האחו הירוק תמיד: ביקור באגם סונג קול
לאחר שכבר בדק אגם אלפיני אחד בהרי קירגיסטן, החליט מעוז דור שלא לפספס אגם ענק נוסף המכונה סונג קול ובו כרי מרעה מהמשובחים ביותר במדינה. יומן מסע
נסעתי עד העיירה קוצ'קור במשרוטקות ומשם המשכתי לכפר קיזארט בטרמפים, או יותר נכון בטרמפ בודד שעצר אחרי כשעתיים המתנה. עמק סוסאמיר הוא מקום נפלא לסוסים, העשב גבוה והעמק כולו משובץ בעדרי סוסים, כבשים פרות ויורטות – אוהל נוודים מסורתי למדינות מרכז אסיה. יורט היא מילה רוסית הלקוחה ככל הנראה מהשפה הטורקית, ובכל מדינה נקרא היורט באופן אחר – בקירגיסטן הוא נקרא בוזוי.
דרומית לקיזארט נמצא רכס הרים המשופע בגבעות ירוקות בגובה של כ-3,500 מטרים אשר מאחוריו נח לו אגם סונג קול, אגם אלפיני בערך בגודלה של הכינרת שלנו בגובה של כ-3,000 מטרים וסביב לו נמצאים הג'אילו, כרי המרעה, מן המשובחים ביותר בקירגיסטן. בשעות אחר הצהרים הגעתי אל קיזארט והחלטתי לחצות את הרכס ולחנות עוד באותו היום באגם סונג קול.
מכיוון שבזמן האחרון אני שוהה לא מעט בגבהים של 3,000 עד 4,000 מטרים מעל פני הים, אני מאוקלם היטב ולכן חציתי את נהר טלוק ברגליים יחפות בביטחון והמשכתי אל ההרים. ההרים המתונים המקיפים את סונג קול מספקים הרבה הזדמנויות לחצות אותם. בחרתי באחד הפסים הנקרא אוזבק פס, וכשהגעתי למעלה לא יכולתי לעצור והמשכתי לפסגה שהייתה נראית הגבוהה באיזור.
לצערי, מזג האוויר לא היה במיטבו הפעם ויכולתי לראות ענני גשם כבדים קרבים ובאים. בקירגיסטן גשם הוא דבר שבשגרה, אך למראה העננים הללו החלטתי כי מוטב לרדת אל האגם ולא להיתפס על ידי הגשם בירידה. דבר כזה עלול לגרום לכמה החלקות בלתי נמנעות והרבה בוץ על הבגדים.
ירדתי אל כיוון האגם שראיתי מהפס, וככל שנפתח הנוף הוא הלך ונהיה יפה יותר: כרי דשא אינסופיים מעוטרים במרבדי פרחים מקיפים, אגם כחול שניתן לראות את קצהו השני וכמובן ברקע מתמרות להן פסגות לבנות של הרים גבוהים – פשוט מחזה מרהיב. אל העמק והאגם זורמים נחלים מההרים, ועל שפת כל נחל שכזה ממוקמים מספר אוהלי יורט.
חלפתי על הראשון והשני במהרה כי הגשם השיג אותי, אך בשלישי
עליק, אבי המשפחה, הזמין אותי לקומוס, חלב סוסות מותסס. ניסיוני הקודם עם המשקה היה מזעזע, מארחי אז שמזגו לי בקבוק שלם כצידה לדרך לא ידעו כי נפרדתי ממנו בהזדמנות הראשונה. בכל אופן החלטתי להיענות להזמנה ונכנסתי רטוב ליורט. המשפחה הייתה נראית משועשעת למדי מהעובדה כי אני מטייל לבדי וכי באתי ברגל בעצמי בלי להיעזר בסוכנות כלשהי. אחד אחד הם בדקו את משקל התרמיל שלי, שלהערכתי שקל כ-15 קילו, והזדעזעו מהמשקל שהפעם דווקא לא היה נורא.
לאחר שתיית שתי כוסות קומוס שהיה נפלא הפעם, הוסבר לי שהמרעה באיזור הוא מהטובים ביותר שבקירגיסטן ולכן הם מייצרים את הקומוס הטוב ביותר במדינה. הקומוס מלווה בחתיכות לחם ומוגשים עמו גם שמנת מחלב כבשים, חמאת בקר ואיך לא – בשר מעושן או מיובש. לשמחתי המוצרים הופרדו ויכולתי לטעום מהדברים חרף היותי צמחוני.
לאחר זמן מה כשהתחיל להחשיך הודעתי למשפחה המארחת כי אמשיך בדרכי מכיוון שאני רוצה להקים את האוהל על שפת האגם. הם שכנעו אותי להקימו בחצרם, וכשהתחלתי במלאכה החל לרדת שוב גשם. צוחקים מתוך היורט היבש הם הזמינו אותי פנימה ואמרו לי שמחר אוכל להשתעשע באוהלים – היום אני אישן איתם ביורט. שמחתי על ההזמנה ולאחר ארוחת ערב שכללה תפוחי אדמה והרים של בשר ניסינו לגשר על פערי השפה בעזרת סימני ידיים.
מסתבר שהשמועה עשתה לה כנפיים, ולאט לאט נהרו גברים משופמים על גבי סוסים אל היורט. אחד מהם אחז בבקבוק וודקה, ולאחר מספר כוסיות צחקנו כולנו ולא משנה כמה הבנתי או לא. באיזור סונג קול מייצרים שטיחים הנקראים שירדק, ואני חשבתי לרכוש אחד כדי לפצות את פונה הכלבה שלי שהשארתי בבית. שאלתי אם הם מייצרים שירדק, והבנתי שמחר נצא לחפש אחד.
למחרת, לאחר שינה צפופה ביורט מכוסה בשמיכות עשויות צמר כבשים, קמתי לשמיים בהירים לחלוטין. הנוף, שאתמול העיבה עליו עננות, נגלה במלוא תפארתו, האגם בהק בגווני כחול, הפרחים פרחו בשלל צבעים והעשב לא יכול היה להיות ירוק יותר. לאחר ששתיתי תה, מילא עליק בקבוק של קומוס והבנתי שיוצאים לחפש שירדק.
לתומי חשבתי שנלך, אך כלי הרכב השולט באיזורים הללו הוא הסוס. אינני זוכר מתי הייתה הפעם האחרונה שרכבתי על סוס, אך עליק הבטיח כי אין בעיה – רק צריך ביטחון. שמח על ההזדמנות עליתי על הסוס בביטחון שהרשים אותי ואפילו את הסוס כמדומני, והתחלנו לרכב. כשעליק ראה שאני מרגיש בטוב, הוא האיץ בסוסים וכך אחרי זמן מה מצאתי את עצמי דוהר על סוס ומשתדל להתרכז ברכיבה ולא להתמוגג מהנופים יותר מידי.
רכבנו לצידו הדרומי של האגם, עוצרים לפרקים לשתות קומוס ולאכול לחם עם שמנת. לאחר כשעתיים הגענו ליורט, שם היה אמור להימצא השירדק אך הוא לא היה בנמצא. עלינו על הסוסים ומיד כשעליתי הסוס כנראה רצה להוכיח לי שלא רק לי יש ביטחון – והפיל אותי ארצה. קמתי מיד משפשף את הישבן בעלבון, ולמראה כל הסובבים אותי צוחקים התחלתי לצחוק בעצמי.
ניסיתי שוב, והפעם הסוס התרצה ורכבנו חזרה אל החוף הצפוני. הודיתי לעליק ואמרתי לו שאמשיך ברגל, אך הוא לא ויתר על השירדק. העמסנו את התרמיל שלי על סוסו של עליק ויחד רכבנו עוד כשעה מזרחה, שם גם לא שפר מזלנו ולא מצאנו את השטיח. נפרדנו לשלום ואני הבטחתי לשלוח אליהם תמונות שצילמתי אותם. המשכתי ללכת כמה שעות לאורך החוף, ולעת ערב חניתי לצד האגם במקום שלא ראיתי אדם, סוס או יורט בפנורמה שלי.
לאחר לילה קר קמתי והתחלתי לצעוד. לאחר כמה שעות נפרדתי מהאגם והתחלתי לטפס במעלה הגבעות כדי להגיע אל הכביש המוביל חזרה לבישקק ואל הוויזה הטג'יקית שלי. התחברתי לדרך עפר והחלטתי לעצור טרמפים מכיוון שהרגשתי מעט מוזר ללכת בדרך בה יכול לעבור כלי רכב.
המשכתי לצעוד והנפתי יד לכלי הרכב שחלפו אחת לשעה לערך. השלישי שעבר עצר ושאל עם אני מישראל ואם קוראים לי מעוז. השבתי בחיוב ונהג הז'יגולי חייך חיוך מלא שיני זהב. הוא הסביר שעליק עצר אותו בדרך ואמר לו שאם הוא יראה אותי, הוא חייב לקחת אותי לקנות שירדק.
צחקתי ועליתי על הטרמפ שלקח אותי חזרה לקוצ'קור, שם לאחר חיפוש ממושך מצאנו שטיח. השטיח היה יקר מכפי שחשבתי אבל שום דבר לא יקר מדי לפונה שלי, ובטח לאחר כל הטרחה שעברה על הרשת הסונג קולית כדי להשיג שטיח שכזה. מצויד בשטיח נזכרתי בעצה של טל ושמתי פעמי אל הבניאס של קוצ'קור.
תמורת סכום מגוחך שכרתי לשעה חדר הלבשה, אמבט חם וסאונה שהיו דרושים מאד כדי לחדש את הכוחות, לכביסה זריזה לגרביים ובעיקר לנקות את אבק הדרכים מעלי. שמח ונקי תפסתי מונית אל בישקק שם חיכתה לי הוויזה הטג'יקית ועוד נסיעה ארוכה ליעד הבא.
הכותב הוא מדריך טיולים ומרכז מחלקת אסיה והמזרח הרחוק בחברת עולם אחר
נא להמתין לטעינת התגובות
