מלכות לב אדום: מסע "מלכת המדבר 2009"
עידית ליבנה הצטרפה למסע "מלכת המדבר" – והשאירה למתחרות רק עשן. כל זאת על אף יתושי הענק, המחסור בשעות השינה, המרחק הרב מהבית, הפנצ'רים והתקלות
המילה הומצאה כדי להמחיש את העובדה שנשים יכולות באמת לעשות הכול – זה רק עניין של רצון. הן יכולות להתמודד עם אתגרים פיזיים, לעמוד בגבורה בכל מכשול שיציבו מולן ולהצליח בדברים לא פשוטים שלא ניסו מעולם. כל אלה ללא שקוף בסביבה. זה לא בא להקטין אתכם, הגברים, חס וחלילה. זה בא להעצים אותנו, הנשים.
וזו בדיוק מטרת המסע הזה, שכמוהו נערכים כבר יותר מעשור ביוזמת החברה הגיאוגרפית ומושך אליו כמויות בלתי נתפסות של נשים מכל המגזרים, מכל העדות ומכל הגילים. בכל שנה יוצא המסע למדינה אחרת, שבה עוברות הנשים אתגרים פיזיים ורגשיים שלא חוו מעולם.
הרעיון מאחורי היוזמה הראויה לצאת למסעות "מלכת המדבר" היה לעודד את הספורט האתגרי לנשים ולהעמידן בפני אתגרים שונים שהן אינן חוות בשגרת היומיום. המסע הראשון יצא לירדן בשנת 1999, ובכל שנה רק הולך וגדל מספר הנשים שרוצות לקחת חלק במסע.
התהליך מתנהל באופן הבא: מי שרוצה להשתתף בפרויקט צריכה למלא טופס ולהגיש מועמדות. מתוך אלפי הנשים שמעוניינות לקחת חלק בחוויה, בוחרת החברה הגיאוגרפית בין 600-800 נשים מחתך אוכלוסייה רחב, ומזמינה אותן ליום מיונים הכולל משימות
"כשתחזרי תביני", הוא המוטו המלווה בגאון את המסע מראשית הקמתו. הרעיון שעומד מאחורי המשפט הוא ערפל הקרב השורר סביב השאלה מה בדיוק המשתתפות הולכות לעבור מדי יום במסע ועם אילו אתגרים יהיה עליהן להתמודד בכל רגע נתון. רק כשנחזור, כך אמרו לנו, נבין מה עברנו. גם אני, כאשר ניסיתי לדלות מחברתי פרטים על קורותיה במסע לדרום אפריקה לפני שנה, נתקלתי בתשובה: "כשתחזרי תביני".
בחברה הגיאוגרפית שומרים בקנאות מעוררת כבוד על עמימות בין מקצה למקצה, ואף מבקשים מהמשתתפות לא לרוץ ולדווח לחברותיהן שיוצאות במקצים הבאים. יש משהו בלתי רגיל המקבל נופך רומנטי של מסתורין בהתנהלות הזו. לא יודעים מה קורה עד שהוא קורה.
רובנו רגילות להיות בשליטה בכל מה שקורה סביבנו: עבודה, המטלות הנחוצות בבית, החוגים השונים של הילדים, דאגה למישהו, למשהו. הרעיון שבאי הידיעה מה הולך לקרות ומה נעשה עכשיו היה קסום ללא ספק.
העובדה שלא ידענו שבלילה הראשון נישן באוהלים, כשיתושים אימתניים חגים מעלינו, והעובדה שלא ידענו מראש שביום השלישי נקום ב-4:00 בבוקר וננהג עד חצות מעל תהום עמוקה הוסיפו לדינמיות המתפרצת של המסע. אם נעזוב לרגע את הציניות בצד, אין ספק שההליכה (או במקרה הזה: הנהיגה) אל הלא נודע הייתה חלק אינטגרלי מהחוויה העצומה.
אין ספק שהיו בנות לא מעטות שהתקשו בהתחלה לעשות את הסוויץ' ולחיות בחוסר שליטה טוטלי על מה שעומד להתרחש. אך כעבור כמה ימי מסע, גם הן הבינו שזה אולי הדבר הכי טוב שיכול היה לקרות להן.
המסע שלנו התחיל ונגמר במקדוניה. לאחר טיסה קצרה ואחרי שעברנו את כל הפרוצדורות, עלינו על האוטובוס ונסענו אל שטחי הכינוס באלבניה. שם המתינו לנו 13 רכבי השטח, מחכים בסבלנות למכת הגז שתשחרר אותם למסע. בנות ג'יפ מס' 1 – אורלי, איריס, שרון ואנוכי – לא חשבנו פעמיים ומיהרנו לעשות סדרת צילומים בכמות שלא הייתה מביישת צלמי פפרצי שנתקלו זה עתה בבר רפאלי ובן זוגה לחיים.
בעלי שדרג אותנו בכל החיבורים הדרושים להשמעת מוזיקה איכותית, ולצלילי שירי אייטיז ישנים וטובים התחלנו את מסענו. עד מהרה גילינו שחששותינו היו לחינם ושלנסוע על הילוכים זה באמת כמו לרכב על אופניים. ברגע האמת את פשוט נזכרת בכל מה שצריך.
לאחר לילה קצר ללא מקלחת (בשלב מאוחר יותר במסע גילינו שהייתה קיימת האופציה), הקצנו עקוצות יותר מהלקוחות של ברני מיידוף ועדיין המומות מכל הקורה סביבנו. צוותים 1 ו-5 הצליחו להוציא את הבנות קצת מההלם והעניקו להן קפה איכותי, תופינים מנחמים וגולת הכותרת: סיידר חם עם חתיכות תפוחים בתוכו. איכות.
זה אולי הזמן להסביר שבכל יום במסע, על פי תכנית שנקבעה מראש, צוות תורן אחר היה אחראי על ההשכמה בבוקר, על ארוחת הצהריים בשטח ועל ניקיון הכלים באותו יום. היו גם צוות קפה כולל מתוקים כאלה ואחרים, וצוות כיף שגם הוא הכין דברים מראש. לעתים שני צוותים צוותו יחד הואיל והיינו מקצה גדול במיוחד (56 בנות).
עוד לפני שיצאנו לדרך גילינו שלג'יפ מס' 3 יש פנצ'ר. היסטריה רבתי? לא, רבותיי, לא מדובר בכביש 443 ובנשים חברות "תושייה", מדובר בלביאות מציון. מיכל המדריכה ניצלה את ההזדמנות והדגימה במקצועיות כיצד מחליפים גלגל, כאשר הבנות הנרגשות סביבה מקשיבות בדריכות ומתעדות את המאורע, שבשלב מאוחר יותר הפך לנחלתם של לא מעט ג'יפים.
העיר האלבנית הראשונה שעברנו דרכה הייתה לז'ה. הסתכלנו בסקרנות לכל עבר וניכר היה שהאלבנים חיים בצניעות רבה או למען האמת בעוני רב, כאשר הם מסתפקים פחות או יותר במה שנמצא סביבם: גפנים, תרנגולות, חמור ובמקרה הטוב פרה. הכבישים במדינה הם לא באמת כבישים כפי שכולנו מכירים, אלא יותר דרכים עם מהמורות רבות, אפילו יותר מירושלים, והרבה מאד בוץ.
כך או כך, בכל פינה ראינו אלבנים חייכנים שמאד התרגשו מהעובדה כי 13 ג'יפים מסוקסים עוברים לידם ביעף, ובכל מקום נופפו לנו לשלום. מה שכן, רופא שיניים הוא כנראה דבר נדיר באלבניה, כי כל אלבני שחייך אלינו חיוך רחב במיוחד חשף שיניים שחורות שחזרו אלינו בסיוטי הלילה. שלושה וחצי מיליון תושבים חיים באלבניה היום, 70% מוסלמים ו-30% נוצרים. השפה האלבנית, אגב, נחשבת ייחודית ואינה מזכירה ולו במעט שפות אחרות.
לאחר ששמחתנו לא ידעה גבול כי גילינו שבאותו לילה אנחנו הולכות לישון במלון, החיוכים נמחקו מהר מאד כשמיכל הוסיפה: "אבל קמים ב-4:00 בבוקר. יש לנו מעבורת לתפוס". נושא השינה היה מעט רגיש בהתחלה ודי קשה לעיכול. מלבד אביבית מצוות "דבש" (הצוות שניצח לפני שנה וזכה במסע חינם השנה) – שניצלה כל עצירה ולו הקצרה ביותר לתנומה והייתה בערך היחידה שהצליחה להירדם בספסל האחורי בג'יפ, עם כל הקפיצות בדרך – כולנו הסתפקנו בשעות שינה ספורות בכל לילה.
עד מהרה הפך נושא המחסור בשינה לחלק בלתי נפרד מאיתנו, והאדרנלין שימש הממריץ הטבעי שלנו. לאחר מקלחת איכותית וכמה שעות שינה הקצנו לעלטה מוחלטת ועשינו את דרכנו לכיוון המעבורת, שעליה עלינו עם 13 הג'יפים אל המקום הבא באלבניה שממנו המשיך מסענו.
חשוב לציין שלמרות הדעה הרווחת אצל רבים כי המנצחות במסע "מלכת המדבר" הן אלה שהגיעו ראשונות עם הג'יפ אל היעד הסופי, זה לא העניין. במשך כל המסע נוסעים כל הג'יפים בשיירה אחרי המדריכים (צוות "מנגו"), ואת המנצחות במסע קובעות בנות המקצה כולו בסופו. התחרות היא חברתית, או סוציומטרית אם תרצו. הצוות המנצח נבחר על פי שיקולים חברתיים כמו מורל, סיוע לצוותים אחרים ועידוד המשתתפות ברגעי הקושי.
ההפלגה על המעבורת הייתה ללא ספק נקודת המפנה במסע. השעות שבהן בילינו עליה קירבו בין הבנות ונתנו לכולנו קצת מרגוע מהקצב המטורף. גולת הכותרת במעבורת הייתה צמד האוסטרים המצודדים שחברתנו שירה ("דיברנו רק על אופנועים") הכירה. עד מהרה ניצלנו כולנו את העובדה שכנראה לא נראה הרבה "שקופים" (גברים, כבר הספקתם לשכוח?) איכותיים במסע, ועשרות בנות ביקשו לתעד את המאורע ולהצטלם איתם.
האוסטרים לא ידעו מאיפה נפלנו עליהם, אך קשה לומר שהם התלוננו על תשומת הלב הלא שגרתית שלה זכו מהעדר. צוות 6, שתפקד כצוות כיף באותו יום, אף הגדיל לעשות והחל להרקיד אותנו לצלילי "פינוקיו" ו"ברבאבא". אפילו האוסטרים לקחו חלק וזכו בכמה שטרות שהודבקו עליהם. אלפי קילומטרים מהבית, אך הפרובינציליות לעולם נשארת. זה גם היה הרגע שבו יעל (המלווה של המסע) ומיכל "שברו דיסטנס" והצטרפו לחגיגות המטורפות. היינו כחולמות.
לאחר שנפרדנו לשלום מהמעבורת ומהברונואים, שדגמנו לנוטפות הריר קפיצה פעלולנית על אופניהם הכבדים, חברנו לג'יפים והמשכנו צפונה לכיוון איזור טט. בארוחת הצהריים שאותה אכלנו על גדות הנהר קרה דבר מצער: רותי מצוות 9 ירדה לשטוף ידיים בנהר, החליקה ושברה את הרגל. התחושה בקרב כולנו הייתה קשה מאד. רגלה גובסה בבית חולים מקומי אך למרבה ההערכה היא המשיכה איתנו את המסע.
לאחר קבלת שבת מענגת בשטח שהעניק לנו צוות 12 המשכנו בנסיעת שטח לגמרי לא פשוטה ואף מלחיצה לעתים. בקטע מסוים הבחנו בתהום עמוקה, חשיכה מוחלטת ואיזור צר במיוחד. גם מי שלא מאמינה באלוהים, פנתה אליו בבקשה להגיע בשלום לאיזור השינה. בסופו של דבר הגענו בשלום קרוב לחצות, אז הוגשה לנו ארוחת לילה כבדה שכללה חזה עוף, צ'יפס ומרק.
אחרי שינה קצרה, התעוררנו לאורו של הבוקר ונפעמנו מהנוף הקסום שסביבנו. שני דברים מרגשים קרו באותו יום (שבת): שרון מהצוות שלי חגגה 34 קיצים, ונוסף על כך היינו צוות כיף. לאחר התעמלות אירובית קצרה שעשינו לבנות בניצוחה של איריס, ארגנו לשרון שלנו הפתעה קטנה שבעקבותיה זכה כל צוות 1 לכינוי "הצוות הרגשן".
כשכל הבנות עומדות במעגל סביבה, הקשיבה שרון להודעה מרגשת במיוחד שהשאירו לה בעלה ובתה בטלפון הנייד של אורלי. הברכה ממשפחתה של שרון ריגשה אותה מאד ולא ניתן היה לעצור את פרץ הדמעות, שהפך עד מהרה לאורגיית בכי של כל המקצה. דמיינו 52 נשים עומדות ומייבבות. סוריאליזם זו מילה קטנה מדי כדי להגדיר את התופעה.
יום שבת היה אחד הימים המדהימים במסע כולו: החנינו את הג'יפים באיזור טט ויצאנו לטיול רגלי לעבר המפל. הנוף בדרך היה פשוט עוצר נשימה והבנות ברכו על ההתנתקות מהג'יפים וחילוץ העצמות הקפואות. לאחר שהגענו למפל והצטלמנו איתו בכל זווית אפשרית, ירדנו למטה ואכלנו ארוחת צהריים במקום שממנו ירדנו לאחר מכן באומגה. כן, כן, אומגה.
בזמן שכל המקצה אכל צהריים ועשה את דרכו למטה באומגה, חברותיי לצוות ואנוכי חיכינו להן למטה ופינקנו את כל מי שירדה בפתיחת קלפי טארוט שהבאנו איתנו. בכל זאת, צוות כיף. השעות שבילינו שם היו מדהימות ללא ספק. הבנות שיתפו פעולה, פתחו את לבן ושיתפו אותנו בסיפורים אישיים שנגזרים מקלף הטארה שאותו הן בחרו לעצמן. האומגה הזריקה לכל הבנות אדרנלין היישר לווריד, וכאשר ירדו כולן למטה המשכנו בדרכנו לעבר מקום חניית הג'יפים, מאושרות ועמוסות חוויות.
ביום ראשון התחלנו לנסוע לכיוון דרום-מערב, אל עבר מעבר הגבול עם מונטנגרו החביבה. לאחר חצייתו המהירה עצרנו לארוחת צהריים על גדות ימת שקודר, שם חברות צוות 13 סיפרו לנו מעט על קורותיה של מונטנגרו ועל החיים בה, תוך שילוב תחרות ברוח המשחק הידוע "קפד ראשו". לאחר מאבק צמוד גבר צוות 1 על כולם וזכה בתואר "מלכות מונטנגרו". כבוד.
לאחר הפעילות הפתיע אותנו צוות "מנגו" (צוות המדריכות) כאשר חברותיו אמרו שכל משתתפת צריכה לבחור מתוך כובע פתק שבו רשום מספר הג'יפ שבו היא תבלה עם שלוש משתתפות שונות מהמקצה את השעות הבאות, עד ההגעה לאיזור השינה. אני הגרלתי את הג'יפ של צוות "דבש", שבו נהגה ליאת, ויחד איתנו גם היו סיוון (צוות 13) ושרון (צוות 10). אין ספק שהיה מאד מעניין לנסוע פתאום עם בנות אחרות ולשמוע עליהן דברים חדשים. שאפו על הפעילות המבורכת.
מונטנגרו שונה לחלוטין מאלבניה. הנוף שנגלה לפנינו כלל, בין השאר, כבישים סלולים למשעי, גשרי ענק, סכר גדול ויפהפה, אגם מרהיב, עיירות סקי, בתי מלון ופסגות הרים מושלגות. מדהים. במונטנגרו חיים כיום יותר מ-600 אלף איש, והשפה המדוברת בה היא סרבית. 75% מתושביה הם נוצרים אורתודוכסים, 18% מוסלמים, 4% נוצרים קתולים ועוד שאר ירקות.
אחד הדברים המשעשעים במסע היה הדיבור במכשירי הקשר. בכל ג'יפ היה מכשיר קשר שבאמצעותו דיווחו הבנות אם יש בעיות בג'יפ, פנצ'רים או אם אין הן רואות את הג'יפ שמאחוריהן. הג'יפ גם סייע למיכל המדריכה לספר לנו סיפורים מרגשים ואנקדוטות למיניהן על מקומות שעברנו בדרך. הבנות, נרגשות מהכח הרדיופוני שיש להן ביד, עלו לקשר בזו אחר זו, מסרו ד"שים לבנות מצוותים שונים, ארגנו משחקים והקדישו שירים.
אי אפשר לדבר על מכשיר הקשר בלי לציין את צוות 3 שהחליט לפנק אותנו במשחקים משובחים, תחרויות כאלה ואחרות ובדיחות משעשעות. אחד השירים שהוקדשו פעם אחר פעם בקשר היה "סקס באם", שיר אלבני סוחף ומקפיץ שהוקדש לפרד, המלווה האלבני המקסים שהצטרף אלינו למסע. עד מהרה הפך הקטע לשיר הנושא של המקצה והוא הושמע בכל נסיעה אפשרית וסחף אחריו ריקודים סוערים מצד הבנות.
ביום שני, היום שבו היינו צוות תורן עם צוות 6, יצאנו כולנו לרפטינג בנהר הטארה. בתור מי שעשתה רפטינג ארבעה ימים בדרום אמריקה, קשה לומר שעברתי כאן חוויה אקסטרימית במיוחד, אך ללא ספק היה תענוג אמיתי. תחילה המים שניתזו עלינו היו קרים מאד ופנטזנו על קפה חם ובגדים יבשים, אך עד מהרה שכחנו גם מזה ושרנו כל הדרך למקום הראשון.
אחד הביטויים העיקריים שהוטבעו במסע היה תוצר של הרפטינג. כמו ישראליות טובות, ניסינו ללמד את פיטר, מדריך הרפטינג הבנוי לתלפיות שהצטרף אלינו לסירה, כמה ביטויי מפתח בעברית, כשביקשנו ממנו לחזור על המשפט "אין דברים כאלה". כבר הזכרנו קודם בכתבה שפרובינציליות אינה מילה גסה. אחרי הרפטינג, לא האמנו פשוט למה מגיע לנו כל הטוב הזה, כשבמלון חיכו לנו מוזלי איכותי, קפה ועוגות. מקלחת מהירה והמשכנו בדרכנו.
שום דבר לא הכין אותי נפשית למה שקרה ביום החזרה הביתה. אין ספק שזה אחד הימים המרגשים בחיי (בכל זאת, אני צריכה להצדיק את הכינוי שנתנו לצוות שלנו, לא?). כמו כל דבר טוב בחיים, גם המסע הזה הגיע לסיומו לאחר שמונה ימים עמוסי חוויות לעייפה. הפרידה מהג'יפ לא הייתה מרגשת כמו שחשבתי. הבטתי בו, הוא הביט בי בחזרה ושנינו ידענו – ללא מילים – שעברנו חתיכת חוויה יחד.
האוטובוסים הביאו אותנו, על כל פק"לינו, למלון מפואר הנמצא באוכריד, מקדוניה, שם בילינו את השעות האחרונות של המסע. אחרי ארוחת ערב במסעדה המפוארת של המלון התארגנו בזריזות וירדנו למסיבת הסיום שבה כל צוות הכין קטע קצר, מעין דרך אישית שלו להיפרד ולסכם את מה שהיה בשבוע האחרון. לאחר שסיימנו ללגום מכוס היין (סופסוף אלכוהול במסע), חיפשנו בקבוקים נוספים, אך מאוחר יותר התברר שאלה חוסלו על ידי גורמים בצוות 13.
קיווינו למסיבה סוערת בתום הערב, אך להנהלת המלון היו תכניות אחרות. במילה אחת: שקט. למחרת בבוקר הגיע החלק האמנותי. כל משתתפת קיבלה דף שבו היה עליה למלא מי לדעתה הצוות שמגיע לו להיות צוות "דבש" ולטוס בשנה הבאה חינם אין כסף, וכן למי מגיע המקום השני בדירוג.
זה הזמן להודות לכל הבנות המקסימות שבחרו בנו להיות צוות "דבש" של מקצה 2. לכל מי שיוצאת למסע בחודשיים הקרובים או שוקלת לקחת חלק במסע המופלא הזה בעתיד, יש לי רק שתי מילים לומר לך: כשתחזרי, תביני.
נא להמתין לטעינת התגובות
