תעודת אחריות: כך תלמדו את הקטנים לקחת אחריות
הילד נחבט בשולחן? אל תמהרו לנזוף ברהיט הדומם. הוא החליק ונפל? אל תגערו ברצפה. ילדים צריכים ללמוד לקחת אחריות על מעשיהם, להבין את משמעות הקשר בין סיבה לתוצאה ולהאשים פחות את האחרים ויותר את עצמם
"סליחה,"? הגבתי ברפלקס מותנה, "אני צריכה להביא לה."? "כן," ענה עורך הדין הצעיר. "זה תפקיד שלה לדאוג לשים את הדברים שלה בתיק ברגע שהיא מסיימת שיעורים," טענתי להגנתי.
"כן, אבל אם היא לא עושה את זה, אז את צריכה להביא לה את זה," הוא המשיך בעוד הקטנה תוקעת בהנאה עוד חתיכת שניצל תירס לפה מבלי להביע שום מעורבות או לקחים מהשיחה. כמה שהפכתי במוחי הקודח לא זכרתי שבעמודת "מיומנויות מיוחדות" לתפקיד "אמא" היה רשום "מחפה על הפאשלות של ילדיה."
אולי אני באמת קרת רוח או חסרת רחמים, אבל אני מוצאת את עצמי נתונה יותר ויותר לתשובות מחוכמות ומתחמקות מצד ילדי שמוציאות אותי מדעתי. יכול להיות שהכל התחיל מהעובדה שכבר בתחילת דרכם, תרתי משמע, כולם היו אשמים, חוץ מהם? השולחן, הקיר, הרצפה, כולם. מלבד הם עצמם.
"אחריות הנה תוצר של תהליך התפתחותי, אשר מחד קשור להתפתחות קוגניטיבית ומוסרית־חברתית, ומאידך מושפע ביותר מהתנסות ולמידה," מסבירה רונית שוסל, פסיכולוגית התפתחותית מומחית ב"מכבי שירותי בריאות" ובמעון יום שיקומי במודיעין, ובעלת קליניקה פרטית במודיעין.
לדבריה, ככל שהילד צעיר יותר כך חשיבתו מאופיינת באגוצנטריות - חשיבה המרוכזת בעצמו ובצרכיו, עם התייחסות מועטה יחסית להשלכות ההתנהגות על הסביבה. עד גיל שלוש-ארבע הילד נלחם על עצמאותו באמצעות ניסיון לשלוט ולהשיג את מבוקשו. הדבר גורם לעתים קרובות למאבקי כוח ולמניפולציות שמטרתן השגת רווח - כוח, משהו ממשי, כמו משחק של חבר או תשומת לב.
יחד עם זאת, גם בגיל צעיר זה קיימת אמפתיה לאחרים, למשל, היכולת להיעצב כשמישהו אחר נפצע, היכולת להבין שהכאבתי למישהו אחר. בגילים אלו הילד עושה את צעדיו הראשונים בהבנת תוצאות מעשיו ולקיחת אחריות עליהן. הוא מתנסה במצבים המאפשרים לו להבין:
מה הוא גרם לאחר: "למה יואב בוכה."?
מה האחר מרגיש: "תראה, יואב עצוב."
הבנת הקשר של סיבה ותוצאה: "יואב עצוב כי לקחת לו את הכדור." ההתנסות בחוויה של לקיחת אחריות ותיקון: "בוא נחזיר ליואב את הכדור/בוא נשחק ביחד, כדי שלא יהיה עצוב/בוא תלטף אותו, כדי שלא יבכה/בוא נבקש סליחה."
כך לומד הילד לפתח את כישוריו החברתיים ורגישותו לאחר, גם אם רבים מהערכים המוסריים שמופנמים הם בגלל "שאמא/הגננת אמרה שאסור/מותר," ולא מתוך הבנה של
בסביבות גיל חמש-שש מתפתח הסופר אגו - "השוטר הפנימי," המצפוני, שאומר מה מותר ומה אסור. הילד כבר שומר על החוקים המוסריים המופנמים אצלו, כחלק מאישיותו ומהבנתו האישית. המצפון הוא למעשה הפנמה של הקול ההורי המשבח התנהגויות שונות או הנוזף בהן.
במהלך השנים הוא מתעבה ומתרחב דרך מסרים ערכיים נוספים, שמועברים מגורמים שונים כמו אנשי חינוך, תקשורת (טלוויזיה, סרטים, עיתון, ספרים, מחשב,( חברים ועוד. כל אלו בונים את הסולם הערכי-מוסרי שיהיה חלק מאישיותו הבוגרת.
תכונות כמו לקיחת אחריות ומשמעת עצמית אינן עוברות בגנים ואי אפשר לאתר את העדרן בסריקת מערכות מורחבת. מדובר בתכונות שמונחלות ברובן דרך המנטורים האישיים - ההורים - בתהליך הדורש הדרכה מעשית מתמשכת. "לעתים האמת של הילד שונה מהאמת של המבוגר," מסבירה שוסל.
"לא תמיד הילד מבין עד הסוף מה הבעיה בהתנהגותו (שקרים, לקיחת חפץ של אחר בלי רשות, דיבור חצוף ולא מנומס,( וצריך לעזור לו להבין את המשמעות של המעשה, כמו גם לעזור לו לרכוש דרכים להתמודדות נאותה (שאם אתה רוצה את המשחק - תבקשש.( ילד צריך ללמוד איך מוצאים את הפשרה בין מה שהוא רוצה לבין מה שהוא צריך לעשות עבור אחרים."
גלית כרמלי, פסיכולוגית ומדריכת הורים, בעלת קליניקה פרטית בתל-אביב, מעדיפה להשתמש בדימוי של פיתוח שרירים בכל הקשור להקניית ערכי אחריות ומשמעת עצמית אצל הזאטוטים. "בגילים צעירים קשה להבין את הקשר בין מעשה לתוצאה, שזה בעצם הבסיס ללמידת אחריות," היא אומרת. "חשוב לעשות זאת בהדרגה ובהתמדה, ממש כמו פיתוח שריר. וככל שנפתח את זה בגיל צעיר יותר, נסייע לילד לעמוד במשימות שהחיים מציבים לנו."
אז נכון שיותר קל לנו לרוץ לבית הספר בכל פעם שהילד שוכח את הסנדוויץ' מאשר להתמודד עם רגשות האשם על ילדנו המורעב, המזיל ריר נוכח הסנדוויצ'ים של חבריו. גם הרבה יותר פשוט לנו לסדר אחרי הקטנצ'יק את החדר, כי אנחנו כבר רוצים להתקדם לשלב האמבטיה והמיטה, ואין לנו כוח לוויכוחים. אבל בטווח הארוך, מתריעה כרמלי, זה עלול לעכב את פיתוח האחריות אצל הילד ולהקשות את הסתגלותו לדרישות הסביבה.
פגיעה נוספת היא צופה גם בתחושת הערך העצמי, כיוון שאחריות מתקשרת למיקוד שליטה: "כשאנחנו מתנערים מלקיחת אחריות על דברים, פירושו של דבר הוא שהם קורים מעצמם - גם הדברים הטובים וגם הרעים. וכך אנחנו תקועים במקום בלי יכולת לשפר - 'השעון לא צלצל' במקום 'הלכתי לישון מאוחר ולא התעוררתי בזמן.'
לקיחת אחריות קשורה כמובן לכל נושא ההסתגלות החברתית, הדורשת בין היתר הדדיות - היכולת להעריך את החלק שלך ואת החלק של האחר. אם אתה לא עושה זאת ומאשים כל הזמן את האחר, אתה תיפגע בסופו של דבר."
כמו בכל נושא אחר, גם בעניין של נטילת אחריות אנחנו משמשים מודל חיקוי עבור ילדינו. בעזרתנו הם ילמדו איך מתמודדים עם טעות, איך מקבלים ביקורת ואיך מבצעים תיקון. רונית שוסל וגלית כרמלי מסבירות איך ניתן להנחיל את הערכים הללו בשגרת היומיום:
.1 למדו אותם לאסוף צעצועים אחרי משחק או לפנות צלחת מהשולחן - נוהג שניתן להנחילו מגיל צעיר מאוד, ואין מניעה שגם אתם תעשו את זה יחד איתם. חשוב מאוד שלא יחוו ברגע אחד חדר מבולגן וברגע שלאחריו, כבמטה קסם, חדר מסודר. זו הדרך לגרום להם להפנים את הקשר שבין סיבה לתוצאה ולהמחיש את הרעיון שהדברים אינם קורים מעצמם. "הורים רבים עושים בשביל הילד משימות שהוא יכול לעשות כבר בעצמו, ומפתחים אצלו תלות בכך שפותרים עבורו בעיות ולא מאפשרים לו להתמודד עם תוצאות מעשיו," מסבירה שוסל. "התנהגות זו פוגמת ביכולת ללמוד מהי אחריות ולהבין שיש תחומים שבהם קיימות ממנו ציפיות מסוימות, שביצוען הוא הרווח שלו בדיוק כמו שאי ביצוען יפגע בו.
2. "כשהילד לוקח אחריות חזקו אותו ואמרו לו "איזה ילד אחראי אתה" - ככל שתחזרו על זה הוא ילמד שזו תכונה טובה. מתן תפקידים בבית יקנה לו תחושת אחריות - לסדר סכו"ם, למשל. וגם אם הסידור שלו לא בדיוק עונה על הסטנדרטים שלכם, אל תסדרו אחריו, כי כך הוא יבין שהוא לא מסוגל לעשות את זה כראוי והמטרה תוחמץ.
.3 אל תיבהלו מכישלון - כשהורה לא נבהל מכישלון, גם הילד יכול ללמוד את גבולות היכולת שלו.
.4 אל תמהרו להאשים, לשפוט או לדרוש מהילד התנצלות - חשוב יותר להבין למה זה קרה, למה הוא מפחד להודות במה שעשה. הביאו, כמובן, בחשבון את גיל הילד והרקע למעשה. "יש הורים שממש חשוב להם לחלץ הודאה וינקטו שיטות חקירה כדי להגיע לזה," אומרת כרמלי. "אבל כדאי שנעצור רגע ונחשוב אם המטרה שלנו היא להוציא הודאה מפיו של הילד או שיבין את תוצאות מעשיו וילמד כיצד לשפר בהמשך. נצלו את הסיטואציה להפנמה ולמידה. בלי זה אין להודאה ואמירת סליחה שום ערך."
לדברי כרמלי, בסיטואציות כאלה הילד בדרך כלל שרוי במצוקה. לכן חשוב לא להשתמש בטרמינולוגיה של אשמה נוסח "הכל בגללך"! אלא בכזו המביעה אמפתיה: "אני מבינה את המצב שאתה נמצא בו, זה באמת קשה לקבל אחריות ולהרגיש אשם, בוא ננסה להבין מה קרה."
ברגע שמפגינים אמפתיה הוא פחות עסוק בלהתגונן, ואז ניתן לפתוח שיחה סביב הסיטואציה כמו, 'אתה חושב שיש לך חלק במה שקרה,'? 'חושב שזה היה יכול להיות אחרת."'? חשוב לשמור על שיחה מכבדת - זה מה שעושה את ההבדל. חזקו אותו כאשר הוא מבין את חלקו ואת אחריותו: "מאוד בוגר מצדך לקחת אחריות. מה אתה חושב שכדאי לעשות עכשיו."? אפשר להציע לו להתנצל, ואפילו להציע ללוות אותו כאשר מדובר בילד צעיר.
"השאיפה היא לחנך את הילד בצורה כזו שגם כשלא נהיה בסביבה הוא יפתח מנגנון פנימי של אחריות. לאחריות שבאה רק מתוך ציות אין ערך רב," מסכמת כרמלי ומוסיפה עוד עצה אחת חשובה - "אל תגידו לפעוט בן שנה, שחטף מכה מהשולחן, 'נו, נו, נו, שולחן.' המסכן היה שם קודם. שייקח אחריות הקטן".
נא להמתין לטעינת התגובות
