בדרך אל הים: ביקור במסעדת סיטארה
בסי אנד סאן מתגוררים המון גרושים וגרושות, אבל בסיטארה שעל חוף המתחם אפשר ליהנות גם אם אתם זוג רומנטי שבסך הכל מחפש ארוחת ערב על רקע של שקיעה. המסקנות המרגשות
טרטר טונה בסיטרה צילום: דן פרץ
"מי גר במקום כזה?", אני שואל כשמ' ואני פוסעים ממגרש החניה (בתשלום, 20 שקל) הסמוך. "יש אנשים שקוראים למתחם הזה 'מדורגי ההוללים'", מיידעת אותי מ', הבקיאה בהוויות הכרך. "פעם זה היה מין טרנד כזה כאן - כל גרוש טרי ומבוסס שכר כאן דירה".
הוללים, אלק. מחלונותיהם נשקף הים, אבל בלי גישה אליו, הבניינים משדרים יוקרה אבל לא פחות ניכור. לא נראה לי, הולל מדורג שכמוני, שהייתי מתחיל פה את פרק ב' של חיי. הכניסה, השוער ההכרחי ליד הדלפק והמסדרונות הרחבים מחופי השיש מזכירים לי מלון, ומטילים עליי שיממון ועצב. איזה גרוש טרי צריך חנות תכשיטים מתחת לבית שלו? אני הייתי מעדיף מכולת.
אבל אם אין מכולת, כמאמרה של מארי אנטואנט, יאכלו במסעדה. נכנסנו לסיטארה. היתה שעת צהריים, אחד הימים החמים בשנה. הדק שבחוץ, שעליו פזורים שולחנות עם כיסאות קש, מול המרחב הכחול הלא נגמר של הים, היה ריק. בטורקיז שממול היה מלא (אולי כיוון השמש מיטיב עימם בשעות האלה). רשמנו לעצמנו שכנראה הזמן הטוב ביותר לבוא לכאן וליהנות מהבריזה הוא בזמן ארוחת הבוקר (ההוללים עדיין נמים) או בערב.
כשההוללים עדיין נמים. סיטארה צילום: דן פרץ
אולם הסועדים הממוזג התמלא בהדרגה. תחת הנברשות המצועצעות ישבו שני עורכי דין בחולצות לבנות ועיינו בהצעות החוק העסקיות; בן מסור שהוציא לארוחת צהריים את אמו המכובדת, שלא הסירה את משקפי השמש שלה; שתי גברות אופנתיות שנועדו לשיחה דיסקרטית, שקטעים ממנה, הודות לאקוסטיקה הבעייתית, הגיעו לאוזניי ("אז אני פוגשת אותה עוד פעם אחרי חצי שנה, ודווקא בהלוויה, והיא אומרת לי: 'אולי ניפגש רק שתינו? יהיה נחמד'. אז אני שואלת אותה, ככה בצחוק: 'מה, את מציעה לי חברות?' והיא עונה לי ברצינות: 'כן, מה את אומרת על זה?'").
המחירים כאן אינם זולים. תעריף המנות הראשונות הוא כ-50 שקל, אבל בעסקית הצהריים כמה מהראשונות מתלוות לעיקרית. אלא שהיום, התמזל מזנו, יש ראשונה שאינה בתפריט, מדווחת המלצרית שלנו: ברבוניות. למ' אין שום כוח התנגדות מול ברבוניות. כוס יין הבית שעליה המליצה בפנינו המלצרית הידענית היתה שיראז מיקב אסיף שברמת הגולן, והיא תיארה במדויק את סגולותיו: עשיר, ניחוחי, מלא ועם זאת קל. התענגתי עליו.
קרפצ'ו פילה הבקר שדגמתי כמנה ראשונה היה טוב, אבל לא כל כך קשה לעשות קרפצ'ו טוב. הייתי ממליח אותו קצת יותר. איתו הגיע מגש ועליו פרוסות לחם מלא ומשובח הנאפה במאפיית בלינה הסמוכה, עם פנכות חמאה, זיתים ומטבל חריף-פיקנטי. מ' באותה שעה איימה לכלות את שש הברבוניות הפריכות שהגיעו לשולחן היישר מהמחבת. במזל הספקתי לפורר לי ברבוניה נחמדה אחת, מזולפת לימון.
חזה עוף עם עגבניות, בצל וארטישוק צילום: דן פרץ
תפריט העיקריות כולל מגוון פירות ים, דגים וגם מנות בשר לא מעטות ומגרות. אבל אנחנו, לנוכח הים שממול, נשארנו במים. החריימה של אותו יום היתה מבוססת על פילה מוסר. מ' הזמינה לברק שלם, אפוי בתנור. "תוספת?", תיחקרה המלצרית. "צ'יפס", השיבה מ'.
החריימה היתה מנה מעולה. בשר הדג נימוח, כמו שאומרים הוללים מביני עניין, הרוטב עשיר, וקוביות הסלק ששטו ליד הדג הוסיפו מתקתקות מאזנת. הלברק של מ' הגיע עם פה פעור, כאילו רצה עוד לומר לנו משהו.
אבל
דווקא מ' היא שדיברה ראשונה, לאחר שהביטה בצ'יפס וטעמה אחד מהקיסמים: "צ'יפס תעשייתי", היא פסקה. המלצרית הלכה לבדוק. אכן לא עושים אותו במקום. תמוה. במקומו הביאו לה מיד פנכת פירה, שהיה חם, עשיר ומפצה.
הלברק הוכן בפשטות, הוצא מהתנור ברגע הנכון שהותיר אותו עסיסי דיו, מתפרק בנקל מעל שדרתו. אבל בכל זאת, 105 שקל על מנת לברק נראים לי קצת מוגזמים, גם אם אתה הולל מבוסס.
את האספרסו, קצר ואכזרי, לגמתי בחוץ. האוויר עמד. יש ימים כאלה.
סיטארה, הרצל רוזנבלום 8, סי אנד סאן, טל' 03-6996633, פתוח כל השבוע בשעות 8:30–24:00 ובשבת בשעות 9:00–24:00.
נא להמתין לטעינת התגובות
