עידן המסך: עולם הדימויים של התרבות הדיגיטלית
הגיבורים הגדולים של הפנאי, המחשבה וחדרי המגורים המודרניים, מי שמשמשים כהשראה העיקרית של הנפש - הם סוחרי הדימויים: המסך הקטן והמסך הגדול, מסכי החוצות, מסכי המחשב ומסכי הסלולר. מה זה אומר עלינו?
תקלה על מסך הטלוויזיה. המסך כיצרן של דימויים צילום מסך
אין ספק שמזה כמאה שנה נמצאת תרבותנו בעידן חדש – עידן המסך. כמעט בין לילה, מרגע שהודלקה נורת מקרנת הסרטים והחלה שוטפת את מסכי הכסף, האפיל הקולנוע על הספרות, ההגות, השירה והתיאטרון (שמאז נאלצים לחקותו או להתחרות בו). בשנים שחלפו, הלך המסך וחדר לכל פינה מחיינו, החל ממסך הטלוויזיה שהתמקם בנוחיות במרכז חדר המגורים של רוב הבתים, והמשך בשלל המסכים הנוספים הצצים מדי כמה שנים וממלאים את עולמנו – מסכי המחשב והסלולר, מסכי ה-i-Pod וה-GPS, מסכי החוצות, ועוד היד נטויה.
כעת שלהי חודש תמוז - חודש הקיץ, הפנאי ושוברי הקופות הקולנועיים. כבר עסקנו כאן בכך שלפי הקבלה החוש של תמוז הוא חוש הראייה. דומה שהביטוי העיקרי של תרבות הראייה בדורנו הוא תרבות המסך והסרט, ויש לנו אפילו הסכמה לנושא זה מכיוון המזל של תמוז, הלא הוא הסרטן...
הדם של הנפש
המסכים סוחרים בדימויים. גם הספרות והתיאטרון עוסקים בדימויים, אך ההדמיה מגיעה לשיאה בסרט, הכובש את העיניים יותר מכל. מה מקום הדימוי בנפש?
המלה 'דימוי', וכן 'דמות' ו'דמיון', נגזרים מהשורש ד.ם. ובאמת אפשר לומר שהדימויים הם סוג של דם: הדם של הנפש. כפי שבגוף מערכת הדם היא התשתיתית ביותר - כרשת צינורות המזרימה לכל האברים את החומרים החיוניים לעצם תפקודם, כך עולם הדימויים שלנו הוא המערכת המחייה את נפשנו. מתחת לרעיונות הגבוהים, החשיבה המופשטת וההכרעות הערכיות שלנו, רובצת בדממה אדמת הדימויים שלנו, המזינה מלמטה כל מה ששתול בה. באמצעות הדימויים הספוגים בנו אנו בוחנים את חיינו ובהשראתם בוחרים את צעדינו.
והנה, דבר מוזר קרה. למרות שאף אדם צלול בדעתו לא יעז להזריק לדמו חומרים מחומרים שונים מבלי לברר בדיוק מה יש בהם, הרי זה בדיוק מה שרוב רובו של העולם המודרני עושה בתחום הנפש. מיליונים נוהרים לאולמות מוחשכים, מתיישבים למרגלות מסכי ענק, ונותנים לחבורות של אנשים זרים לערות לתוך נפשם גלונים של דימויים עזים ומטלטלים, שאין לדעת מהיכן נשאבו ומה הם מכילים.
הם אף מרחיקים לכת ועושים דבר דומה לילדיהם בכך שהם מפקידים אותם למשך שעות מול המסך הביתי. הרי איש מהם אינו מכיר את היוצרים בידיהם הם מוסרים את נפשם, ואינו יודע את טיב מניעיהם (חוץ ממניע ידוע אחד, והוא למצוץ את דמי הצופים במובן נוסף של המלה: כסף).
הדבר מחייב אותנו להעלות את האפשרות שמא מיליוני אנשים אלו (ואם אנו ביניהם אז גם אנחנו) לא כה צלולים בדעתם כפי שנדמה. או לפחות, לא צלולים בדמיונם. שכן, בדומה למערכת הדם, גם מערכת הדימויים יכולה להיות צלולה ובריאה ויכולה להיות עכורה וחולה.
אם הדימויים הספוגים באדמת נפשנו אינם מבוררים, אם הם יונקים מרבדי נפשנו הנמוכים ולא הגבוהים, אם הם גזורים מכל מיני אגדות ומיתוסים נפרדים ותפורים זה לזה בחוטים גסים, אזי הדמיון שלנו עכור. אנו יכולים להיות ידענים גדולים המלאים בשפע אדיר של נתונים, תמונות ותובנות שאספנו מרחבי העולם, אך אם אדמת הדימויים שלנו אינה מבוררת ומעובדת - לעולם לא נצליח להבין את מה שאנו יודעים.
דומה כי דבר זה בדיוק ארע לדור המסך. מגיל צעיר אנו מתמלאים בדימויים מדימויים שונים – חלליות, גנגסטרים, חיות פרא, מיתולוגיה, עירום, סמוראים, סיגריות, רקדני רחוב – אך הכול שט בתפזורת בנפשנו, נמסך בדמנו, ללא כל תרשים זרימה המארגן, ממקם ומדרג.
מה עושים כאשר הדם עכור? בימי קדם היה נהוג להקיז דמים. היום מקובל יותר לערות לגוף דמים חדשים, שבהדרגה מייצבים ומאזנים אותו. במקרה של דם הנפש, עולם הדימויים, הרי שהקזה היא כמעט בלתי אפשרית, ואם כן הפתרון הוא באמת עירוי: עלינו למצוא משאב של דימויים צלולים וטובים ובאמצעותו לברר את עולם הדימויים שלנו – להצית מחדש את דמיוננו באופן מתוקן.
יצר האלילות
עולם שמתנהל על מסכים. אובאמה פוגש את קלינטון מעל המסך צילום: אי-פי
המדרש מספר שהנחש בגן עדן לא רק פיתה את חוה לאכול מפרי עץ הדעת, אלא גם בא עליה והטיל בה זוהמה – רעל ארסי המפעפע מאז בדם האנושות כולה. יש מגוון דעות לגבי היצר אותו מגלם הנחש: האם זהו יצר המין, יצר האלילות, או יצר האכילה?
החסידות הציעה פירוש חדש, מפתיע ונוגע במיוחד לדורנו: הנחש קלקל את הכוח המדמה בנפש. הוא ערבב והעכיר את עולם הדימויים שלנו, בראש ובראשונה מחדיר בנו את הדמיון של "והייתם כא-להים", ובכלל ממלא אותנו בדימויים גסים ומשובשים. זו הסיבה שארסו שוכן בדם דוקא, וזה ההסבר לקשר עם חטא עץ הדעת, הרומז לקלקול המודעות.
פירוש זה מסביר מחדש מדרש נוסף, המתאר כי היה רגע אחד בתולדות עם ישראל בו התנקה דמם מזוהמת הנחש: כשעמדו למרגלות הר סיני וקיבלו את התורה. בחטא העגל (שארע בתמוז) אמנם שוב נעכר הדם, אך באותו רגע הוא היה טהור. אם הולכים עם הפירוש החסידי, לפיו ארס הנחש הינו קלקול הכוח המדמה, הרי שהתורה היא לפי זה האמצעי לתיקון המדמה, לבירור מחודש של עולם הדימויים שלנו.
ובאמת, לצד חלק ההלכה שבתורה יש חלק נוסף – משמעותי, מפורט ונוגע בלב החיים לא פחות ממנו – חלק של אגדה. מדובר בפרדס עשיר של סיפורים, אגדות ודימויים שזרעיו הראשונים בסיפורי המקרא, מהם נבטו זה מכבר שלל סיפורי משנה, הרחבות, השלמות ופירושים. את חלק האגדה בתורה יש ללמוד בדיוק כמו כל סוגיה אחרת, בעיון ובהעמקה. ואכן, מסורת פירוש האגדה ביהדות אינה מסתפקת במציאת הנמשל, המסר או המוטיבים, אלא חוקרת כל פרט ופרט מדימויי הסיפור, שולי ככל שיראה ממבט ראשון, ומתבוננת בהשלכותיו הנפשיות.
מסורת האגדה של התורה מעניקה נקודת מבט הנחה מחוץ לסחרחורת הדימויים של החיים והתרבות, כולל של הסרטים, ומאפשרת להבין, לסדר ולברר אותם. היא מספקת נקודת ייחוס אל מולה ניתן לבחון כל דימוי שהוא – דימוי הגיבור, המפלצת, האהבה הרומנטית והטרגדיה: לעמוד על טיבו, לנקותו מסייגיו ולחפש את שורשו המתוקן. מי שעסק במיוחד בדבר זה הוא רבי נחמן מברסלב, אשר נטל את דימויי אגדות אירופה ורקח מהם סיפורי מעשיות חדשים לגמרי המקשרים אותם לעבודת ה'.
תיקון חטא אדם הראשון פירושו לחזור להיות אדם, לשוב למדרגה נעלה של אנושיות שנפלנו ממנה. והנה, המלה אדם בנויה מהאותיות דם ובראשם אל"ף. ה"דם" הוא כמו מערכת הדם ומערכת הדימויים, המהוות את קומות הבסיס של האדם. אך אם רק הן קיימות האדם אינו אלא בשר ודם, דמות ללא צלם אלוקים. על הדם צריכה למשול נקודת ה-"א" – ההכרה במקור האלוקי האחדותי של ריבוי הדימויים, מהם כולם משתלשלים ואליו הם צריכים לשוב ולהתייחס.
אלוהי המסך
עומדים דום לזכר דמותה של סיגי. "האלופה" (טלנובלה) אמיר מאירי
לשם דוגמא, נתבונן דרך עיני התורה בדימויי המסך והסרט. המלה "מסך" בעברית היא מאותו שורש של מסכה, הלא הוא אחד מכינויי פסלי האלילים: "אלֹהי מסכה לא תעשה לך" (שמות לד, יז). ואכן, במובנים רבים מתפקדים המסכים של היום כאלוהי המסכה: הם ניבטים מכל עבר כמקדשים בשולי הדרך, מציעים הבטחות נוצצות של אושר ושפע, מושכים את העין ושובים את הלב. על אלוהי המסכה כתוב: "עיניים להם ולא יראו, אוזניים להם ולא ישמָעו... כמוהם יהיו עֹשיהם כל אשר בֹּטֵחַ בהם" (תהלים קטו, ה-ח).
באותו אופן, גם אלוהי המסך בוראים את צופיהם בדמותם הם, נוסכים עליהם בהדרגה הבעות חלולות של מסכות. הדבר תקף במיוחד לגבי בני הדור הצעיר, שדוקא בגלל שעיניהם ראו הכול, יותר מכל דור לפניהם, הן זה מכבר קהו מלראות דבר (כלומר, מרוב ש"עיניים להם", דוקא משום כך "לא יראו").
המלה העברית סרט (שכמו המלה 'לחייג' כנראה תחזיק מעמד גם לאחר שהטכנולוגיה שהולידה אותה תיעלם) אינה מופיעה במקרא כמות שהיא, אך ישנו ביטוי כה קרוב שקשה שלא לחבר ביניהם, והמאפשר להתבונן בה דרכו: "וְשֶׂרֶט לָנֶפֶשׁ לֹא תִתְּנוּ בִּבְשַׂרְכֶם" (ויקרא יט, כח).
המונח "שרט" פירושו כאן כמובן שריטה, אך בהופעתו המשונה בלשון זכר ניתן לראות בו שילוב של המלים "שריטה" ו"סרט". והנה, שני ביטויים אלו מקבילים בדיוק לשניים מביטויי הסלנג המרכזיים של דורנו: "לחיות בסרט" ו"להיות שרוט". המלה "שרט" מציעה כי שני הביטויים קשורים, כי אנו 'שרוטים' מרוב סרטים, שבחדרם לתוך נפשנו כמו פוצעים את לב הבשר שלנו (זה גם מסביר מדוע המזל של תמוז הוא דוקא סרטן: מדובר כנראה במלה העברית העתיקה לצרכן סרטים כפייתי...).
בעידן הסרטים והמסכים, העלאתו על הנס של ספר היא מהפכה. כל הגבהת ספר התורה בבית הכנסת היא קריאת תגר על טכנולוגיית התמונות המרצדות, הכרזה אמיצה כי דימויים אינם מתבררים מתוך עצמם ואינם אפילו מובנים, אלא כאשר מתבוננים בהם בעיני תלמידי חכמים שצללו לעומק המלה הכתובה. זה הזמן לשוב לרכון מעל מלים קדושות, לעלעל, לעיין, להשוות, לדרוש. לכשיבריא דמנו ויבורר דמיוננו, ינבעו מאתנו מחדש הדימויים כנבואה: "וְדִבַּרְתִּי עַל הַנְּבִיאִים" – ראשית במלים, ואז – "וְאָנֹכִי חָזוֹן הִרְבֵּיתִי, וּבְיַד הַנְּבִיאִים אֲדַמֶּה" (הושע יב, יא).
מבוסס על דברי הרב יצחק גינזבורג. לאתר גל עיני
נא להמתין לטעינת התגובות
