ניצה הכפולה: ג'ודי ליטני בעימות חזיתי
ליטני נפגשת בניצות של חייה: ניצה אחת מרגיזה אותה מאד, ואילו לניצה השנייה קוראים ציפי – והיא עוד יותר מעצבנת אותה. מסקנת המפגשים מהממת בפשטותה: הניצות הן המורות הכי טובות שלנו
בכל יום אני משתדלת להתבונן במי שמכונה ג'ודי. והאמת? החודש היא הפתיעה אותי. היו לי שתי הארות משמעותיות, או כמו שאופרה ווינפרי אומרת: ha ha moment. האם זה עושה אותנו מוארות? - כלל וכלל לא. אבל זה בהחלט מרגיש כמו תגמול מאוד גדול; בשביל רגעים כאלה שווה כל התרגול, כי בדרך כלל יש הרבה אי נחת, שיפוטיות וחוסר חמלה בהתבוננות היומיומית בג'ודי זאת, והנה אני מאוד גאה בה.
לאחרונה, משהי הוכיחה אותי על משהו שעשיתי. זה הוציא ממני הרבה: חששות, כעס ועלבונות, וגם התנגדות לרגשות האלה. זה הלך בערך ככה:
ניצה (שם בדוי): ג'ודי. אני המומה ומאוכזבת. לא ציפיתי לזה ממך. אני מרגישה שלא אכפת לך בכלל!"
ג'ודי: ניצה, להגיד שלא אכפת לי? אני, שכל כך מחויבת ומגויסת?" (מגויסת לקבוצת התמיכה שבה שתינו חברות. זה תמיד עושה את העבודה).
אחר כך התבוננתי במהלך העניינים. גיליתי שברגע הראשון התגוננתי, כמו שאני רגילה. הרגשתי שאין צדק בדבריה, שאני הצודקת, שזה לא פייר ושתלך לחפש (כן, ברגעים כאלה אני מאוד רוחנית). אחרי המפגש חשבתי איך אני תרמתי למצב, והגעתי למסקנה שאכן היה בי משהו שלא לגמרי לקח אחריות. אבל, עדיין, להגיד עליי שלא אכפת לי לגמרי? זה הכי לא נכון. התחושה שנעשה לי עוול ליוותה אותי והרגשתי מעורערת. ישר הרמתי טלפון לקבוצת התמיכה שלי: עמיקם.
עמיקם: מה נשמעית?
ג'ודי: מבולבלית. אתה שומע? ניצה אמרה שלגמרי לא אכפת לי, שהיא מאוכזבת ממני.
עמיקם: מה? לך לא אכפת? אמרת לה כמה את מחויבת?
ג'ודי: ומגויסת!
עמיקם: ואיך את מרגישה עם זה? (יש לו יותר מדי שעות צפייה בתוכנית של ד"ר פיל)
ג'ודי: כועסת, ונעלבת. טוב, אולי לרגע לא לקחתי אחריות, אבל להגיד עליי שלא אכפת לי? אני? לי? לי לא אכפת? יש לי נטייה, כשאני מרגישה שפגעו בי, לחזור על כל דבר שבע פעמים. להוכיח את צדקתי.
עמיקם: כן, אני מבין בדיוק מה את עוברת (אני ממליצה לכל אחת חבר הומו). תירגעי, מחר יום חדש. ראית את הבית של ד"ר פיל? היתה שם בדיוק מישהי שהזכירה את ניצה.
עופר: מה שלומך, פרח? (בשביל עופר אני גלדיולה) איך את מרגישה?
ג'ודי: הדברים הרגילים, עופר: כעס, חרדה, תחושת עלבון. ואף מילה על ניצה.
ופה היה הרגע שהבנתי שהיא באמת לא חשובה. הרגשתי את זה, שהיא לא רלוונטית. שמה שעולה קשור אך ורק
שיתפתי את עופר בהרגשה. שאלתי אותו אם יש "אגו" בבודהיזם. הוא הסביר לי שלאגו יש רצונות ומשיכה והוא יוצר את אשליית האני, בה מתקיימים היהירות, הפחד, הקנאה, השנאה, הספק והאחיזה - ושכל השלאגרים האלה מחוללים את הסבל. בהדרגה, בעזרת התרגול, אני אמורה לשחרר אותם וככה לסבול פחות. עשיתי לנו תה, ונפרדנו.
הרגשתי שהרווחתי את המונית בדרך חזרה.
פה אנחנו מגיעים להארה מספר שתים שחוויתי, ובמקרה הזה אני יכולה לתת יותר פרטים: אני מתנדבת בעמותה שנקראת "רופאים לזכויות אדם". יש להם מרפאה ביפו, בה הם מטפלים באנשים שאין להם זכויות. אימאן המדהימה אחראית על המתנדבים, רופאים ואנשים כמונו שעוזרים במרפאה. אני מגיעה לשם ומתפקדת כמזכירה רפואית.
הגעתי להתנדב ביום ראשון, שבדרך כלל עמוס במיוחד. מצאתי שם את ציפי, הנחשבת למתנדבת יעילה במיוחד: ביד אחת היא על המחשב ובשנייה היא אוחזת ברשימת החולים; היא מחלקת מספרים לתור ובאותה נשימה שולחת אותי לצלם טפסים של בדיקות לבתי חולים. ממש מולטימדיה. בתוך רגע היא נהפכת לבוס שלי ומובן שהיא גם דוברת ערבית. בקיצור, היא בכל מקום.
לעומת זאת, הקצב שלי שונה. לוקח לי זמן להעלות כל אחד על המחשב. אני עושה קפה לרופאים ( מי יודע, אולי זאת התחלה של זוגיות מופלאה?) ובערבית למדתי להגיד "לחווה שוויה", או שמא זה "לחזה שוויה?" בכל מקרה, המשמעות היא "להמתין בסבלנות".
על כל פנים, משהו בהתנהלות שלה הוציא ממני חוסר אונים ושיפוטיות. התחלתי לא לסבול אותה. אני בטוחה שהיא עורכת דין שעשתה הסבה לקואצ'ריות. אם עד לפני כמה חודשים הייתי נותנת לתחושת השיתוק להוביל אותי, נדרשו לי רגעים מעטים כדי להבין שזה לא קשור בי, שאת האגו אני צריכה להשאיר בתל אביב, ושאם אני רוצה להגדיל את הראש ולהיות יותר מגויסת ומחויבת אני רק צריכה לשאול. כי פה אנחנו רק בשביל כל החולים. זהו!
וברגע, אני נשבעת, אפילו התחלתי לחבב אותה: עשיתי לה קפה שחור עם חלב (אפילו שאני לא לסבית). חזרתי הביתה ברגל, דרך הים. אמרתי לעצמי "כל הכבוד" וקניתי לי גלידה. הספקתי לראות את השקיעה וחשבתי איזו בת מזל אני מפני שאני לא בן אדם בלי זכויות ומפני שיש לי הזכות להיות עם ציפי, שם בשבילם.
ואם אמא שלי היתה בחיים היא היתה אומרת למניה: "סה איז קין מול נישט שפייט צו אסנה אובן מיט א דוקטור". כלומר, "תשמעי, מניה, אף פעם לא מאוחר להתחתן עם רופא". ותודה לניצה, לדבורה שתרגמה מעברית ליידיש, לאימאן ולכל האנשים המדהימים בעמותת רופאים לזכויות אדם.
נא להמתין לטעינת התגובות
