מאמא קולאז': 8 סוגים של אמהות
המתוערפת, החורזת, הנושאית, הלשונאית, התחמנית, הריאלית, המגודג'טת, זו שחיה בסרט וזו שלא יכולה להפסיק להיכנס להריון. איזה סוג של אמא את?
ברקוד אנושי שמתכוונן על דבר אחד בלבד: התאמה בין המחירים המצוינים על גבי המוצרים למחירים שמופיעים בקופה בזמן התשלום. הילד שלה נגרר איתה במסעות קניות ברחבי היקום ולומד להבחין בין עיקר למיותר") היינו בחנות עודפים של טבעול. תשמעו, מדהים איזה מחירים יש שם רק בגלל שלשניצל כוכבים יש ארבעה קודקודים ולא חמישה."). היא יודעת לחשב ברגע את מחירו של כרטיס כניסה אחד לבריכה לעומת עלות כניסה בקניית כרטיסייה, ומרושתת בכל דרך המקלה על עומס ההוצאות בחיים האלה, כמו ידיד טוב עם מנוי ב"חבר" (בשביל הכרטיסים המוזלים) . מחליפה כל שלושה חודשים מנוי בעיתון ומקפצת בחן ממבצע למבצע. מדלגת מהוט ליס, בין חברות סלולריות וספקי אינטרנט. בכלל, מאז שהמונופול כבר לא מונופול היא חוגגת בהשוואות מחירים. במועדפים שלה במחשב: הופ! לקטנטנים וכל האתרים שעורכים השוואות מחירים באינטרנט.
האמא הנושאית
היא קונה כל סט בגדים בשבעה צבעים שונים ומקפידה לקנות סנדלים זהים במבצעים של אחד פלוס אחד, בצבעים שונים כמובן. חדר הילדים נקנה קומפלט מרשת תינוקות מוכרת, וכולל וילון סגלגל עם כבשים, שידת מגרות בהירה ומדבקות לקיר. ימי ההולדת שהיא מארגנת הם תמיד תמטיים: יום הולדת בנושא פיות או בראץ לקצנצנה, יומולדת בנושא ספיידרמן אבירים לילד, ומסיבת מרשמלו ליום הנישואים העשירי ")כדי שתמיד יהיה לנו רך ומתוק.(" המתנות שלה תמיד צנועות ובעלות מסר, כי הכי חשובה הכוונה. יש לה בבית מערכת כלים מושלמת שמתאימה למפה, למפיות הבד ולסכו"ם: לאורחים, לאורחים חשובים ולסתם יומיום. גם המצעים מסודרים על פי ערמות: מצעים לדרי הבית, מצעים לאורחים ומצעים לטיולים, שיהיה מה לפרוש על הדשא. הדיסקים והספרים מסודרים על פי קטגוריות וניצבים בחלוקה פנימית על פי סדר הא"ב והיא ממש לא מצליחה להבין איך דווקא לה יצאו ילדים כאלה ברדקיסטים.
האמא החורזת
החיים שלה עוברים בחריזה אחת ממושכת. היא לוקחת על עצמה תמיד את כתיבת הברכות במסיבות הסיום ")הגענו אל הגן בתחילת השנה/ מבוהלים וקטנים, והכל השתנה ,( על מצגות מחורזות באירועים משפחתיים ")את תלתליה מנפחת/ את ציפורניה מטפחת/ מבשלת נהדרת/ זו הדודה המושלמת), על דקלום מחורז באירועים בית־ספריים ")הנה אנחנו כבר גדולים/ לכיתה ז' אנחנו עולים ("! ובעצם על כל דבר שמוכן לקבל לשורותיו חרוז נהדר.
לא משנה אם מדובר ביומולדת, לידת תינוק או נאום למתגייס - כל ברכה תיקרא תמיד בדיוק באותה עמידה ישרת ידיים ובאותו קצב ואלסי מתנגן, של דודה מרוגשת מאור הזרקורים. היא משתמשת במילים פרי המצאתה ")היא אישה ממש קרוצה/ כל משפט שלה עוקצה(" כל זאת לטובת מציאת החרוז המושלם. היא דולה מהאינטרנט חרוזים מאתרי ברכות, מתנדבת בכיף לכתוב "נאו־מים מהמ־מים" ובלבד שיידעו שהיא היא זו שיודעת לעשות את זה.
האמא הלשונאית
המסלול האקדמי שלה החל במדרשה למורים, ובהעדר כוכבים היא טיפסה במעלה הדרגות עד לניהול בית ספר, וכולם צריכים לדעת את זה, כל הזמן. היא מלמדת את הילדים מבחר ניבים ומימרות, יודעת מתי ו' החיבור מקבלת שורוק ומתי היא זוכה לשווא נע )"אמא בת שלושים ושמונה. לא שלושים ו־שמונה”( ולא חוסכת את הידע שלה גם מהגננות, מהמורים, וכמובן, מילדיה, כך שהשיחות איתה בדרך כלל מתנהלות בלופ אינסופי שמבוסס על משפט - תיקון - משפט – תיקון. היא מתקנת את ההגייה של השומר בבית הספר, מארגנת את מבנה המשפט של הספר של הילדים ושולחת הערות נבזיות במסיבת הסיום, כשנציגת ההורים נושאת את ברכת סוף השנה. יש רק שלושה דברים שלא מרפים ממנה: למה אנשים מתחמקים משיחות איתה, איך ייתכן שהילדים שלה צריכים פגישות עם קלינאית תקשורת, וכמה, לכל הרוחות, היא צריכה להתאמן כדי שלא ייצא לה מהפה "ספטמבר" בפ"ה רפה, כמו שאמא ואבא תמיד אמרו בבית.
האמא התחמנית
מדובר בערמה מגובבת של תחמנויות מכל הסוגים, כשהילד שלה משמש תצוגת תכלית אנושית. "בן כמה אתה בלונה פארק ובאוטובוס? בן ארבע! ובגן החיות התנ"כי? בן שלוש."! " כשאנחנו בבריכה של המלון ליד הבית, אם שואלים אותך איפה אמא אתה אומר: איי דונט ספיק היברו." בתורים קצרים היא נדחפת, אבל קודם היא דוחפת את הילדים שלה, מתוך ידיעה ברורה שאנשים לא יחבטו בזאטוטים לא להם. בתורים ארוכים היא מנחה את הילדים להיכנס דרך היציאה. במסיבות יום הולדת היא שואלת בקולי קולות איפה שמים את המתנות (כדי שיידעו שהיא השקיעה. אז מה אם היא לא קנתה כלום(. אחרי טקס הנחת המתנה הנעלמת היא שולחת את הילד לעשות שלושה סיבובים בתור לפופקורן, לסוכר על מקל ולשתייה קלה. הילד שלה מתודרך להגיד שאמא לא בבית, שאמא לא זמינה, שאמא תרמה במשרד. ואמא? היא פשוט נד־ה־מת כשהיא מגלה שבעלה משקר לה והוא בכלל לא היה במשרד עד שעה מאוחרת. לה!
האמא שחיה בסרט
היא מדליפה על עצמה אייטמים למדור חברה במקומון בתפוצה של 26 עותקים, ומספרת לכולם שהיא ממש, אבל ממש, לא מבינה איך הדברים האלה מגיעים לעיתון. לראיה, היא מחזיקה לפחות שני גיליונות - אחד שיהיה לה בתיק, והשני למקרה שמישהו יבקש לשמור עותק. היא מספרת על החיזורים של בעלה ועל המעריצים שלה בעסק, ומשוכנעת שהיא יבואנית מצליחה. אז מה אם שיווק דרך האינטרנט זה לא בדיוק ייבוא? היא עורכת מאמצים עילאיים לשלב את הילד בפוסטרים שתולה המתנ"ס לקידום הקייטנה השכונתית, ומתייצבת אצל רכזת התרבות עם צילומים חדשים של ה"מדהימון עם התלתלים והעיניים הכחולות". אל השפה המהוקצעת מתפלק מפעם לפעם משהו שמסגיר מיהי באמת, כשהמצלמות הדמיוניות כבות: "אין חשוב מלהקדיש לילד את המיטב, כפרה עליו אני". והילד ? מקווה שיום אחד אמא תאהב את עצמה כמו שהוא אוהב אותה, למרות שהיא לא באמת מה שהיא מספרת על עצמה.
האמא השוב–בהריון
היא מביאה ילדים בקצב מסחרר: יש לה אחד על יד אחת, אחד על יד שנייה, אחד על יד שלישית, אחד בטיולון ואחד משתרך מאחור. אה, ויש גם אחד בדרך ")החמודי לא היה בתכנון, אבל למה לא, ברוך הבא.(" היא מספיקה לעשות איתם הכל: לבקר את סבא וסבתא, לרוץ מחוג לחוג ומהפעלה להפעלה. אין כמוה בייצור משימות הורה־ילד: היא מכירה את כל הגנים הציבוריים ויודעת איפה הציבו קרוסלה חדשה, באיזה ג'ימבורי יש "י ל ד י ם נ ה ד ר י ם " ואיפה
האמא המגודג'טת
אי אפשר לטעות בה. מדובר בסוכת גדג'טים מהלכת: היא דוהרת בג'יפ סטייליסטי למקרה שהילדים ירצו לעשות פיקניק ביער, בג'יפ יש מערכת DVD עם מסכים לכל נוסע, GPS מובנה להתמצאות, למקרה שתיקח את הפנייה הלא נכונה לבית הספר של הילד. תכולת התיק שלה לא כוללת ליפסטיק וטמפונים, אלא מיני-לפטופ וסלולרי מהדגם החדש ביותר, שגם בחברה לא יודעים איך השיגה אותו.
היא רושמת את הילדים אך ורק לגנים המאובזרים במצלמות אינטרנט, וכל אחד מילדיה מצויד בנייד משלו, כדי שתוכל לדבר איתם או לסמס להם בזמן השיעור/הפעילות. מתקשרת עם הילדים מהעבודה לבית דרך הגוגל- צ'אט. את המזגן בבית החכם היא מפעילה מהסלולרי בדרכה הביתה. במחיאת כף היא מדליקה את האור בסלון ואת מסך הפלזמה שגדול יותר מהספה. מיותר לציין שבכל חדר יש מחשב מחובר לאינטרנט, וטלוויזיה. הילדים מבסוטים, אבל שואלים מתי אמא תכין להם חביתה בלי לשרוף אותה.
האמא הריאלית
אצלה, מה שלא הורג - מחסל. ויפה שעה אחת קודם שהילד שלה ילמד את זה. או שנה קודם. או עשור. ואם אפשר - בדרך הקשה. שילמד ויפנים לקראת העתיד. מדובר בנבוט רגשי בדמות אמא. על השאלה "נכון שסבא בשמים עם המלאכים", היא תשיב בעידון "מה פתאום. קברנו אותו והוא בתוך האדמה. נשארים רק הזיכרונות". על בקשה תמימה כמו "אמא, תני לי נשיקה בפצע, שיעבור", היא תענה "זה שטויות, מה יעזרו נשיקות". לא חשוב כמה הילד ישקיע בציור, הוא תמיד ייראה לה טעון שיפור. היא מספרת לילד שלה הכל, ולא חוסכת ממנו אף פרט. באופן כללי, מדובר בטיפוס שמפריז בערכה של כנות: לדודה לאה יש סרטן וזה אומר שהיא עוד מעט תמות, לדן יש רק אמא כי אבא שלו החליט לגור עם אישה אחרת - ככה זה גברים, ורוב הזוגות ממילא לא סובלים אחד את השני. רק בלילה בלילה היא עדיין מחכה לפיית השיניים שאמא שלה הבטיחה לה שתגיע כשנפלה לה השן הראשונה.
נא להמתין לטעינת התגובות
