מפלצות בע"מ: לאהוב כלבים מכוערים
תתפלאו, אבל גם כלבים עם לסת משתלחת, אוזני דמבו, שיניים עקומות ופלומות שיער במקומות לא הגיוניים עשויים להיות חמודים וחברים ממש טובים. יש כאלה שאפילו מתעקשים לאמץ דווקא אותם
גורלן המשופר של טיקה ושל נחמה, כלבה כעורה נוספת שהגיעה לביתי וחיה כמו מלכה, עולה לנגד עיניי בעיקר בימי אימוץ שאני משתתפת בהם כמתנדבת, וצופה בגור יפהפה שנבחר על ידי משפחה ישראלית ממוצעת רק בגלל מראהו. האם גם כשיתגלו אצלו צדדים פחות יפים הוא ימשיך להיות נאהב? האם הפרווה הבהירה והעיניים הכחולות יבטיחו לו חיים טובים? לא בטוח.
המציאות מראה שדווקא כלבים שאומצו בגלל היופי ננטשים לא פעם או מוחזרים לכלביות. המציאות מראה גם שדווקא אנשים שלוקחים כלבים למרות כיעורם (בהנחה שיש באמת כלבים מכוערים), גילם הבוגר או נכות, הם אלה שיודעים להעריך כלב, רואים את היופי מבעד לפרווה הזיפנית והמדובללת והשיניים הבולטות, ומוכנים לגדל אותו באהבה ולאורך שנים.
גם מתחרויות הכיעור הביזאריות לכלבים שנערכות בעולם ניתן להתרשם שכלבים עם מראה בעייתי זוכים לבעלים אוהבים ולחיים נפלאים. בקליפורניה הפכו את זה לספורט של ממש, ומאז 1976 נערכת שם תחרות הכלב המכוער ביותר בעולם. בתחרות, שזוכה לתשומת לב תקשורתית כמו כל אייטם צהוב אחר, מתמודדים כלבים עם לסת משתלחת ועטורת שיניים עקומות, עיניים טרוטות וציצות שיער שצמחו במקומות לא להן. כולם מאובזרים, כמובן, בבעלים אוהבים וגאים, שמטפלים בהם במסירות.
את התואר נוטים לקטוף כלבים מגזע "הסיני המצויץ" (קטנים, קירחים, עם פוני משונה על המצח), למרות שהשנה זכה בו דווקא בוקסר בעל לסת תחתונה בולטת.
מי שאימץ פעם כלב כעור ומגדל אותו באהבה כבר שנים הוא הזמר אביב גפן.
עם בקשה דומה הגיעה לאגודה אישה מקיבוץ בצפון, שראתה בעיתון תמונת כלב מבוגר, מכוער ושחור, שנזרק בתחנת רכבת. "היא באה אלינו וביקשה רק אותו, כי הבינה שזה כלב שאף אחד לא ירצה לקחת", מספר ויטנר, "היו אצלנו גם הורים שביקשו, מטעמים חינוכיים, לקחת דווקא כלב שאין לו סיכוי לצאת מפה. הם הסבירו לילדים למה זה חשוב, וזה לדעתי החינוך הכי טוב להומניות. לעומת זאת, ראיתי אנשים שלקחו כלבים כי הם גזעיים או הכי יפים, ודי מהר הבינו שהם לא מסתדרים איתם. הרבה רצו למשל קוקר ספניאל גזעי והחזירו. הבחירה צריכה להיות מתוך רצון לאמץ ולעזור, ולא במטרה להראות שלי יש הכלב הכי יפה".
ויטנר מזכיר שרוב הכלבים עם המראה הבלתי אטרקטיבי-ה"בלתי מסירים", כפי שמכנים אותם בעמותות-מומתים. אלה שכן מצליחים לקושש לעצמם בעלים-רוב הסיכויים שיזכו בחיים טובים, אולי אפילו יותר מאלה של חבריהם המצודדים. "מי שלוקח כלב כזה הוא אדם שרוצה להציל נפש ולא מעניין אותו למשוך מבטים ברחוב. ברור שזו מערכת יחסים לטווח ארוך", מסביר ויטנר, "אחרי הכל, אם מסתכלים לכלב בעיניים, שם רואים את היופי. אין כלב לא יפה, יש אנשים לא יפים".
גם אמיר שדה מסניף נתניה של "הרצליה אוהבת חיות" מאמין שכיעור ויופי הם בעיני המתבונן. "בעיניי למשל, פקינז ופאג הם כלבים מכוערים, אבל אנשים מחפשים היום רק אותם", הוא אומר, "מצד שני, גם כלב שאנחנו חושבים שהוא לא הכי יפה, מישהו יכול לבוא ולהתאהב בו. כלבים מנומרים לדוגמה הם משהו שאנשים לא אוהבים, אולי בגלל שזה מזכיר להם צבוע. יש לנו מנומרים שנמצאים המון זמן בכלבייה, אבל אנחנו מאמינים שגם הם ימצאו בית".
שדה לא נתקל באנשים שמבקשים במוצהר כלב מכוער. "קרה לי אולי פעם אחת בכל שנותיי בתחום שמישהו בא ואמר תן לי את הכלב הכי בעייתי או מכוער. גם אלה שאומרים את זה, בסוף לוקחים לפעמים לברדור לבן. אבל אני לא מחפש מישהו שיציג את עצמו כצדיק, או שייקח כלב מכוער בשביל הקטע. אני גם לא אוהב את אלה שבוכים לי שהיו רוצים לאמץ את כולם. אני אומר 'תיקח כלב אחד וניפגש עוד 15 שנה'. נתקלתי גם באנשים טובים שלקחו כלבים יפים ובהירים, שזה מה שכולם אוהבים. הצבע הבהיר כנראה קל יותר בעין. זה כמו שאנשים רוצים ילד בלונדיני".
הדבר החשוב ביותר, לדבריו, מעבר לשיקולי המראה, הוא להתאים את הכלב לאורח החיים של הבעלים. "כשאתה רואה אמא עם שלושה ילדים שמחפשת גור מתוק ומקסים, ברור לך שהדבר האחרון שמתאים לה זה לחנך עוד מישהו ולנקות קקי מהשטיח. אני מנסה למנוע מקרים של אימוץ כלב רק בגלל הגיל הצעיר או היופי שלו. אני אומר את האמת בפנים ואם אני רואה שהמשפחה לא מבינה אותי ולא מתאימה, אני פשוט לא נותן".
"כלב זה לא דבר יפה שיישב לידך ויסתכל עליך בעיניים מעריצות. זאת גם עבודה. אם הכלב הופך להיות רק נטל, משקיעים בו פחות, נותנים לו לצאת לבד מהחצר, והוא הולך לאיבוד, נדרס, או שפשוט נפטרים ממנו. מי שלא יודע להעריך כלב, שלא ייקח. לא כל אדם זכאי לכלב. לגדל כלב זו זכות, לא חובה".
נא להמתין לטעינת התגובות
