עכשיו ההוכחה: מוזיקה היא שפה אוניברסלית
הקלישאה מקבלת משנה תוקף מול מחקר חדש הקובע בדיוק את זה: יצירה מוזיקלית אחת מעבירה מסרים רגשיים וחווייתיים זהים, גם כאשר היא זרה לחלוטין לתודעת המאזינים
מדונה אמנם הרגה את המוזיקה כשהחליטה לבצע בעצמה את The Day that Music Died (היום בו המוזיקה מתה) של דון מקלין, אבל היא לגמרי צדקה כשאמרה שהמוסיקה מחברת בין אנשים usic) (Makes the People Come together. מחקרים מוכיחים זאת.
מוזיקה היא הרבה יותר מחוויה אסתטית, מביטוי אמנותי או מדרך להעביר מסרים. מחקרים מראים שפעולתה על המוח נרחבת הרבה יותר מכפי שאנו מודעים אליו, ושהשפעתה חוצה גבולות תרבותיים. בפעם הבאה שאתם מגיעים לעיירת כורים נדכאת בסין, נגנו משהו של בוב מארלי ותראו איך גם שם מצב הרוח משתפר, וזה לא בגלל שרגאיי מזכיר להם משהו מוכר.
תום פריץ, חוקר מערכת העצבים ממכון מקס פלנק לקוגניציה אנושית ולמדעי המוח בלייפציג שבגרמניה, עשה את זה באפריל האחרון. לא עם בוב מארלי, אלא עם קטעי מוזיקה קלאסית, ג'ז ורוק. הוא השמיע את המוזיקה לאנשי מאפה, קבוצה אתנית מקאמרון, שמעולם לא נחשפה למוזיקה מערבית. הוא נוכח כי המבוגרים שהאזינו למוזיקה זיהו אותה כשמחה, עצובה או מפחידה, ממש כפי שמזהים אותה מאזינים מערביים. פריץ הסיק מכך שיכולתה של המוזיקה להצית רגש מסוים אינה תלויה ברקע תרבותי.
עם אמנות חזותית זה לא עובד כך. בחברות מסוימות, קווים מתכנסים של כביש שעבורנו משמעותם תיאור של פרספקטיבה, יראו כמו משולש חד זווית שניצב אנכית לקרקע. בשלב אחר של הניסוי פריץ השמיע למתנדבים אנשי מאפה ומערביים קטעים של מוזיקה, אתנית של מאפה או מערבית, שעברה מניפולציות. שתי הקבוצות העדיפו את גרסתה המקורית של המוזיקה שהייתה זרה להם.
פאם הטון, פסיכולוגית קוגניטיבית מאוניברסיטת גולדסמית' בלונדון, חוקרת את השפעות המוזיקה כבר כעשור. היא השמיעה מוזיקה לילדים אוטיסטים ולילדים
רוברטו ברזין, חוקר שמע מהמכון המלכותי לטכנולוגיה בסטוקהולם, ביקש ממתנדבי ניסוי שערך לבצע מניפולציות בשירים על מנת שיתאימו לרגש נתון – שמחה, עצב, פחד, שלווה או ניטרליות - על ידי שינוי המקצב, המוזיקה והמיקס. הוא גילה שגם ילדים וגם מוזיקאים מקצועיים מבצעים מניפולציות דומות בהתאם לכל אחד מסוגי הרגשות.
תוצאותיהם של מחקרים אלה ושל מחקרים נוספים מלמדים שאם נשים בחדר אחד אנשים מכל הגילים, המינים, התרבויות והארצות בעולם ונשמיע להם מוזיקה, היא תשפיע עליהם רגשית באופן דומה, גם אם לא שמעו אותה מעולם. יש חוקרים שמשערים שכוחה של המוזיקה נובע מנטייתה להדהד בפעילות שלנו ולסנכרן אותה.
רוברט זטורה, נוירופסיכולוג מאוניברסיטת מק'גיל הסביר ל-Scientific American: אני יכול להבין איך מקצב ופעילות פיזית משפיעים באופן דומה על מערכת העצבים. כל הצלילים מופקים על ידי תנועה. כשאתם שומעים צליל, זה קורה מפני שמשהו זז. כך שיש דמיון רב בין מוזיקה לבין הליכה, נשימה ושמיעתה של פעימת לב: שלושתם צלילים של מקצבים טבעיים שאינם מוזיקליים ביסודם, וביכולתו של כל אחד מהם לשמש לצורך קבלת תחושת זמן או כדי להתאים את עצמנו לקצב ההליכה של מישהו אחר".
זטורה מסביר שאחת הסיבות לכך שמוזיקה עובדת, היא שלשמע דפוס מוזיקלי מובחן, אנו יכולים להצטרף אליו. אנחנו יודעים כיצד להשתמש בשרירים שלנו כדי להפיק את הצליל שאנו שומעים. בדרך זו מקצב של שיר משמש גם כדבק חברתי – הוא מעורר מעין קשר גופני בין הנוכחים, גם אם אינם קמים לרקוד.
כל מי שהיה בהופעה חיה או במסיבה גדולה מכיר את זה – התחושה שהקהל הוא אורגניזם אחד, ולא רק בגלל שכל מי שנמצא שם אוהב את כריס קורנל, לדוגמה. גם הסדרנים, המאבטחים והצלמים הם חלק מהגוף הזה. לעומת זאת, אם תושיבו חתך של מעריצי מדונה באותו החדר, לא בטוח שתתעורר אותה התחושה לפני שמישהו יפעיל את המערכת.
נא להמתין לטעינת התגובות
