ראשי » סגנון » ניו אייג' » בין גוף לנפש

איזה לוזר אני: בעיה של שיפוט עצמי

האנשים המצליחים מתעכבים על הטעויות שלהם רק כדי ללמוד מהן דבר או שניים. האומללים נתקעים שם בדרך כלל, כדי להגיד לעצמם שהם אפס ואחר כך כדי להתחרט על זה. קואצ'ינג למתחילים

 

שיפוט עצמי הוא אחד ממקורות הכאב הגדולים ביותר, ואחד המכשולים העצמיים החזקים ביותר של מרבית האנשים  בעידן המודרני. אי-שיפוטיות היא אחד המאפיינים הבולטים של אנשים מצליחים ומאושרים המתירים לעצמם לטעות, מתעכבים כנדרש ללמוד מכך, קמים וממשיכים הלאה.

ליאת בשנות ה-30 לחייה, היא נראית טוב, אהובה על חבריה ומצליחה בעבודתה. כשהיתה ילדה הרבתה אמה לבקר המראה והמשקל שלה מתוך הרצון להגן עליה מפגיעה, אך בפועל פגעה בה בכך שגרמה לה לחוש חוסר בטחון איום. היא כבר מזמן אינה ילדה והקולות של אמה אינם אלא זכרונות, אך עבורה אלו זכרונות החיים בתוכה בעוצמה. היא כבר אינה זקוקה לאמה בכדי להרגיש חוסר בטחון, היא אימצה לתוכה את הקולות הביקורתיים והיום היא המבקרת הכי גדולה של עצמה.

רוני בן 50, החיים שלו נראים בדיוק כפי שחלם; אישה אוהבת, ילדים, בית יפה ועבודה מכניסה, אך הוא אומלל. הוא נוהג לשפוט עצמו בחומרה על כל דבר קטן שהוא עושה, ולעיתים במשך ימים אינו יכול להפסיק לחשוב ולומר לעצמו: "איזה אדיוט הייתי", "שוב עשיתי את אותה טעות", "אפס". הוא מתקשה להירדם בלילה ולא מוצא מפלט ממחשבותיו ההרסניות גם על שפת הים בחופשה בחו"ל. הוא מכיר בכך שאין התאמה בין המעשה לבין חומרת השיפוט העצמי הנלווה אליו.

ליאת ורוני אינם יוצאי דופן. עול השיפוט העצמי הוא נחלת רבים, אלו המרגישים טוב עם עצמם רק כשהם מקבלים אישור מבחוץ לכך שהם מספיק טובים. את האישור הזה מספקים הניצוץ בעיניו של בן הזוג בתחילתו של קשר רומנטי - או הוריהם, בפעמים הנדירות בהם הם מרגישים שאלו מרוצים מהם במידה מספקת או כאשר הם מרגישים שהצליחו יותר מאחרים. אך תחושה זו תלויה במשהו חיצוני שלא יכול להיות קבוע. פעמים רבות הם מחפשים אישור זה דווקא אצל אדם שלא מסוגל לתת להם אותו.

אנשים כאלו נוטים להתייחס לעצמם בחומרה רבה, חסרת פרופורציות. הם נוטים שלא לסלוח לעצמם על מה שהיו סולחים לאחרים, והם אינם מורשים לטעות במקום שבו לאחרים מותר, והמילים בהן הם משתמשים כלפי עצמם פוגעניות ומכאיבות.

הם אלו המשתמשים תדיר במונחים "בסדר" ובעיקר "לא בסדר" כאשר הם שופטים את מעשיהם: "אני יודע שאני לא בסדר", "שוב הייתי לא בסדר", "זה לא בסדר להתנהג כך". והם אלו המוסיפים כאב למצב נתון כאשר הם נלחמים ברגשותיהם ובמחשבותיהם: "אוי לא! שוב אני חושב / מרגיש כך...", ומנסים לגרש בכוח את הרגשות המעיקים ואת המחשבות ה"לא הגיוניות".

לעתים, כשגורמים לאנשים כאלה להבחין בהתנהגותם, תגובתם הראשונית היא: "אם לא אשפוט את עצמי אשאר תקוע במקום". "האומנם?" אני שואלת ומסבה את תשומת לבם לכמות האנרגיה שגוזל השיפוט העצמי, אנרגיה מכלה שאינה מאפשרת התקדמות אמיתית באף תחום בחייהם, ואף מקרינה שיפוטיות וביקורתיות כלפי אלו שמולם.

ברוב

השיטות המכוונות להשגת שלווה וקבלה עצמית אין תועלת אמיתית. כשמנסים לחשוב מחשבות חיוביות, אלו השליליות מתגנבות שוב ושוב, וכשמנסים להילחם בתחושות וברגשות העולים בנו או לברוח מהם, זה רק מחזק אותם. הדרך לאי-שיפוטיות ולקבלה עצמית אינה דורשת שנים של תרפיה וגם לא השלמה מוחלטת עם העבר, היא דורשת רצון בלתי מתפשר לשינוי ונכונות לנסות ולבחון מה עובד ומה לא.

ישנם כמה צעדים בסיסיים עמם ניתן לצאת לדרך: בחנו וראו האם יש תועלת אמיתית בשיפוט העצמי - ההכרה בכך שאין בו תועלת אמיתית היא הצעד הראשון והמשמעותי לשחרור ממנו. זהו את אותם אנשים בחייכם בהם אתם תולים את אושרכם ואת תחושת הבטחון העצמי שלכם. זהו את התלות במערכת היחסים ואת הכאב שהיא יוצרת. שאלו את עצמכם: "כיצד יראו חיי ללא הצורך באישור מאדם זה?" ו"על מה אצטרך לוותר בכדי להגיע לשם?".

בתוך כל אחד מאיתנו חי ילד קטן שרוצה שיסלחו לו על טעויותיו ויאהבו אותו בכל מצב. דמיינו עצמכם כאותו הילד שהייתם, ושאלו את עצמכם כיצד אתם רוצים להגיב כלפיו בכל מצב נתון. השתמשו בבחינה עצמית כאבן יסוד ללמידה וצמיחה, במקום בשיפוט ובהלקאה עצמית - אם אני רוצה להגיע לחיפה ולקחתי את האוטובוס לבאר-שבע זה לא טוב או רע, זה לא בסדר או לא בסדר, זה פשוט לא יוביל אותי ליעדי.

אין טעם להילחם במחשבות או ברגשות. הכירו בנוכחותם והם יעלמו מהר הרבה יותר, שכן את כל מה שאתם נלחמים בו אתם מחזקים בעצם תשומת הלב שאתם מעניקים לו.


שרון שחף היא מאמנת אישית ועסקית ומנחת סדנאות להתפתחות אישית ומודעות.­­לאתר הבית

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...