צייר לך בית: בית המקדש לפי הקבלה
בלב התורה יש ציור של בית. זה העולם, הבית הגדול של אלוהים, ואנחנו אורחים בו. אבל הוא גדול עד כדי שאנחנו תועים בו והולכים לאיבוד, שוכחים כליל את בעל הבית. לכן עלינו למצוא בעולם פינה שקטה, להקים בה בית, ואז להזמין את אלוהים לתוכו
בלב התורה טמון ציור של בית.
היא נפתחת בסיפור הבריאה, עוברת לקורות דורות האנושות הקדמוניים, מגוללת את סיפורי האבות ובניהם, מתארת את יציאת מצרים והנדודים במדבר ומונה תרי"ג מצוות המקיפות את כל תחומי החיים; אך הכול, בסופו של דבר, סובב ושואף אל דבר אחד: בניית בית מקדש.
אלוהים, משום מה, חפץ שנבנה לו כאן בית. ואם כן, תשעה באב הוא היום בו אנו חווים יותר מכל את היעדר הבית. את היותנו כולנו במובן עמוק 'חסרי בית', הכואבים את אובדן ביתם ונכספים לבית חדש בו יוכלו לשכון לעד.
באיזה מין בית מדובר? לפני הכול מדובר בבית כפשוטו, בית תפילה ותשובה והעלאת קורבנות, שיש להקימו "במקום אשר יבחר ה'" (דברים יד, כג). זהו הפשט, וכלל הוא ש"אין מקרא יוצא מדי פשוטו". אך הבית החיצוני הוא גם משל ולבוש לבית נוסף, פנימי ורוחני, שיש להקים בתוכנו פנימה. עצם הפסוק המצווה את הקמתו מצביע על כך מהתחלה: "ועשו לי מקדש", הוא אומר, "ושכנתי בתוכם" (שמות כה, ח): לא בתוך המקדש אלא בתוך בוניו, בלבם פנימה. אכן, על קיום העבודה החיצונית ללא עבודת הלב זעקו הנביאים יותר מכל.
השאלה היא, כמובן, כיצד. כיצד חוצבים בתוך הלב חלל ומכניסים לתוכו את בוראנו?
בציווי לבנות בית לה' יש משהו פרדוקסלי. משתמע ממנו שאנחנו בעלי הבית והוא האורח, ואנו מזמינים אותו לביתנו. כתוב ש"גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני השכינה", אך במקרה של ציווי המקדש מדובר בהכנסת אורחים של פני השכינה עצמה.
אבל מי באמת מארח את מי בעולם הזה? הרי המצב האמיתי הוא בדיוק הפוך: הקב"ה נקרא "מקומו של עולם" ("הוא מקומו של עולם ואין עולמו מקומו", בראשית רבה סח, ט) ואנחנו כאן אורחים לרגע – חולפים בעולמו, שותים כוס תה, במקרה הרע משאירים בלאגן, במקרה הטוב משאירים מתנה, ואז נפרדים לשלום ועוזבים. איך אפשר לחשוב על עצמנו כעל בעלי בית המארחים את ה' – בתוך עולמו שלו?
יישוב ראשוני של הפרדוקס מתאפשר דרך הבחנה בין שתי רמות של תפיסת המציאות, המגולמות בביטויים, ההלכתיים במקורם, "רשות היחיד" ו"רשות הרבים". ניתן לראות בעולם "רשות היחיד" של הקב"ה בית פרטי ענקי שהוא מנהל אותו, ושרוחו שורה בכל אגפיו וחדריו. זו התפיסה הגבוהה יותר כמובן, אך היא מאד רחוקה מחוויית היומיום שלנו. החוויה הטבעית והארצית יותר היא שהעולם הזה הוא "רשות הרבים" – מרחב פתוח של ריבוי ישים וישויות, שמגוון של דעות וחוויות מסתובב בו. בתפיסה הראשונה ה' הוא בעל הבית ואנחנו אורחים בביתו, ובתפיסה השנייה אנחנו בעלי הבתים, וה' כביכול נודד ברחובות ומתדפק על הדלתות בבקשה שיכניסו אותו.
שתי התפיסות אמיתיות ומשקפות פן ממשי של המציאות, אך אם הן נפרדות ומנותקות הן יוצרות נתק בל-יגושר בין האלוקות לבין החיים. אכן, זוהי המשמעות העמוקה של האמונה
הפתרון הוא, כמובן, לחבר את שני אופני ההסתכלות – לשלב בין ההכרה בכך שאנחנו אורחים של ה' בעולם הזה, לבין הצורך לארח אותו בקרבנו. בכל אחת מהחוויות יש מעלה וחסרון, ההפוכים זה לזה ומשלימים זה את זה: אם אנחנו רק אורחים אנחנו מלאי ענווה והכרת הטוב, חפים מכל רגש בעלתני ואדנותי לגבי העולם הזה; אך מצד שני, לא משנה כמה ה' יזמין אותנו 'להרגיש בבית', אנחנו נחוש זרות ותלישות, כנוודים חסרי בית החוסים בצלו של אדון. מה שחסרה לנו היא התחושה הביתית שאנחנו במקומנו, וכן ההרגשה שהמארח נוכח בתוכנו ונוגע בנו.
אם לעומת זאת אנחנו רק מארחים, וה' הוא האורח שלנו, אנחנו חשים בעוצמה כיצד הוא ממלא את חדרי לבנו, כיצד הוא נכנס ונוגע בפרטי חיינו האישיים ומאיר אותם; אך מצד שני אנחנו עלולים להרגיש יותר מדי בנוח, לפתח הרגשת 'בעל-ביתיות' של ניהול העניינים (עד כדי האללת עצמנו לכדי 'בעל'), ולשכוח שבזכות ה'אורח' שלנו יש לנו בכלל בית – שהכול בעצם שייך לו!
שילוב שתי התחושות האלו הוא בדיוק מה שהחזון של בית המקדש מזמין אותנו לעשות. השלב הראשון הוא לזכור שאנו אורחי ה', השוהים בביתו הגדול הנקרא 'עולם'. אלא שהבית כה רב ממדים וכה מרובה חדרים, שאנו נוטים לתעות בו וללכת לאיבוד, עד ששוכחים כליל את בעל הבית. לכן עלינו לעבור לשלב השני: למצוא ברחבי הבית פינה שקטה וראויה, להקים בה בית, ואז להזמין אותו לתוכו.
נבחן את הנושא מזווית נוספת. שוררת בין המפרשים מחלוקת יסודית לגבי האופן בו אמור להיבנות בית המקדש העתידי. לפי דעה אחת, הוא יבנה באופן ארצי לגמרי, עם חומרי גלם וכלי עבודה, בידי האדם, ואילו לפי הדעה השנייה הוא עתיד לרדת מן השמים באופן נסי, כולו בנוי ומשוכלל לגמרי (למי שזה מעניין אותו ולמען הסדר הטוב, הדעה הראשונה היא של הרמב"ם והשנייה של רש"י, על בסיס מדרש).
במישור הנפש, שתי הדעות כמו משקפות שני אופנים מנוגדים של התפתחות רוחנית, של בניית משכן בלבנו: הציור לפיו בית המקדש נבנה באופן ארצי מבטא התפתחות עצמאית והדרגתית, השתלמות אנושית בכלים שכליים עד להשגה של דעת עליונה; הציור לפיו בית המקדש יורד מן השמים בדרך נס, לעומת זאת, מתאר קבלת השראה אלוקית מלמעלה, המאפשרת בבת אחד לדלג לדרגה רוחנית חדשה.
גם כאן אנו יכולים לזהות בכל חזון מעלה וחסרון. יש משהו נפלא בכך שהדברים יורדים מהשמים, בהשראה הצולחת עלינו ממעל, אך מצד שני זה לא מספיק קשור אלינו, קצת עובר לנו מעל הראש ו'מאבד' אותנו. לעומת זאת, כאשר אנו עושים הכול בעצמנו, אף כי הדברים בהחלט נובעים מתוכנו וקשורים אלינו, חסר הממד הנסי של ההתגלות, וכן קיימת סכנה כי מרוב שאנו שקועים בעמלנו נשכח את התכלית לשמה הוא נועד.
והנה, שתי הדעות מקבילות בדיוק לשתי החוויות שתוארו לעיל, חווית ההתארחות וחווית האירוח: בית המקדש היורד מן השמים מקביל בדיוק להרגשה שאנו אורחים, שדרכם להמתין בסלון בעוד הכול מוגש להם מוכן מן המטבח; ואילו בית המקדש הנבנה מן הארץ מקביל בדיוק לחוויה שאנו מארחים, הטורחים ומכינים את הכול, ואז ממתינים לאורח שייכנס.
הדימויים לגבי אופן הופעת בית המקדש השלישי יכולים לסייע לנו להבין טוב יותר כיצד לבנות משכן אלוקי בקרבנו. כפי שהסברנו כאן, עלינו לשלב את חווית המארח בחווית האורח, כך גם כאן עלינו לדמיין, איכשהו, ציור המשלב בין דימוי הבית הנבנה מן הארץ לבין דימוי הבית היורד מן השמים. כיצד ניתן לעשות זאת?
ובכן, ציירו בנפשכם אדם פעיל וחרוץ, הקם לעמל יומו ושוקד כל היום על מלאכתו, אך לחלוטין מתוך תחושת שליחות פשוטה, כאילו אין הוא עושה אלא את המוטל עליו. אין הוא מחפש פרסום או הכרה, וכאשר מחמיאים לו על מעשיו אין בפיו אפילו לומר תודה אלא רק להפטיר "ברוך ה'", שכן תחושתו היא שלא מכוחו עשה מה שעשה, אלא מכוח שניחן בו במתנת חינם מהשמים. אדם כזה בונה את ביתו וחייו – אך הוא עושה זאת כאילו לא הוא מי שעושה זאת, כאילו כוח עליון פועל דרכו.
בסגנון דומה, אנו יכולים לדמיין את עצמנו בונים את בית המקדש – מבפנים ומבחוץ – באופן ארצי וללא נסים, אך באופן כה חסר גאווה וחשיבות עצמית, שבמעשה ידינו נימַצא ממחישים את ירידתו באש מן השמים.
מבוסס על דברי הרב יצחק גינזבורג.לאתר גל עיני
נא להמתין לטעינת התגובות
