ראשי » סגנון » ניו אייג' » מסביב לקוסמוס

רוחות האגם הזהוב: מסע שאמאני לערבות סיביר

מסרים על יצירה ועשייה המסתלסלים בראש כמו קנוקנות גפן גדולה, אגם מוזהב שמימיו מרפאים ואתר עתיק שבו מצלמות אינן פועלות. השאמאן דוב טרובניק ממשיך במסעו לאזור אגם הבייקל שבערבות סיביר

 

בפאתי רוסיה הגדולה נמצאת הטייגה – שטח ענק של גבעות, יערות, הרים ושממה ירוקה. במרכזה מונח הבייקל, אגם מקודש הנתון תחת חסותן של 13 רוחות, השומרות עליו וקורנות עוצמה מדהימה. ובתוך האגם נמצא האי אולחון – אי אנרגטי בעל עוצמה יוצאת דופן, הנחשב למקום עלייה לרגל של שאמאנים מכל רחבי אסיה.

הפינה הצפונית ביותר באי נראית כשן, המזדקרת לשמים האינסופיים והכחולים שפרושים מעל נופיה עוצרי הנשימה של הטייגה הסיבירית. האי נשבר כצוק אל תוך המים הכחולים מתחת, והשטח כולו מכוסה עדויות לטקסים ולעשייה השאמאנית במקום: תלוליות אבנים קטנות שערמו עולי רגל, שאמנים ונזירים בודהיסטיים - הבאים גם הם לפקוד מקום קדוש זה. השטח בחציו פתוח על פני המצוק, ובחציו מיוער באורנים מקומיים ובעצי עד אחרים.

עם הגיעי למקום התיישבתי ליד אחת מתלוליות האבנים, נתתי מנחה למקום ולרוחות המתגוררות בו והנחתי לעיניי להיעצם ולמערכת שלי להתנדף אל הממדים הנסתרים. מייד עם המעבר לראייה שאמאנית, התגלתה הצבעוניות המופלאה שם. כל תלולית אבנים היתה מוקפת באדי צבע מופלאים: מאדום ועד ירוק וסגול, מצהוב ועד ורוד וכחול; כל תלולית קרנה צבע ייחודי ומרהיב משלה, ובין התלוליות ריחפו רוחות המקום.

אחת הרוחות התקרבה אליי בדממה מוחלטת ונגעה בקודקוד ראשי. חשתי עצמי מתמלא במסרים. היה נראה שהרוח מפריחה בתוכי את רעיונותיה, בדממה וללא מילים. מסרים על יצירה ועשייה, על העזה ועל ויתור על הצורך להוכיח, ועוד מסרים שהסתלסלו אחד בשני כמו קנוקנות גפן גדולה.

החוויה היתה מופלאה ומלאה קסם, אולם לא נמשכה זמן רב כיוון שפתאום נגע בי מישהו וזעזע את כל הריכוז. פקחתי את עיניי והתברר כי קבוצת מטיילים הגיעה והיא מבורכת בילדים רבים המתרוצצים לכל עבר. אחד מהם נתקל ברגלי ובכך הביא לסיום התקשורת הרוחנית במקום. הבנתי כי כנראה קיבלתי את כל שהיה בעבורי במקום הזה, לפעם הזאת. הודיתי שוב למקום, לאדמה ולרוחות, ובעודי יוצר תלולית אבנים משלי בתקווה שגם ממנה יקרון צבע מיוחד כאד אנרגטי בעולם הנסתר, בירכתי בלבי את המקום ופסעתי משם והלאה.

בתוך ההרים המיוערים של אולחון מסתתרות פינות חמד מופלאות לא מעטות. אחת מהן היא האגם הזהוב. ומהו פשר שמו? בשעות אחר הצהרים המאוחרות מאירה השמש את האגם בזווית הגורמת להם להידמות כאילו הם עשויים זהב: הכול מצהיב ומנצנץ, העצים סביב משקפים את הזהב מהמים והאזור כולו נראה כאילו יצא מתוך ספר אגדה קסום.

לאגם עצמו מיוחסות תכונות ריפוי רבות, הנובעות מן הבוץ שבקרקעיתו, המלא במינרלים טבעיים. תושבי המקום, כמו גם ספרי התיירות, מהללים את תכונות הריפוי שלו במיוחד לצורך הטיפול בבעיות מפרקים. עבורי, די היה בריחם העז של המינרלים כדי להרחיק אותי מהמים לטווח ביטחון והעדפתי לשוטט מסביב לבריכת הזהב הקסומה.

והנה, אמא אדמה כיוונה את דרכי כך שממש "נפלתי" על מקום טקסים קדום שאינו מופיע בשום מפה של האי. מקום שתיירים אינם פוקדים וטיילים אינם מגיעים אליו כיוון שאיננו נמצא על הדרך, אלא נסתר וחבוי וממתין רק למי שיודע מה הוא מחפש או מי שאמא אדמה מחליטה לברך אותו בביקור, כמוני. במרכז האתר שלושה גזעים מגולפים, עליהם תלויות עצמות שונות וסרטי בדים לבנים. על גבי האדמה סביבם עצמות נוספות, מטבעות ותמונות של אנשים שונים שכנראה הגיעו למקום לבקש להם רפואה, עזרה או מזור

מסוג כזה או אחר. מיד כשזיהיתי כי המקום מקודש, הנחתי מנחות גם אני: מספר מטבעות, מים מקודשים ממעיינות מבורכים  שאספתי במסעותיי בעולם, ופיסת בד לבנה שקשרתי בברכה על גבי אחד מענפיו של עץ הסמוך למקום.

התיישבתי על האדמה מול אותם פסלים קדומים, ואמרתי מילות ברכה. האנרגיה במקום היתה אדירה בעוצמתה ומהר מאוד מצאתי עצמי שכוב על גבי האדמה, פרוש ידיים ורגליים, עיני עצומות ומולן חזיונות של סוסים דוהרים בשטח פתוח ירוק אינסופי, ושל שאמנים מקועקעים בסמלי חיות ומערבולות מתעופפים מעליהם. בחזיונות היתה עוצמה רבה, והם הרגישו מאוד מוחשיים. ידעתי שיש כאן מסר עבורי, בעל עוצמה ומשמעות. נפתחתי אליו והנחתי לידיעה למלא אותי. איני יודע כמה זמן הייתי שכוב כך תחת השמש בדממת היער, רק ידעתי שמתרחש דבר מה טוב.

אט אט החוויה שכחה והאנרגיה דעכה מעצמה. פקחתי עיניי, התרוממתי ובדיוק אז נשמעה קריאתו של הנהג שהביא אותי לכאן - לבוא לאכול. במקום בו חנה הרכב שמחתי לגלות מדורה קטנה ועליה דגי אומול, משופדים ומתבשלים להם. דגי האומול הם "הדגים הרשמיים" של הבייקל. הם נמצאים כמעט בכל ארוחה ובכל צורת בישול: מטוגנים, במרק, מבושלים ברוטב, מעושנים או כל דרך אחרת שהדעת נותנת.

בחלקו הדרומי של האי המבורך נמצא האתר הארכיאולוגי המכונה "שרה שולון". השרידים במקום מעידים על תרבות שהיתה בו אלפי שנים קודם לכן, וכוללים מאפיינים פולחניים לא מעטים. לא הרבה נותר ממה שהיה שם, אולם מה שישנו עדיין, מספק. מובן שלפני הכניסה למקום נותנים מנחות על הסלעים השונים. שוב ניתן היה להבחין במטבעות שהונחו בגומחות שונות בסלעים, סרטי בד שנקשרו על ענפי שיחים, ופה ושם גם כמה סוכריות עטופות צלופן מצאו את מקומן כמתנה לרוחות המקום.

אל המקום הזה הגעתי בחברותא עם עוד שתי נשים מהאכסניה בה שהיתי. עם הגעתנו למקום שכולם חוו אותו כקסום ובעל "אווירה מאוד מיוחדת", המצלמות נשלפו... ואף אחת אינה עובדת. למזלי היו לי סוללות נוספות בתיק והחלפתי אותן במקום, אולם לשוא. כאן, במקום המקודש הזה בו האמהות הקדמוניות עדיין שרות שירים לשמש וללבנה ומברכות את האדמה בתשורות אוכל ומבט אוהב, כאן המצלמות מתות.

אז הנחנו למצלמות. כל אחד לקח לעצמו זמן ומרחב, ופשוט אפשרנו לנוכחות המבורכת של אלה אשר צעדו על האדמה הזו הרבה לפנינו, לשטוף אותנו, ללטף אותנו ולתת לנו את המסרים המתאימים ביותר.
כשהחלטנו לעזוב את המקום ועוד תשורות ומנחות הונחו על סלעים נוספים, וכאשר היינו שוב על הרכב ופנינו ליציאה מהמקום, אחת הנשים החליטה לבדוק את מצלמתה.

והנה, למרבה הפלא, המצלמה תקינה ועובדת מצוין. הוצאתי גם אני את שלי, והיא מחייכת אלי ופועלת בתמימות של מי שלא ידעה שלפני רגעים אחדים היתה מתה לחלוטין. האישה השלישית שהיתה עמנו אפילו לא טרחה לשלוף את מצלמתה אלא רק הודיעה ש"יש מקומות עם אנרגטיקה חזקה עד כדי שמכשירים כאלה לא עובדים בהם".

יום אחד החלטתי להיכנס לשחות באגם הבייקל. היה יום שמש נעים, ארזתי בגדים להחלפה ומגבת ויצאתי לחוף. החוף היה משובץ באנשים, ומשפחות עם ילדים גדשו אותו לרוב. ההמולה היתה רבה, וכך גם קריאות השמחה וההתלהבות סביבי. הצלחתי למצוא לי נקודה מעט מבודדת, הנחתי את התיק ודשדשתי עם רגליי במים. הם היו קרים מאוד, אולם היה נדמה כי כעבור רגעים אחדים הקור שוכך והחוויה נעימה.

שבתי אל תיקי, הוצאתי את המים המבורכים שהבאתי ושפכתי מעט אל תוך האגם בעודי מברך ומודה לרוחות האגם על שהות כה מופלאה במקום. לאחר שהשבתי את הבקבוקון לתיק, נשארתי במכנסיים קצרים וצעדתי לתוך המים. הם היו קרים מאוד. בלי לחשוב פעמיים, קפצתי פנימה וזהו. השוק היה מוחלט ומחניק נשימה.

הכפור היה חד כסכין ולא הסכים לוותר ולהתחמם, אף לא במעט. גופי לא הצליח להתמודד עם הקור כלל ובקושי נשמתי. בדרך כלשהי הצלחתי להרים ראש אל מחוץ למים, אולם עדיין לא הצלחתי לנשום כלל. אימה אמיתית מילאה אותי. לא הרגשתי את הקרקעית תחת רגליי, לא הצלחתי לנשום וחשתי שאני קפוא וכי בעוד רגע אטבע.

בתוך כל אלה הבזיק בפני לפתע מראה: בורחאן, הרוח הראשית הגדולה ורבת העוצמה מכל הרוחות של הבייקל, התגלתה בפני והראתה לי כי היא פותחת בעבורי שער באי. בורחאן היה ענק וזוהר ונראה כדמות העשויה מים שהשמש נשברה עליהם לאלפי זהרורים. קולו היה נמוך ומרטיט, וכל הווייתו נדמתה מלכותית ומדהימה.

ובדיוק כפי שההבזק הופיע, כהרף עין הוא נעלם ואני שמעתי את עצמי נושם נשימה קולנית וחטופה. שבתי לעשתונותיי והצלחתי לשחות חזרה אל החוף, ובעודי רועד מקור תחת מגבת ומנסה להשיב שפיות למחשבותיי למרות קולות נקישות השיניים שלי, מצאתי בתוכי שמחה על המסר ועל מה שעתיד לפגוש אותי באי המבורך.


דוב טרובניק הוא שאמאן, מחבר הספרים "מאיה – מסתרי התרבות הנעלמת", ו"מגע שאמני לפתיחת הלב - שיטת אד-אומה". לאתר הרוח הגדולה

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...