מה בין זברה לג'ירף: מזמינים אוכל ממסעדת צפרה
לא הנבטים הסיניים בסלט הבודהא המשוגע, לא החציל הירקרק בסויה וגם לא לימונדת הג'ינג'ר המתוקה הצליחו לבהיר ליואש פלדש האם הזברה של צפרה טובה יותר מהג'ירף של ג'ירף. ביקורת משלוחים
"שימותו בעלי הדיינרס", אני אומר לה, לוחץ מעט על עלה הכותרת באצבעי. עמוד העלי והאבקנים נרכנים מלמעלה.
הטלפנית צוחקת. צחוקה צעיר, מעורר תיאבון. "נכון", היא אומרת על בעלי הדיינרס, "שימותו". אני מרפה מהלחץ על העלה. עוד שבריר שנייה ואצבעי היתה מתכסה באבקנים הצהובים.
כעבור 49 דקות אני פותח את הדלת. מולי עומד נער. שיערו שחור כהה, פניו הלבנים מכוסים זיפים ארוכים, דלילים, ומביניהם נוצצות שתי עיניים שחורות. הוא לא אומר מילה. פשוט מושיט את שקית המשלוח החומה.
גם אני לא יכול להוציא הגה מפי. אני משלם ונותן לו טיפ נדיב. עדיין שתיקה מוחלטת. מבלי להסיר את עיניו מעיני הוא מקרב את השטרות לאפו, מריח – פניו לא מסגירות דבר, רק ריכוז עמוק – ואז הוא תוחב אותם לכיסו, מסתובב והולך ממני. כל זה אורך פחות מחצי דקה.
אני מעיר את יוני, ואנחנו פותחים את האריזות היפות והבזבזניות. מתחילים במשקאות, שהגיעו בבקבוקי פלסטיק לבנים. הם היו סגורים כל כך חזק עד שיוני נאלץ לקום מהשולחן ולפתוח אותם בעזרת מגבת המטבח. בימים כתיקונם לא הייתי מזמין שתייה.
אני אוהב סודה. אבל דיל הצהריים של צפרה כולל מנה ראשונה, מנה עיקרית ושתייה במחיר המנה העיקרית. אז שתינו. לימונדת הג'ינג'ר היתה מרעננת וצוננת, אך גם מתוקה מאוד. היא היתה מנה לכשעצמה. המשקה השני שמוצע בדיל, תה פירות קר, היה אותו הדבר, רק קצת יותר מתוק. עברנו לסודה.
אני התחלתי בסלט שנקרא בודהה משוגע. משכשכים להם בתוך רוטב ורוד וחריף, מצאתי נבטים סיניים קרירים ולחים, שהשתרעו על הלשון כמו נער עצל שזה עתה יצא מן הבריכה. פרוסות ג'ינג'ר דקות וצנון הוסיפו אסרטיביות למנה, ואפונה יבשה, שבאה בכלי נפרד - פריכות. זו היתה פסגת המשלוח, אבל עדיין לא ידעתי זאת. לא הייתי יכול לנחש.
יוני אכל חציל ירקרק שנפרס לאצבעות עבות, אודה והוספג ברוטב סויה ויין שיאוסינג (בתפריט כתוב בטעות שאוסינג). זה נראה כמו לשונות ארוכות, מה שהופך את המנה הזאת לנשיקה. אבל החצילים נעלמו תחת התיבול האגרסיבי. זאת היתה נשיקה עם גוויה. בכל זאת יוני אכל הכל.
כשהגענו למנות העיקריות שמתי לב שהסמל של צפרה זה זברה,
כצפוי, יוני הזמין ג'ינג'ר נודלס. בתוך הקופסה השחורה נח סבך של איטריות לבנות, צרות, ארוכות מאוד ועבות. הן טבלו בתוך רוטב חום של שומשום ובוטנים, עם הרבה רצועות דקות של גזר ופתיתים קטנים של מה שלא זיהיתי, אבל בתפריט היה כתוב שזה עוף. מצצנו את האיטריות. חריף ומתוק נפגשו. זה היה די כיף.
המנה שלי, פאד קפאו, כוסתה בביצת עין שטוגנה למוות, והזכירה לי עין של גמל. מתחתיה היה גל ירקות מוקפצים – בצל עסיסי, פלפלים בשני צבעים (שלא הוזכרו בתפריט) וחתיכות עוף קטנות. אורז היסמין שרבץ מתחת נרטב מהרוטב החום והחריף. זה היה משביע וטעים, אבל יותר משביע מטעים.
לא היינו יכולים לגמור את המנות הנדיבות. נשענתי לאחור ושאלתי את עצמי: האם צפרה טובה יותר מהג'ירף? אולי. את הקינוח – טארט שוקולד מריר, טופי ותמצית ארל גריי, שריחו הזכיר לי את סבא שלי בימים שבהם עוד חי – החלטנו לדחות לאחר כך. אבל כשלא הייתי בבית תמר באה לבקר וחיסלה אותו עם יוני. חבל.
פאד קפאו (+ בודהה משוגע + לימונדת ג'ינג'ר) - 59 שקלים
ג'ינג'ר נודלס (+ חציל מאודה + תה פירות קר) - 55 שקלים
טארט שוקולד, טופי ותמצית ארל גריי - 19 שקלים
משלוח - 10 שקלים
סה"כ - 133 שקלים
נא להמתין לטעינת התגובות
