מה אוכל את משה? פרשת דברים
החברים של סימבה, גור האריות המיועד למלכות, שואלים מה אוכל אותו - ועונים: "שום דבר, הוא בראש שרשרת המזון". אז מה אוכל את משה מלבד הכעס על העם על כך שבגללו הוא לא מגשים חלום?
אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל...
במשפט הזה נפתח ספר דברים. הקדמה יפה וממקמת שמזכירה שוט פתיחה של הרבה סרטים שמתחילים במראה כדור הארץ מבחוץ ואחר כך מתמקדים ביבשת, במדינה, בשכונה, בבית ובגיבור הסרט.
משה הוא לא גיבור הספר אותו הוא מספר, אלא העם אותו הוא מנהיג כבר כמה וכמה שנים טובות. דרך מסירת הסיפור היא נאום אחד ארוך מאוד של משה, אותו אחד שבתחילת הקריירה הצהיר על עצמו שהוא כבד-פה. מכיוון שספר דברים הוא ספר והזום שלו נעשה במילים אפשר למצוא בין המילים, במיוחד בפרשה הפותחת, סאב-טקסט אנושי ופצוע של המספר.
הספר ילך קדימה ואחורה בזמנים, אבל זמן האמת של מסירת הסיפור הוא קריטי כי הוא מתרחש ערב הכניסה לישראל, לפני מות משה - אותו אחד שבלידתו ועל פי מדרשים, עוד טרם לידתו, קיבל את הייעוד להיות נביא ומושיע. זהו אותו משה עליו ייאמר בסוף ספר דברים וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ יְהֹוָה פָּנִים אֶל פָּנִים.
בספר, שנקרא גם 'משנה תורה' כי הוא בעצם מהווה סוג של סיכום ותקצור ארבעת הספרים הקודמים לו, משה, שמככב גם בשלושת הספרים הקודמים, מגולל את ההיסטוריה של העם מאז שאלוהים שלח אותו ללכת ולרשת את הארץ שהבטיח לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֵת לָהֶם וּלְזַרְעָם אַחֲרֵיהֶם.
בקריאה של הפרשה הראשונה קשה שלא הרגיש את הכעס העצום, אפילו האלים, של משה כלפי שומעיו. המילה 'לא' או 'ולא' מופיעה עשרים וחמש פעמים בהקשר המאשים את עם ישראל, שלא האמין או לא הקשיב לאלוהים או למשה שליחו.
הפרשה מלאה במנות כה גדושות של כעס ומרמור, עד שבצר לי נזכרתי בנקודה המסוימת אליה מגיעים בטיפול פסיכולוגי. רגע בו את מתמלאת בהאשמות כלפי ההורים, האחים, החבר לשעבר שאת בעצמך עזבת, העבודה, הרמזורים ולסיום סיומת - כלפי הפסיכולוגית. בטקסט קצר משה מזכיר את כל העוולות של העם, את הרגעים הקשים והמכוערים, את המלחמות בדרך ואת חוסר האמונה
די ברור שמשה מוציא את האכזבה שלו מפני שאחרי כל הטרחה והדרך שעשה הוא לא רשאי להיכנס לארץ ישראל. די ברור שהוא כועס שאם העם לא היה כל-כך בעייתי ולא היה מקבל עונשים בסגנון "ארבעים שנה ביציאה", הוא היה זוכה להנהיג אותם פנימה ולטעום חלב ודבש לעת זקנתו. גם חז"ל שמו לב שבפרשה יש הסבר אחר לסיבה מדוע משה לא נכנס לארץ. משה תולה את הסיבה בחטא המרגלים ומסביר שהדור הראשון, כולל הוא עצמו, נענשו.
מדוע משה לא נצמד לסיבה הראשונית שמקורה בעונש שקיבל מאלוהים מפני שהכה בסלע? מדוע הפרטים בספר דברים משתבשים? כנראה בגלל שאדם אחד שיש לו נגיעה אישית ואינטימית עם המאורעות מספר אותו. בכל סיפור שאנחנו מספרים לאחרים או לעצמנו על החוויות המכוננות שלנו מעניין לראות איך עובד הזיכרון ומה אנחנו בוחרים לספר, איך ומתי.
בסרט "מלך האריות" החברים של סימבה, הגור המיועד למלכות, שואלים זה את זה: "מה אוכל אותו?" והם עונים: "שום דבר, הוא בראש שרשרת המזון". אז מה אוכל את משה מלבד העובדה הברורה שהוא כועס על העם שבגללו הוא לא מגשים חלום? מה הפצע הרדום שהוא הסאב-טקסט של כל הדברים שהוא אומר?
בספרות ובפסיכולוגיה יש מונח שנקרא מבנה מעטפת. בשניהם המבנה כורך ומקשר את סיום הסיפור עם ראשיתו בדרך של היפוך, שיקוף ועוד אפשרויות מפתיעות. במילותיו של ט.ס אליוט: In my beginning is my end ובתרגום: 'בתחילתי נמצא סופי' או 'בסופי תחילתי'.
בטיפול הפסיכולוגי, כפי שהסבירה לי דודתי, על המטפל להקדיש תשומת לב רבה למילים הראשונות והאחרונות אותן אומר המטופל. במיוחד בפגישות הראשונות בהן המטפל לומד להכיר את מצב הרוח ואת הלך המחשבה הנסתר, וכמובן את הנפש של המטופל.
המילים הראשונות של משה בפרשה הן אלו: יְהוָה אֱלֹהֵינוּ דִּבֶּר אֵלֵינוּ
והאחרונות הן: לֹא תִּירָאוּם כִּי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם הוּא הַנִּלְחָם לָכֶם
המשפטים מאפשרים לראות קצת מהתהליך שהוא עובר. כשהוא מתחיל את דבריו הוא באמת מתעתד לעשות סיכום של כל קורות העם, אבל תוך כדי דיבור הוא נזכר בכל הקשיים שהעם הערים עליו. קשיים שאילצו אותו לומר דברים כמו: לֹא אוּכַל לְבַדִּי שְׂאֵת אֶתְכֶם, וכן הלאה. תוך כדי הדיבור, כשהוא רואה את כל העם לפניו, עומד בעיניים מייחלות לעתיד שהוא לא יזכה לו, הוא כנראה נזכר במוות המתקרב שלו ובהחמצת ארץ ישראל, וכך, בכל פיסת נאום הוא הולך ומתרחק ממאזיניו עד שבסוף הפרשה הוא מפריד את עצמו מהם ובחצי פה מתוודה שאלוהים כבר לא נלחם עבורו, אלא עבורם.
פסוק יפה באמצע הדרך קפץ לנגד עיניי בכל פעם שניגשתי לפרשה: נְשָׂאֲךָ אֱלהֶיךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא אִישׁ אֶת בְּנוֹ בְּכָל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הֲלַכְתֶּם עַד בֹּאֲכֶם עַד הַמָּקוֹם הַזֶּה.
מצאתי אצל חז"ל פרשנויות יפות ופיוטיות, המדברות על התגלות שהעם לא רואה אבל שום דבר לא סייע לי להבין לעומק את הדוגמא שמשה נותן, עד אשר בעצת הבודהא ניסיתי לפתח הזדהות עם משה ולשים את עצמי בנעליים שלו. הלכתי פנימה אל הניסיון הפרטי שלי, והבנתי שבמשפט זה משה חשף את הסיפור האישי שלו, את הפצע המכוסה אבל השותת תמידית, פצע ששום טיפול או מדיטציה לא יכולים לרפא לחלוטין - אלא רק להשכיח ולהקל את הכאב. כאב הנטישה.
משה הושלך ליאור בעודו תינוק. אנחנו יודעים שבזכות חוכמתה של אחותו מרים, אמא שלו הובאה להניק אותו, אבל איננו יודעים דבר על הקשר בינו לבין אביו עמרם. לדעתי, כאשר משה אומר "כאשר ישא איש את בנו" הוא מדבר מתוך כאב ההחמצה כי לו לא היתה החוויה הזו והוא מצר עליה מאוד.
הוא מקנא בכל האנשים שסביבו, שבשנות המסע היו כה קרובים להוריהם. ילדים שנולדו במדבר ואבותיהם נשאו אותם בדרך. התסכול גדול במיוחד משום שהאנשים מולו לא העריכו את הנשיאה הזו, המובנת מאליה, בעוד לו לא הייתה חוויה כזו, שום תחושת אחזקה, לא כשנולד ולא בהמשך ימיו.
אנחנו לא רגילים לחשוב על אנשים שעשו היסטוריה כעל אנשים פרטיים וכואבים, ודווקא בגלל שלא קם נביא כמשה אני חושבת שאפשר ללמוד משהו מהווידוי שלו. הזנחה זה דבר קשה ויש ילדים שהופכים להיות אלימים מאוד ובלתי מתפקדים כל חייהם. משה בחייו הדגים שלא משנה הביוגרפיה, אלא שכל אחד צריך לנסות לעשות את הטוב ביותר בשביל אחרים ובשביל עצמו, משהו בסגנון 'כאשר יישא איש את עצמו'.
כלומר, להבין ולהפנים שההורים שלנו עשו את מיטב יכולתם על מנת לתת לנו חיים ולגדל אותנו. לא להתמקד רק בחסכים אלא לראות את היופי והטוב שעשו, אפילו אם הניחו אותנו ביאור. להפסיק לחטט ב"מה לא עשו לי" או "לא נתנו לי", ולקבל את העובדה שהם עשו את המיטב שהיה ביכולתם לעשות. להעז לחשוב שבדרכם שלהם בוודאי רצו להביא אותנו להתגלות, אבל בשלב מסוים זו האחריות שלנו להגיע אליה.
נדמה לי שהשיר הבא, מתוך ספר שירה חדש של אסף לב שנקרא "ויקרא במדבר דברים", קולע לדברים:
צַוָּאָה בַּחַיִּים/אסף לב
כְּשֶׁאַבָּא אָמַר לִי
"אַל תֵּלֵךְ בְּלִי נַעֲלֵי בַּיִת"
הוּא אָמַר לִי בִּשְׂפָתוֹ הַמְשֻׁבֶּשֶׁת וְהַקְּרוּעָה,
"בְּנִי, אַל תֵּצֵא עָרֹם אֶל הָעוֹלָם, חָשׂוּף, בְּלִי הֲגַנָּה,
קַח אִתְּךָ נַעֲלֵי בַּיִת,
קַח אֶת הַבַּיִת אִתְּךָ".
נא להמתין לטעינת התגובות
