ארץ השאמאנים: מסע לעולם הרוחות של סיביר
ביולי 2008 יצא השאמאן דוב טרובניק למסע אל אגם הבייקל שבערבות סיביר, מקום בו שאמנים עדיין מרפאים, עורכים טקסים ושומרים על ההרמוניה של קהילותיהם עם אמא אדמה ועם עולם הרוחות. פרק ראשון
שקיעה באגם הבייקל דוב טרובניק
אזור שבו פועלים עבר אחד מהמוקדים האנרגתיים החזקים ביותר בעולם: אגם הבייקל שבערבות סיביר. בפרק הראשון: סלע השאמנקה,
סוף סוף, לאחר המתנה של שעה, האוטובוס עלה על המעבורת. כל הנוסעים מיהרו לצאת מתוכו: אף אחד לא רוצה להתבונן בבייקל דרך החלון. משפחות עם ילדים, זוגות צעירים וכמה סבתות. כולם רוסים וכולם בהתרגשות גדולה – אנחנו על הבייקל. כמעט כל אחד מפשפש ומחפש מטבעות. מי בכיסים, מי בתיקים ומי בארנק של האבא, הסבתא או האישה. מחזיקים את המטבעות קרוב למצח, ממלמלים תפילה קצרה וזורקים את המטבעות אל האגם. רגע אחר כך נשלפות המצלמות והמירוץ אחר הזווית הטובה ביותר של האגם הסיבירי מתחילה.
כל חיי שמעתי סיפורים על הבייקל מאבי. כמה המים צלולים, כמה ההרים סביב מופלאים וכמה הירוק שם ירוק כל כך, עד שאי אפשר להסביר. ילדותי היתה רצופה סיפורים על רוסיה שממנה הגיעו שני הורי לפני 48 שנים, ומתוכם רק הסיפורים של אבי על הבייקל נחרטו בתוכי ויצרו תמונות דמיוניות ורצון עז לבקר במקום.
אולם הסיפורים הרחוקים הללו לא הספיקו כדי להניע אותי אל עבר ההרפתקה הזו. היה נדרש משהו חזק יותר, וזו היתה כמיהת נשמתי שהתהוותה במהלך 18 שנים בהם אני עוסק בתרבות האינדיאנית ובשאמניזם, לחוות את האדמה עליה שאמנים עדיין חיים ומתפקדים. כיוון שרוסיה ענקית ואדירה בגודלה, בסיביר נותרו מקומות אליהם לא הגיעו הצאר הרוסי והמהפכה הקומוניסטית. אפילו המיסיונרים הנוצריים לא גילו אותם עד השנים האחרונות ממש. במקומות הפראיים והטבעיים הללו שאמנים עדיין מרפאים, עורכים טקסים ושומרים על ההרמוניה של קהילותיהם עם אמא אדמה ועם עולם הרוחות.
ביתן של 13 הרוחות
דוב טרובניק
עד כמה גדולה רוסיה שמאפשרת את הדבר הזה? ובכן, הנה כרטיס ביקור קטן של אגם בייקל, אשר מהווה חלק זעום בלבד מסיביר, שהיא בתורה רק חלק אחד מכל רוסיה: אגם הבייקל ממוקם בדרום מזרח סיביר צפונית לגבול רוסיה – מונגוליה. האגם נחשב למקור המים המתוקים הקדום ביותר בעולם שעדיין קיים ונושא מים. הוא מרכז 20% מכלל המים המתוקים בעולם כולו. רוחבו של האגם הוא 96 ק"מ, ואילו אורכו 626 ק"מ. אם נחשוב שקו החוף של ישראל כולה מסתכם ב 273 ק"מ, נבין כי אפשר היה להכניס את ארצנו כמעט 3 פעמים לתוכו.
האגם מוקף מכל צדדיו בהרים ויותר מ-300 נחלים זורמים ומשקים אותו במימיהם. קנה המידה הוא עצום. כאשר אנשים בהרים סביבו עולים על אוטובוס הנוסע אל העיר הקרובה, ירקוטסק, הם מתכוננים לנסיעה בת 5 עד 7 שעות. בתוך נסיעה שכזו ניתן לנסוע 3 או 4 שעות ברציפות במקומות שהעדות היחידה לכך שמישהו היה כאן קודם היא דרך העפר הסלולה והמתמשכת בין ההרים ובתוך היערות האינסופיים סביב.
בהיבט רוחני-שאמני, הבייקל הוא אגם מקודש ומהווה מקום עליה לרגל לשאמנים מכל אסיה. בבייקל מתגוררות
13 רוחות רבות עוצמה עמן השאמנים עובדים. העצומה מכולם מכונה בורחאן והיא זו האחראית ממש על האנרגיה המאוד אינטנסיבית הקורנת מהמים ומהקרקעית של המקום המבורך הזה.
האי הגדול באגם, אולחון, נחשב למרכז האנרגטי של האגם כולו ולמוקד הנביעה האנרגטית. על האי עצמו יש סלע טבעי בעל שתי פסגות הנקרא "שאמנקה", והוא שיא השיאים של האנרגיה כולה. הסלע מהווה אחד מתשעה מקומות באסיה המחזיקים את האנרגיה השאמנית וקורנים את אורה בעולם כולו.
אז יצאתי לחפש את האדמה הקדמונית הזו, את השאמנים שידעתי שנמצאים בה, וגם, אולי, כך קיוויתי בסתר לבי, תחשוף אמא אדמה בפני אחד או אחדים מבין הסודות שהארץ המסתורית הזו טומנת בחובה; סודות שידעתי שישנם בה כי קראתי על אודותיהם, כי המורים השונים עמם למדתי סיפרו עליהם, כי בעלי הברית שלי מעולמות נסתרים דיברו בשבחם; כי פשוט ידעתי.
ועם התקוות האלה, הסיפורים של אבי והרבה אומץ, ובתום נסיעה בת 7 שעות באוטובוס דחוק וצפוף, עמדתי על המעבורת המחליקה על מימי הבייקל וכמו כולם זרקתי מנחת מטבעות לבייקל, מבקש בקשה חרישית.
השאמאנית הזקנה
סלע השאמנקה באגם הבייקל דוב טרובניק
בדרך, האוטובוס עבר ליד עץ המכוסה כולו בדי תפילה. שני אנשים מבקשים מהנהג לעצור לכמה רגעים של תפילה, והוא נענה. השניים יורדים מהאוטובוס, מניחים מספר מטבעות לרגלי העץ, סביב גזעו קושרים שני סרטים תכולים ומתפללים בקול רם. התבוננתי בהם מהחלון נדהם. תדהמתי כנראה נראתה היטב על פניי, והאישה שישבה לצדי הסבירה כי מנהג המקומיים הוא לבקש את רשות הרוחות לנוע בדרכים וגם את הגנתם וברכתם למסע כולו, וכי טוב לעשות זאת ליד עצים מקודשים כמו זה שלידו נעצרנו. הנהנתי בתודה על ההסבר, השניים עלו חזרה והנסיעה המשיכה בדרך לחוז'יר.
לבסוף, גם דרך הכורכר הזו הגיעה לסיומה והאוטובוס נדם במרכז הכפר. ידעתי כי אני מתכוון לבלות במקום חודש שלם, ולכן החלטתי כי קודם כל אכיר את האי ואת המקומות המקודשים והאנרגטיים שעליו, ואחר כך אפנה את תשומת לבי לאנשים, למפגשים עם שאמנים ולשאר דברים שאמא אדמה אולי תניח בדרכי.
הייתי התייר היחידי באוטובוס מלא ברוסים ובמקומיים, וכנראה בלטתי לעין היטב כמי שזקוק למקום לינה. כנראה משום כך "דגו" אותי שתי בנות צעירות מתוך בליל האנשים שהאוטובוס פלט, והביאו אותי תוך צחקוקים והתרגשות לאכסניה קטנה בה התנחלתי. שם התברר לי גם מצבו הטכנולוגי של האי: רק לפני שנתיים האי והכפר חוברו למערכת החשמל. עד אז רק האירו את הלילות עששיות פראפין, ומדי פעם איזה גנרטור מזדמן ששמר על מקררים קטנטנים עובדים. מים זורמים עדיין אין.
העצים המקודשים בדרך לסלע דוב טרובניק
ביום הראשון באי, מיד לאחר ההתנחלות בחדר הקטן שכלל מיטה ומנורה, לקחתי תרמיל קטן ויצאתי אל עבר ה"שאמנקה". פירוש המילה שאמנקה הוא "אישה שאמן". זהו שמו של הסלע הגדול, שנמצא על גבי חוף האי, מרחק 5 דקות הליכה מהכפר. באחד מקימוריו הוא מסתיר מערה אשר המסורת המקומית מספרת שבה ערכה השאמנית הזקנה הראשונה את טקסיה העוצמתיים ביותר. סביב לשטח הסלע מתהדרים עצים רבים בבדים בשלל צבעים. אלו הפכו, בזכות המקום האנרגטי הזה, למקודשים ולכאלה שסביבם מונחים מטבעות, סוכריות ועוד מנחות. המנחות שייכות על פי המסורת המקומית לרוחות, והאמהות שומרות עליהן בקנאות מפני ילדיהן.
בדרך עברתי לצד העצים, עצרתי ליד כל אחד, הנחתי מטבע והזלפתי מעט מים מבורכים ממעיינות מקודשים בארץ, כדי לומר תודה על האנרגיה המופלאה שלהם. כשהגעתי לחוף עצמו רכנתי מול הסלע העוצמתי שאת פעימות קדושתו אפשר היה לחוש בקלות רבה, ואמרתי מילים של ברכה והלל כפי שלימדו אותי המורים השאמנים שלי. לא לחינם הסלע הזה ידוע כאחד מ-9 המקומות בעלי העוצמה הרבה ביותר בכל אסיה – הכוח הקורן ממנו פשוט אדיר!
הסלע מהמהם מילים מלמטה
המערה של השאמנקה הזקנה דוב טרובניק
הערב החל לצבוע את הבייקל בצבעי אינדיגו ואת השמיים בסגולים שונים יפהפיים, ואני טיפסתי על גבי הסלע אל עבר המערה. המערה קטנה והגישה אליה פתלתלה ומאוד לא פשוטה, אולם הגעתי, נכנסתי, הנחתי מנחות, התיישבתי והנחתי לעצמי לעבור למצב מודעות עדין יותר (מעין טראנס קל), בו אוכל להיות בקשר עם האנרגיה שבמקום בצורה ממוקדת.
שלחתי קריאה למערה, לסלע, לאי ולאגם אשר מספרת על עצמי, על כך שהגעתי להתארח במקום וכי ברצוני, אם אפשר, לחוות מעט מהקסם של הבייקל והאנרגיות שלו. בתשובה, חשתי נינוחות ורוגע ושמעתי לחישה רחוקה ושקטה של ברכה.
ידעתי שהמקום מקבל אותי אליו בזרועות פתוחות. חשתי כי רוחות המקום בוחנות אותי, וכי ככל הנראה הן מצאו בתוכי את הקשר והאהבה העמוקה שיש לי לאמא אדמה, כיוון שהתקשורת המשיכה: הרגשתי את הסלע מהמהם אליי מילים מלמטה – מרצפת המערה, מאדמת האי, מקרקעית האגם. המילים היו מילים של הכנה לקראת תהליך. מילים אשר דיברו על פתיחת שערים בעבורי אם אעז להיפתח ולהתמסר למקום ולרוחות שלו. מילים שדיברו על מקומות עוצמה הפזורים באי, אשר עליי להגיע אליהם, ועל תהליכים רוחניים שאוכל לעבור בהם אם רק אאפשר.
הרגשתי מבורך וידעתי שרוחות הבייקל מאמצות אותי אליהן בחיבוק. נשארתי עוד זמן מה במערה הקטנה, ורק כאשר השמיים היו מעוטרים במיליוני כוכבים נוצצים, מי האגם השחירו לגמרי ואדוות עדינות שלהם נשאו נצנוץ כסוף אל החוף, עזבתי את המערה. חזרתי לאכסניה וקרסתי על מיטה קשה בחדר קטנטן אל תוך חלומות קסומים עם 13 רוחות האגם המקודש.
דוב טרובניק הוא שאמן. מחבר הספרים "מאיה – מסתורי התרבות הנעלמת, החוויה השאמנית שלך" ו"מגע שאמני לפתיחת הלב – שיטת אד-אומה". לאתר הרוח הגדולה
נא להמתין לטעינת התגובות
