה. היא נולדה כפרי אהבה של רומן ארוך שנים בין אשה רווקה וגבר נשוי. טרם לידתה התחתנה אמה בנישואים פיקטיביים עם גבר אחר, וגבר זה נרשם בתור אביה של שירי. אף שבמהלך ילדותה ובגרותה הכירה שירי את אביה הביולוגי, רק לאחר יותר מ20- שנה, בזכות בדיקת רקמות שדרשה לבצע ולאחר מאבקים משפטיים רבים, היא סוף סוף יכולה לנשום לרווחה. בדיקת הרקמות נתנה גושפנקה רשמית לגבי זהות האב, ובחודשים האחרונים שירי כבר נושאת בגאווה את שם משפחתו של אביה מולידה. "הרגשתי שסגרתי את המעגל שכל כך רציתי לסגור. הוכחתי לכולם שזה אבי האמיתי," היא אומרת.
הפגישה עם שירי, ,23 עובדת בחברת היי-טק, ועם אמה, בטי, ,55 לוותה בהרבה התלבטויות, בעיקר מצדה של האם. בטי היססה, ניסתה להבין בשביל מה בעצם היא צריכה לחשוף את סיפורה האישי, ואילו שירי הייתה נחרצת יותר. "הייתי מאוד רוצה שבעקבות הכתבה ייווצר קשר עם תסריטאי, שמחפש לעשות סדרה או הפקה על פי הסיפור שלי. הרי לא שומעים סיפורים כאלה כל יום." צודקת.
בטרם מלאו לה 20 בטי פגשה את דודו, שהיה אז עורך דין מוכר, אמיד ונשוי מאזור המרכז, המבוגר ממנה ביותר מ20- שנה. "הוא עצר לי טרמפ," משחזרת בטי. "במקום לקחת אותי למקום שהייתי צריכה, נסענו לבית קפה. הייתה לנו שיחה מאוד נעימה, לא זכור לי שהסטטוס המשפחתי שלו עלה באותה שיחה, והוא מסר לי את הפרטים של מקום העבודה שלו. הייתה בינינו משיכה הדדית, ויום למחרת הגעתי לבקר אותו. ישבתי אצלו במשרד, שתיתי קפה, דיברנו והוא החזיר אותי הביתה. כך גם למחרת, וכך גם לאחר עוד יום. אז כבר לא רק דיברנו. התפתח בינינו רומן. אז כבר ידעתי שהוא נשוי עם ילדים, אבל הוא תמיד דאג להבהיר לי שלא טוב לו בחיי הנישואים שלו, וקיבלתי את זה. זו הייתה אהבה גדולה שהלכה והתגברה עם הזמן ונמשכה 35 שנה."
- לא ניסית במהלך השנים להיפרד ממנו, כדי לבנות חיים משלך?
"ניסיתי ולא הצלחתי. הלכתי, אפילו בעידוד שלו, לכל מיני דייטים, אבל הלב שלי לא היה שם. דודו גם הציע לעזוב אותי כדי שאוכל לבנות חיים משלי, אבל לא רציתי, וגם הוא לא רצה בזה באמת. הוא רצה אותי בשבילו, וזהו. גם אני לא ראיתי את עצמי בלעדיו."
אחרי 15 שנה ביחד, כשבטי כבר חצתה את גיל ,30 החליטו השניים להביא לעולם ילד. "רצינו פרי אהבה משלנו. אני חושבת שדודו הבין שאני לא פנויה רגשית למערכת יחסים אחרת, והרגיש איזושהי מחויבות מוסרית כלפי. הוא הבין שאני צריכה לממש את האמהות שלי."
לאחר שבעה חודשים של ניסיונות, הצליחה בטי להיכנס להריון. אולם כיוון שבאותה תקופה רווקות שיולדות ללא בן זוג לא היו מראה שכיח ומקובל בנוף החברתי, צץ במוחם רעיון. "למרות המרד שלי בחברה, אם אפשר לקרוא לזה מרד, הנורמות החברתיות כרסמו בי. פרסמתי מודעה בעיתון שאני מעוניינת בנישואים פיקטיביים, והשארתי תיבת
"באחד הראיונות פגשתי את 'בחיר לבי,' דני. הוא כנראה היה בודד מבחינה חברתית, וקיווה שאולי במשך הזמן הקשר הזה ימשיך ויתפתח ושזה יהיה תא משפחתי. אמרתי לו מראש שאני לא מתכוונת לחיות איתו באותו בית. חתמנו על הסכם שבו רשום שהוא מודע למצבי, שאנחנו נישאים מהסיבות שציינתי, שבבוא הזמן נפרק את החבילה, ושלא יהיו לו תביעות לגבי הצאצא שיוולד." אף על פי שזו הייתה חתונה פיקטיבית, בטי השקיעה בארגון האירוע. "התחתנו באחד המלונות המפוארים בתל-אביב, בנוכחות 500 איש. איזו יפה הייתי. 'הבעל' מימן חצי מהחתונה, ואת החצי השני מימן דודו. רק אני, דני ודודו ידענו שמדובר בחתונה פיקטיבית. כל שאר האנשים חשבו שזו חתונה אמיתית."
- מה הרגשת בזמן החתונה?
"ששילמתי את החוב החברתי והמשפחתי שלי, שעכשיו אני הילדה הטובה שהתחתנה והכל בסדר, ועכשיו אני רשאית לממש את האמהות שלי."
- איך העברת את ליל הכלולות?
"ספרנו צ'קים, ואחר כך השארתי את דני בחדר והלכתי לדודו, ששכר חדר לידנו." לאחר החתונה שכר "הזוג המאושר" דירה משותפת. "זו הייתה דירה שאף אחד לא גר בה," מספרת בטי. "שכרנו אותה, כי זוג צעיר הרי צריך דירה. אבל אני גרתי בבית שלי ודני בבית שלו. לא היה לי איתו כלום." כששירי נולדה נרשם דני כאביה, והיא גם קיבלה את שם משפחתו. בטי נושאת עד היום את שם המשפחה הזה, אף שנישואיה הפיקטיביים הסתיימו כשנתיים לאחר החתונה. את מערכת היחסים שניהלה לאורך השנים עם דודו, מתארת בטי כתא משפחתי רגיל. "היו לי חיים נהדרים איתו. מבחינתי הוא היה אישי, בעלי, למרות שלא היינו נשואים. היו לנו המטלות הרגילות של כל בית - קניות, תשלומים, יציאה לסרט, למסעדה, רק שהבעל 'עובד משמרת לילה.' דודו היה בא אלינו אחרי העבודה, ובערב היה הולך ל'עבודה שלו."'
- איך התמודדת נפשית עם חיים כאלה?
"בחגים ובשבתות היה מאוד קשה, אבל התרגלתי. לא השלמתי. התרגלתי."
- ולא ביקשת ממנו שיתגרש?
"ביקשתי, ופעם אחת הוא אפילו חשב לעשות את זה, ואז הוא התקפל, כי הילדים שלו התערבו ובכו. הוא היה קרוע."
- המשפחה שלו ידעה על חייו הכפולים?
"כולם ידעו הכל כמעט מההתחלה, עוד לפני שנולדה הילדה. לא הסתרנו כלום, הסתובבנו בכל מקום חופשי. אני לא עשיתי שום דבר כדי להודיע לאשתו על הקשר בינינו, אבל אנשים מדברים. מלא נשים חיות ככה, יודעות שלבעל יש מישהי, אבל העיקר שהוא מתקתק להן את הוויזה זהב, והן מגהצות מהבוקר עד הערב ולא מעניין אותן כלום."
- אשתו הכירה אותך?
"היא הכירה אותי, כי הייתי עושה לפעמים בייביסיטר לילדים שלה. אבל אז היא עוד לא ידעה שיש בינינו קשר."
שירי מאזינה בשקט לסיפור של אמה. הסיפור לא חדש לה - היא נולדה לתוך המציאות הזו. "מגיל אפס זה מה שראיתי, שאבא בא בצהריים והולך בערב. כל שבת בבוקר הוא היה בא, היינו הולכים לטייל, ואז בצהריים הוא היה חוזר לאכול עם המשפחה שלו. בבת מצווה שלי נסענו איתו לטיול בחו"ל. הוא תפקד כאבא לכל דבר, וקיבלתי ממנו המון אהבה. היינו מאוד קרובים, נפש תאומה, תמיד הוא היה קורא לי 'את ילדה של אבא.' אני גם דומה לו בתווי הפנים."
- ולא היה לך מוזר שאבא לא ישן בבית?
"לא, כי זו הייתה הנורמה שגדלתי לתוכה. ידעתי גם שיש לי אחים, אבל זה לא העסיק אותי באותו זמן. כשהתחלתי לגדול ולהבין שמה שיש לי בבית זה לא מה שיש לכולם, התחלתי גם להתעניין במבנה המשפחתי שלי. בחופשות מבית הספר עבדתי אצל אבא במשרד, ושמעתי את המזכירה אומרת 'יש לך טלפון מזאת וזאת,' כשהכוונה הייתה לאשתו. ואז התחלתי להבין שכנראה יש עוד איזושהי אשה בסיפור חוץ מאמא שלי. שנתיים שמרתי את זה בבטן, לא שאלתי, אבל זו הייתה תקופה של ריבים, בגלל שהרגשתי שמנסים להסתיר ממני את האמת. יום אחד אבא שאל מה אני רוצה לדעת. אמרתי שאני רוצה לדעת מי אני ואת כל האמת עלי, ואז הוא סיפר לי הכל."
- איך הגבת?
"כעסתי על ההורים שלי, כי הם הסתירו ממני את האמת הרבה שנים, ולא בצדק. כמה שהאמת קשה וכואבת, עדיף לדעת אותה. אבל אני לא יכולה להיכנס לנעליים שלהם ולשפוט אותם. בסופו של דבר, הגילוי הזה דווקא חיזק את היחסים שלנו. אמרתי לאבא שאני רוצה לפגוש את האחים שלי, ושהוא יהיה רשום כאבא שלי. הוא הסכים להפגיש בינינו, ובסביבות גיל 17 פגשתי שתי אחיות שלי."
- ספרי על המפגש.
"הייתי מאוד לחוצה, אבל יצאתי מהפגישה בתחושה די חיובית, שהן לא כועסות עלי ומקבלות אותי כסוג של אחות, גם אם זה פוגע באמא שלהן. הן אמרו לי שאני לא אשמה, וגרמו לי להרגיש בסדר עם כל הסיטואציה."
בטי: "המפגש הזה היה מעשה מאוד אמיץ מצדו של דודו, כי זה היה להודות בסיטואציה, למרות שכולם כבר ידעו. זה היה מתן פומביות לאמת הזאת".
זמן קצר לאחר הפגישה בין האחיות, הידרדר מאוד מצבו הרפואי של האב, והוא הפך לסיעודי. "אז התחילו הבעיות," מספרת שירי. "הייתי צריכה להתמודד עם דברים קשים. מהרגע שאבא לא יכול היה להגיב לסביבה, אחותי מנעה ממני אינפורמציה על מצבו הבריאותי. ניסיתי לחפש אותו בבתי חולים, בטלפונים, שאלתי אנשים ולא מצאתי אותו. ואז הבנתי שהפתרון היחיד שלי זה לפנות לבית המשפט כדי להיות מוכרת כבת שלו, ואז גם תהיה לי אפשרות לקבל מידע עליו."
שירי פנתה לבית המשפט לענייני משפחה בבקשה לבדיקת אבהות. "שם התחילו כל ההתנגדויות מהצד של המשפחה שלו. הם שכרו עורך דין הכי טוב, המציאו דברים שלא היו ולא נבראו ועשו לי את המוות. בתקופה הזו הצלחתי למצוא בעצמי איפה אבא נמצא, כל יום הייתי מבקרת אותו, ואז הם העבירו אותו הביתה, ושם כבר לא יכולתי לפגוש אותו. הפעמים היחידות שבהן יכולתי לראות אותו היו כשהוא היה יורד לטיולים עם המטפלת שלו, וגם זה רק פעם בשבועיים, כשהייתי חוזרת מהצבא. הייתי אורבת לו ליד הבית, כי לא הייתה שום דרך אחרת, ואז הוציאו נגדי צו הרחקה.
"היו ימים שהייתי מגיעה מהצבא לבית המשפט, מחכה ליד החדר של השופטת, ומבקשת שתיתן יחס לתיק הזה ושתבטל את צו ההרחקה. אבל בגלל כל הבירוקרטיה של בית המשפט ובגלל עורכי דין לא אנושיים, לא ראיתי את אבא שנה וחצי. בגיל מאוד צעיר התמודדתי עם דברים שאני בטוחה שישאירו בי חותם מסוים. התבגרתי מאוד מהר, ולא מרצון."
שירי הרגישה שהיא נמצאת במבוי סתום. "מצד אחד היה לי צו הרחקה, אבל מצד שני גם בדיקת האבהות לא התקדמה לשום מקום. אומנם בית המשפט הורה על הבדיקה, אבל כל פעם משפחתו מצאה סיבה אחרת למה לא לבצע אותה, כמו למשל שאי אפשר להוציא לו דם, כי הוא מתנגד לדקירה. עורכי הדין דאגו להציג אותי כשקרנית שרוצה את הכסף של אבא שלה, כשבסך הכל רציתי שהזכות הבסיסית שלי לבקר את אבי תהיה ממומשת.
"באותו שלב הבנו שאנחנו חייבות להחליף עורך דין, והגענו לעו"ד רפי שדמי. תוך זמן קצר צו ההרחקה בוטל, ואחרי שנה וחצי שלא ראיתי את אבא, הלכתי לפגוש אותו במוסד סיעודי. מאוד חששתי שהוא לא יזהה אותי, וגם לא ידעתי איך הוא נראה. באתי עם אמא שלי, ראינו אותו, היה מאוד קשה גם לו וגם לנו. מאוד התרגשנו. הוא זיהה אותנו, התרגש ובכה."
לאחר הפגישה החליטה שירי שחייבים להתקדם גם עם בדיקת האבהות. "אחרי הרבה מאמצים, בית המשפט מינה אפוטרופסית לעניין האבהות. האפוטרופסית עשתה עבודת קודש, שכרה אחות חיצונית, ובעדינות, כשאני יושבת ליד אבא ומלטפת אותו, הוא הוציא דם בלי שום התנגדות ובלי שום בעיה. תוצאות הבדיקה שנערכה לפני כשנה הוכיחו מעבר לכל ספק שאני הבת שלו, ואז שיניתי בתעודת הזהות את שם המשפחה וגם את זהות האב.
"היום אני יותר שלווה, כי את הפרק הזה סגרתי. אבל המצב הבריאותי שלו מאוד כואב לי. אבא עדיין במוסד סיעודי, אני מבקרת אותו לפחות פעמיים בשבוע, דואגת לו, מבלה איתו."
כשמצבו של דודו התדרדר, גם בטי הגישה תביעה לבית המשפט לענייני משפחה. בתביעה, שעדיין מתנהלת, היא דורשת להכיר בה כידועה בציבור. "אני דואגת לעתיד של הבת שלי. היום כבר כולם יודעים מי האבא האמיתי שלה, ואני גם יודעת שדודו היה רוצה שהעתיד של הבת שלנו יובטח. מגיע לה כל מה שמגיע לילדים האחרים שלו," היא מסבירה.
- בדיעבד, את לא מצטערת שלא הקמת משפחה עם גבר פנוי?
"כשאומרים שהאהבה עיוורת, התכוונו אלי. לא הייתי משנה את מסלול חיי, כי זאת הייתה אהבה אמיתית. לאהבה כזאת לא כולם זוכים."