אמא רוסיה: על ההבדלים בין אמהות ישראליות לאמהות רוסיות
האם יש הבדל בין אמהות רוסיות לאמהות ישראליות? מחקרים ישראליים חדשים קובעים שכן. בעוד שהאימהות הרוסיות נתפסות כאן כפחות טובות, קרות ותובעניות, כאלה שדורשות מהילדים הישגים. האימהות הישראליות, לעומתן, רוצות לדעת איך הילד מרגיש? האם טוב לו?
"אני רוצה לחזור מבית הספר ושיהיה לי פה אוכל," אומרת לאימה חנה רטינוב, ממשתתפות הסדרה "מחוברות." "אמרתי לך, את כבר צריכה ללמוד לבשל לעצמך. את יכולה להכין לי משהו לאכול," עונה האם. "אמא, תפסיקי לבלבל לי את המוח," מבקשת רטינוב הצעירה. אימה מחייכת למצלמה בייאוש, "יופי, תרבות של ישראל."
רטינוב ומשפחתה הן סיפור אחד מתוך קרוב למיליון עולים שהגיעו ארצה מברית המועצות לשעבר משנת 1990 ועד היום ומנסים למצוא את מקומם בחברה הישראלית. קבלתם של העולים הייתה, כמו בכל עלייה, מלאה בסטריאוטיפים מגוונים.
"אימהות רוסיות יכולות להיחשב לקרות, תובעניות או ביקורתיות," אומרת פרופ' יוליה מירסקי, פסיכולוגית קלינית ומרצה בחוג לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בן-גוריון. במאמרה "אימהות מרוסיה בישראל" שואפת מירסקי לתאר את חוויית האימהּות בראי ההגירה לישראל. "אין דבר כזה אמא ללא ההקשר החברתי-רבותי שבו היא מתפקדת," כותבת מירסקי, "בכל מקום בו נמצא אמא, נמצא את הנורמות התרבותיות המעצבות את אימהותה."
אין אף תכונה אוניברסלית שמגדירה אימהות טובה?
"זה פתוח לדיון. יש איזה מיתוס שכל אישה שיולדת מיד נהיית אמא, וזה לא בדיוק נכון. יש נשים שלא מתחברות מהר וזה יוצר אצלן לחץ. התפיסה המערבית, שמבוססת על התיאוריה של הפסיכואנליטיקאי דונלד ויניקוט, היא שאישה צריכה להקשיב לעצמה וכך יתבטא הפוטנציאל האימהי שלה, אינטואיציה, הקול הפנימי. יש תרבויות שבהן אין הקשבה לקול הפנימי, יש יותר הקשבה לחוץ."
אז מה בכל זאת הקריטריון?
"ישנו מושג שנקרא בספרות המקצועית 'הבוגר האדפטיבי,' הכוונה היא שהורים מחנכים את ילדיהם לקראת התפקוד הבוגר שיידרש מהם כדי להצליח בחברה בבגרותם. דימוי הבוגר האדפטיבי משתנה מחברה לחברה ובהתאם לנסיבות ולתקופה. הכוונה היא תמיד למבוגר מסתגל, מוצלח ומאושר.
אם מחנכת את ילדיה כדי שיצליחו בחברה שבה הם נמצאים. ערכו מחקר ומצאו שאימהות ילידות הארץ מייחסות חשיבות למיומנויות חברתיות, לאוטונומיה ולמנהיגות, ואילו אימהות רוסיות מדגישות הישגיות, שליטה ברגשות, יעילות וארגון. התפיסה הישראלית, אם עושים הכללות, היא מאוד באוריינטציה של חבר'ה ופופולריות - אדם צריך שיהיו לו חברים, תמיכה וקהילה. לכן חשוב הטיול השנתי, למשל. להורה שבא מברית המועצות אין אידיאל כזה."
אבל דווקא בחברה הסובייטית הייתה האדרה של הקולקטיב, של הקבוצה.
"בהחלט קיימת דואליות. אותם הורים נולדו לתוך הקומוניזם וחוו את השבר, הקולקטיב נחשב למסוכן, הוא מייצג את המפלגה. ילד משרת את הקולקטיב דרך הצטיינות בלימודים. הקבוצה עבורם היא כלי החינוך והסוציאליזציה, היא לא משרתת את הילד כדי שהוא יתפתח אלא תדכא ותמשמע אותו. מישהי סיפרה לי, למשל, שהיא זוכרת שישנו שנת צהריים בגן והיה הכרח לישון עם שתי ידיים
"ניתן להתייחס לזה כטרוריזם של הקבוצה. לא הייתה ברירה אלא להתרחק. המנגנונים היו כאלה שכלפי חוץ משחקים את המשחק, אך בפנים הסתתר אדם חופשי עם מחשבות עצמאיות. כתוצאה מכך, צריך ללמד את הילד להיות מאוד צייתן ומצד שני לשמור על עולמו הפנימי. בארץ הוא ייחשב לילד מזויף. האמא לא מתכננת להתנהל כך, אבל זה מפעפע."
דוגמה מעניינת, לדבריה של מירסקי, מובאת במחקרן של ד"ר יאנה שרגא וד"ר אורלי שריד מהמחלקה לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בן-גוריון. השתיים חקרו הבדלים בטיפול בתינוקות בין אימהות עולות לאימהות ילידות הארץ.
"כולן היו אימהות לילד ראשון עד גיל שנתיים," פותחת שרגא, "מצאנו שאימהות דומות בהמון דברים - כולן מסיימות להיניק בגיל שבעה חודשים בממוצע, משכיבות את הילד על הגב על פי הוראות משרד הבריאות ונעזרות בבן הזוג בשעת הרחצה. עם זאת, דווקא בתחומים של ניקיון והיגיינה מצאנו הבדלים מובהקים סטטיסטית. אימהות עולות נוטות לשטוף ידיים הרבה יותר, לא לנשק את התינוק באזור הפנים ולגמול אותו מחיתולים בגיל צעיר יותר."
כיצד ניתן להסביר את ההבדלים?
"בתקופה האחרונה מתחילים לדבר בארץ על כך ש'היגיינה היא מלחמת מנע' בעקבות שפעת החזירים. בברית המועצות זו הייתה התפיסה הרווחת, הייתה המלצה לא לצאת עם התינוק למקומות פומביים עד גיל חצי שנה. מניעת מחלות הייתה משהו שהושרש בתרבות. בארץ רואים אמא כזו ואומרים, 'היא קרה, היא לא מנשקת את הילד,' אבל היא בסך הכול דואגת לבריאות שלו."
שרגא, פסיכולוגית חינוכית במקצועה, עלתה ארצה בשנת .1991 "כמו בכל המשפחות הרוסיות, גם לי יש ילד אחד, היום יש לו יום הולדת .31 עלינו ארצה כתא משפחתי ואני עברתי תהליך מורכב, את כל הקשיים המדוברים חוויתי בצורה אישית, את הפערים אני מכירה מחיי שלי וכן מתצפית על אנשים במסגרת העבודה שלי.
אחד הנושאים הכי מעניינים הוא הנושא של עצמאות. אימהות ילידות הארץ מדברות על עצמאות בקבלת החלטות, בזמן שאימהות עולות מתייחסות לעצמאות תפקודית. זה מתחבר לגמילה המוקדמת מטיטולים. הן מצפות שהילד יתלבש, יאכל ויעשה שיעורים לבד ושמות דגש על התפתחות קוגניטיבית. בעיניי, יש כאן קומפנסציה על האיפוק הרגשי שמפגינים כלפי הילד. בארץ מקובל לשאול ילד איך הוא מרגיש, אם טוב לו, בברית המועצות לא מדברים על זה, גם לא מרשים לילד לבטא רגשות שליליים כמו כעס."
מה התוצאה של אותם פערים?
"האם העולה נתפסת כאם פחות טובה, כמאופקת ותובענית. אנחנו, כאנשי טיפול, צריכים להכיר להם את הנורמות המקובלות בארץ ויחד עם המשפחה לבדוק מה מתאים ועל מה אפשר להתפשר. איפה אפשר לפתח אצל הילד עצמאות פסיכולוגית, ללמד אותו לבחור, לא להחליט עבורו. מצד שני, חשוב מאוד להכיר את התרבות של העולים כדי לתת טיפול רגיש."
מירסקי מתייחסת לתחושת הכישלון שחוות האימהות בעקבות הביקורת שהן סופגות. מעבר לשונות שהן חשות במגרש המשחקים או במשרד הרופא, המקור הביקורתי ביותר הוא דווקא הילדים עצמם. "ילדים, בעיקר בני נוער, תופסים דברים מהר יותר וקלים יותר להשפעה," מסבירה מירסקי, "הם הראשונים להטיח באמם שהיא לא מבינה שום דבר. תהליך כזה גורם להורים פעמים רבות לוותר על סמכותם, להרים ידיים."
אחת המרואיינות במחקרה של מירסקי מתארת את התהליך: "הרי באתי לכאן בשביל שלילדה שלי יהיו חיים טובים יותר, שלא תגדל כמו שאני גדלתי, בתוך מחסור, הגבלה של החופש, אפליה נגד יהודים. הבאתי את הילדה לארץ כדי שהיא תהיה ישראלית. אבל אני לא יודעת איך מגדלים ילדה ישראלית. אני לא יודעת מה נכון לעשות ומה לא נכון כאן. אז אני לא מתערבת, כי אני לא רוצה להפריע לה לגדול טוב." לדידה של מירסקי, ויתור זה פוגע בילדים.
למרות הכול, עולים בוגרים משתלבים היטב. הם משרתים ביחידות מובחרות ובעלי משרות נחשקות במשק. "הפער הוא בשוליים. את יכולה לראות נוער בסיכון ומצבים איומים ויש שם ייצוג עצום של עולים מברית המועצות. ולא מדובר בנוער של שכבות מצוקה, ההורים שלהם קוראים ספרים והולכים לתיאטרון, זה לא היה אמור להיות ככה. יש משהו חלש יותר במערכת המשפחתית. ילד שמגיע בגיל צעיר, לפני גיל ההתבגרות, חי בעולם מאוד מורכב מפני שהבית והחוץ מאוד שונים זה מזה. הם מנסים לגדל את עצמם, אבל זה לא כל כך הולך."
לא נוצרת סולידריות, מערכת תמיכה בין אימהות עולות?
"שוב, מערכת תמיכה זה מושג ישראלי. יש מעט סולידריות ומצד שני יש חוסר ברירה, חייבים להישאר בתוך מעגל העולים. זה המחיר של ההשתלבות שלא כל כך קרתה. כמו שאמרנו, הדור הצעיר מצליח ברוב המקרים להשתלב בשוק העבודה, אך הקושי הוא יותר ברמה החברתית. ההצלחה המקצועית שלהם היא בזכות משמעת, יכולת ללמוד, מוטיבציה ושאיפה למצוינות. אז הם מוצאים את עצמם בהייטק, עובדים 14 שעות ביום, ואין שם ערכים חברתיים גדולים. בשורה התחתונה הם שורדים כאן."
רות חיילובסקי, שחקנית בתיאטרון גשר ואמו של השחקן הנרי דוד, עלתה לארץ בשנת ,’90 כשהנרי היה בן .12 "היו לנו המון קשיים, לא דיברנו עברית כמעט, ורוב התלמידים לא קיבלו אותו בבית הספר. בנוסף, היו הרבה קשיים משפחתיים. מיד אחרי שעלינו לארץ התגרשנו, ולאחר מכן אביו נהרג בתאונת דרכים.
אנחנו עלינו לארץ בגלל הילד, אבל הדברים לא קרו כמו שציפינו, היה קשה להשקיע בילד." כיום, חיילובסקי נשואה בשנית ואם לילד נוסף, "האימהות הישראליות פתוחות מאוד, לא מפחדות להגן על הילדים שלהן, תמיד הולכות איתם לכל מקום ויש להן שפה משותפת. למדתי מהן המון והרגשתי שאני מקבלת הרבה אהבה ופרגון.
כשרק עלינו אני הייתי מהנשים שרצו להתקבל מיד בחברה הישראלית, רציתי שהנרי ידבר מיד עברית. מה שקורה זה שהילד לומד עברית ופתאום אין שפה משותפת עם אמא או עם הסבתא. עם הבן הצעיר שלי זה סיפור אחר לגמרי. הוא הלך לגן רוסי, כי היום אני מבינה גם את החשיבות של זה."
מירסקי תולה את ההבדלים, בין היתר, במבנה המשפחתי המקובל בברית המועצות, או כמו שהיטיבה להגדיר במאמרה, "ילד אחד, אמא לבד וסבתא." הסיבות מושרשות עמוק בתוך המהפכה הקומוניסטית.
"למרות שברוב שנותיו השקיע המשטר הסובייטי מאמצים רבים בעידוד הילודה - מאיסור על הפלות ועד מענקים כספיים למשפחות מרובות ילדים - הייתה מוטיבציה מאוד גבוהה לא להביא ילדים לעולם.
ניתן לפרש זאת כמחאה מסוימת נגד מצבן הלא פשוט של נשים. הקומוניזם הדגיש שוויון בין מגדרי, שעודד נשים לעבוד גם בחקלאות ובאתרי בנייה - בשכר שווה כמובן. זה קצת פגע בנשיות, ונשים לא זכו לשוויון הזדמנויות אמיתי בכל הנוגע לקידום. הילדים היו שייכים למדינה ולא למשפחה או לאמא. אם הייתה עבודה, הילד היה יכול לשבת גם שבוע שלם בגן. אחת הדרכים לעודד ילודה הייתה להוריד מהאבות את כל האחריות."
וכך נוצרים תאים חד-וריים?
"במידה רבה. נשים יכלו להתפרנס ולעמוד בזכות עצמן והנישואים היו בשירות המדינה. את לא מתחתנת בשביל אושר אלא כדי ללדת ילדים, והיה אפשר להתגרש בלי בן הזוג, עם ייפוי כוח בלבד."
ומה קורה לאותן אימהות כשהן מגיעות ארצה?
"חד-הוריות היא תופעה שמתרחבת היום, אך לפני עשר או 20 שנה זה היה הרבה פחות מקובל בארץ. קודם כול, יש קשיים ביורוקרטיים ופסיכולוגיים של הגירה, ללא תמיכה וסיוע מבן הזוג. שנית, הגנים ובתי הספר פועלים עד שעות הצהריים בלבד והמערכת כולה לא מותאמת להכיל חד-הוריות. בנוסף, מדובר בנשים שהן לרוב אטרקטיביות ומערערות את ערכי המשפחה המקובלים.
ברוסיה הסובייטית, אין דבר כזה מיניות וההתייחסות שלהן לנשיות ולטיפוח היא פעמים רבות כמו של ילדות קטנות. אם ילדה שמה אודם, היא רוצה שהוא יהיה חזק, ולא הייתה להן הזדמנות ללמוד את הגבולות ולהכיר את העידון של אמנות הפיתוי. התוצאה היא התנהלות שנתפסת כפרובוקטיבית."
מירסקי עצמה עלתה לארץ בתור ילדה. "זה מה שמחבר אותי," היא אומרת, "אני חושבת שחשוב לזכור שאנחנו בתהליך. ישראל משתנה כל שתי דקות, וכל מי שמצטרף יכול להשפיע. חשוב לתת מקום לכל מיני דפוסים, גם באימהּות".
נא להמתין לטעינת התגובות
