אהבה.קום: וידויים, לכלוכים ופנטזיות מרחבי הרשת
התשוקות הכמוסות, האהבות האסורות, הבליינד דייטים הסוערים, שעות ההמתנה לטלפון והאכזבות הצורבות - והכול בשם בדוי, בלי התפתלויות ובעיקר בלי צנזורה. שלפנו מונולוגים מהרשת, הזירה ההזויה של האהבה
מעולם לא בגדתי. ביום שקודשתי, בדיוק שנייה לפני שהוא קידש, לחשתי לו באוזן שיבטיח שאם ירצה אחרת יעזוב ואם ארצה אחר אני מבטיחה ללכת. בכל שנות נישואיי לא התפתיתי או הבטתי הצידה. האמנתי שאם אדם לא רוצה להיות במקום מסוים, מן הראוי שילך. והנה מצאתי את עצמי נשאבת לבגידה, במין ואקום ללא יציאה. הרגש גבר לרוב על רגשות האשם והגועל שחשתי בעיקר מעצמי ומהעובדה שאני עושה
טוקבק
דילדואית: גם הילד שלי מהמאהב. מציעה לך לשמור את זה לעצמך.
מיואשת: אני מיואשת, והנה ייאשת אותי עוד יותר.
שום איבר לא נע מתחת לסדינים ומתריע על חומרת המצב מפני דעיכת התשוקה המינית. רק חרחור חלוש מהפה שלו מעיד על שאריות החיים של זוג שעד לא מזמן רכב אחד על השני כמו שני שפנים. הייתי ממציאה שאני עסוקה מדי ועייפה, אז נשכבתי לידו עם הגב אליו כי לא רציתי לראות אותו. היה לוקח לו כל כך הרבה זמן לגמור עד שנדמה שהנשמה יוצאת לי מרוב המתנה, כמו בתור לרופא או בבנק. נגעלתי ממנו כאילו פחדתי להידבק במחלת התשוקה. ובלילה אחר הוא שלח לחזה שלי ידיים שנמשכו כמו למגנט ואל הירכיים והפטמות, הערווה והישבן. כמו תייר שעושה סיור באטליז אנושי עמוס לעייפה ושצריך למצוא בו את הנתח הנכון. לפעמים שמעתי אותו נאנח מתסכול, אנחה של תענוג שהפכה ליבבה, והתכווצתי עם הישבן התפוחי שלי כמו עוגה שיצאה תפוחה מהתנור מולו והקשבתי איך היבבות הפכו לנחירות. אני אפצה אותך, הוא אמר, וחשבתי איזה פרס תנחומים אפשר לקבל על סקס מאולץ.
טוקבק:
ארתור הלוחם: נו טוף, פולניות.
פולצקה: את הקול הכי שפוי ששמעתי (קראתי) בזמן האחרון, שמחה שמצאתי אותך!
אמש: התיאורים שלך מעולים, ההתחלות שלך גדולות. אלא מה, גם כאן (כמו במיטה כנראה) אינך גומרת. קודם כול את כאישה, את אוהבת סקס? אז תיהני.
בליינד דייט? מה פתאום בליינד דייט? מה בליינד בי? הסכמתי לכמה טלפונים ומתוכם שתיים הפכו לפגישות. בראשונה הופיע גבר גבוה, מרשים, מצליח מאוד, קל דיבור - דבר המקל על הדקות הראשונות. הכול מצוין, אבל המכנסיים. מכנסי עור. נו, מה אני אמורה לעשות? להתאפק משיפוט פזיז? לזכור שאסור לשפוט מישהו על סמך זוג מכנסיים? לא הצלחתי לזכור את החוקים הבוגרים, המעשיים, המעציבים האלה ולהתאפק בשיפוט. אין סיכוי.
טוקבק:
גפני: צאי מזה אחותי, היום כולם עושים היכרויות באינטרנט. את יודעת כמה מפורסמים ראיתי באתרי היכרויות? אפילו האקס שלך בעניינים?
איך אנחנו ממשיכים בעולם כזה, עולם שאהבה נדירה בו וגם כשהיא באה היא בספק. איך מתקדמים בעולם כזה, שההיצע הוא אדיר ובכל בר, בכל חנות וקרן רחוב ישנה אישה שמחכה לגבר - היא פתוחה וישירה ומובילה אותו, היא לא נותנת לו לחזר אחריה, היא טורפת.
טוקבק:
ראסטות :6666 צודק, אחי הבחורות היום חיות טרף.
מנוסה: הייתי איתך, זוכר?
לא יכולתי לשלוט בזה (כמעט.( זה נבע מתוכי כמו לבה מתפרצת, אחרי שנים של הדחקות, פחדים וחרדות. כל כך הרבה תשוקה ועונג. גיליתי עולם חדש שלא ידעתי אותו. רוצה לכתוב את הדברים, כאילו לתת להם גושפנקה, שיידעו כולם (בסביבתי לא הרבה יודעים.( סיכום ביניים (חלקי,( מאהב סודי, יקר, אהוב, שהסקס איתו מטריף את חושיי, גופי ונשמתי. לוקח אותי למקומות מופלאים. כמה קשה לשמור את זה בסוד. אני עושה אהבה, כן, מזדיינת עם שני גברים. שניהם מענגים אותי ואני אותם. חוויה שגרמה לי להרגיש הכי סקסית בעולם.
טוקבק:
עורב: פנויה גם בשבילי?
מלך הביצה: את לא במקרה אשתו של משה רוזי מהקילים?
חופשת לידה!? לשונאים שלי אני מאחלת חופשה כזו. אתה מוזמן להישאר איתו יום אחד ולראות כמה שינה אתה מצליח לתפוס במהלך היום... והקרע מתחיל. את בטוחה שהוא תינוק אגואיסט שלא מבין אותך ולא אכפת לו מאף אחד חוץ מעצמו, והוא בטוח שאת היסטרית, לא סומכת עליו בכלום בכל הקשור לילד ולכן הוא אפילו לא מנסה, כי נמאס לו לשמוע ממך רק ביקורת.
ואז את חוזרת לעבודה, התנאים משתווים ומתחילה הפנקסנות. "דני, קום, הילד בוכה. עכשיו תורך. אני קמתי קודם," אין נושא שאתם לא רבים עליו: מי עשה, מתי וכמה פעמים. כל אחד מכם מתחיל לעשות מניפולציות כדי לוודא שהוא לא יוצא פראייר. את שומעת את הילד בוכה אבל את לא קמה, עושה את עצמך ישנה, שהוא יקום. הוא מתקשר להגיד שיש לו ישיבה, והוא מתעכב בעבודה כדי להגיע כבר לסוף היום אחרי המקלחות והבלגן. והמריבות הולכות וצוברות תאוצה. ובערב במיטה, כשאת סחוטה מהעבודה ומהילד ומהמריבות, הוא עוד רוצה סקס החצוף הזה, אז לפעמים את רבה איתו עד שעובר לו החשק, ולפעמים את פשוט אומרת שאת עייפה מדי או שכואב לך הראש ושאם הוא היה עוזר יותר אז אולי היה נשאר לך גם כוח לזה.
טוקבק:
זרז: למה את מזכירה את השנה הזאת? אני התגרשתי בסופה.
אקדוחן: גם אני התגרשתי.
בעל שלי, אם במקרה הגעת לפה, בבקשה אל תמשיך לקרוא. בשביל הנישואים שלנו. הם יותר חשובים מסקרנות או מתחושה שאם תקרא פה - תפתור את הבעיה. ב ב ק ש ה! אני משתדלת לא לקפוץ למסקנות מחד, אך להיות מודעת למציאות מאידך. זורם לי, אבל לא טוב לי. לא טוב לי. אני לא הולכת חלילה... או בשפה חיובית, אני אשאר נשואה, בעז"ה. אני אלמד מה יש לי פה ומה אין לי פה. ומה שאין לי פה - אני אקבל ממקומות אחרים.
טוקבק:
משה: נראה לי שאת סתם מסתלבטת עלינו. כנשוי וכמי שמכיר את המגזר, תפסיקי לספר לנו לוקשים כאלה. כאילו חודש אחרי הנישואים כבר מתחילים עם שאלות מהסוג הזה שאת מעלה. נראה לי, חומד, שאם אלו הבעיות שלך, אם הן באמת אמיתיות, אזי רצוי מאוד שתפגשי בדחיפות פסיכולוג. הייתי אומר שאת בבעיה גדולה מאוד.... ואידך זיל גמור. ואולי זה מסביר את הבעיה למה בחורה מבית חרדי הגיעה לגיל מופלג כזה כרווקה מזדקנת!
א: אולי את לסבית?
כל החיים את חולמת על החתונה, הקמת המשפחה, והנה מסתבר שברגע שהגבר חתם על הכתובה הפכת להיות הרכוש שלו, או כפי שנאמר: האישה הופכת לשלוחה חוקית של הבעל. קנו אותך בדיוק כמו שמשלמים שירותי מין לזונה. הדימויים הרומנטיים שדמיינת וראית בסרטים ההוליוודיים הם שונים במציאות, כי המחיר הנפשי בלהיות אישה נשואה הוא קשה מנשוא. איבדתי את ההערכה העצמית, יש לי התמוטטויות עצבים, אני בדיכאון, אני חווה חוסר סיפוק. אחר כך הוא מתפלא מדוע אין לי חשק לשכב איתו. כי עד שאני מגיעה למיטה, אני סמרטוט. מלבד זאת באותו ערב הוא קרא לי טיפשה. טיפשה.
טוקבק:
נשוי פלוס: נישואים זה לא דבר פשוט. זה פרויקט שהרומנטיקה ממנו והלאה. גם הגבר עייף, ואולי גם הוא מרגיש שזה לא מה שהבטיחו לו.
קורבן: מי שמתייחסת לתפקידה בנישואים כמשרתת, אז כנראה מגיע לה!
בסוף השבוע של ראש השנה היינו בחופשה. יצאנו עם עוד שני זוגות חברים לצימר ששכרנו בצפון. למחרת בעלי הציע שנצא לטיול שטח. אם לומר את האמת, אני לא סובלת את טיולי השטח האלה. בעלי מת עליהם. הוא תמיד משוויץ עם הארבע על ארבע שלו. למורת רוחו של בעלי נשארתי בצימר והוא נגרר עם הילדים. מה שיצא טוב מזה אספר לכם: את החדר הסמוך שכרו זוג חברים שלנו. החברה הכי טובה שלי ובעלה. היא כזו פייטרית שרופה על טיולים, והוא כמוני כזה חנון ומפונק. לא עבר זמן רב ואני שומעת נקישות בדלת. אני פותחת את הדלת ובפתח עומד בעלה של החברה הכי טובה שלי, שמו דרך אגב תומר.
"רוצה לקפוץ לבריכה של הקיבוץ,"? הוא שואל אותי. אני בעצלותי הגדולה מהמהמת כמו חתולה ומתהפכת לצד השני של הכיסא נוח: "לא בא לי... חם לי."... כך ישבנו ופטפטנו דקות מעטות. הוא חתיך הורס. כל הבנות היו מתות ליפול בזרועותיו ואשתו כזו מצ’וקמקת. בקיצור לא עבר זמן רב, דמותה של חברתי הטובה נמחקה מזיכרוני ואני מוצאת את עצמי יושבת עליו עירומה בלי בושה ובלי ייסורי מצפון.
טוקבק:
סתיו: מגעילה אחת, איזה חברה מגעילה.
חמור גרם: כל עוד אף אחד לא יודע, לא נפגע, לא קרה כלום.
נא להמתין לטעינת התגובות
