שוק התרופות והבשרים: ביקור במחוז קנטון בסין
בקצה הממלכה הסינית, בסוף נהר הפנינים בואכה הונג קונג, ניצב המחוז הגדול בדרום סין – קנטון. אחד מהמאפיינים העיקריים שלו הוא המטבח: כלבים, חתולים, נחשים ומה לא. רונן רז היה שם
במחוז הזה התנהלו הפגישות הסודיות שהביאו להחלפת המשטרים, שם הוקמה הרפובליקה עם נפול הקיסר האחרון, שם בחרו הסינים בתקופה בה הסתגרו מהעולם החיצוני לנהל מגע עם העולם הזר, לסחור בסחורותיהם עם המערב, ומשם אף החלו מלחמות האופיום עם האירופיים, מלחמות שהובילו לכיבוש הונג קונג ולהקמת המעוז הבריטי.
על אף הפתיחות היחסית למערב, קנטון הוא איזור סיני מסורתי עם מאפיינים מקומיים חשובים. כך למשל, יש לו ניב מקומי שונה, ארכיטקטורה אופיינית וכמובן המטבח הקנטונזי הידוע. בכלל, הסינים במחוז קנטון נחשבים כאשפי המזון של התת יבשת המזרח אסייאתית וחומרי הגלם שלהם כוללים, בין השאר, כלבים, חתולים, חולדות נמלים נחשים ושאר חי בר.
כך למשל, "הקרב בין הטיגריס והדרקון" הוא מאכל תאווה משובח, מהטובים במטעמי הבישול הסיני, ומשתתפים בו נתחי בשר של חתול ונחש. באופן כללי, אין בקנטון חתולים וכלבים שמסתובבים ברחובות להנאתם. מי שאימץ לו מנהג מערבי ומגדל בביתו חיית מחמד, מקפיד לשמור עליה היטב פן תיחטף על ידי חובב דליקטסים. בזמן פסטיבלים וחגים, בהם נהוג להכין ארוחות שחיתות, נועלים את החיה בבית מפאת פיקוח נפש החיה.
שוק התרופות הסיניות בקנטון שהוביל אל שוק הבשר היווה עבורי שלב ריכוך והכנה לקראת ההלם האמיתי. בין קליפות עצים, צמחים מיובשים ופטריות, נמכרו קרני אנטילופה נגד חום גבוה, קרני איילים להגברת התשוקה המינית וסוסוני ים לבעיות גרון. על המדפים היו פרושות פרוות עבות של חיות יער, כפות דובים מיובשות וגולגולות של קופים.
בקצה המסדרון, מעבר לערימות העשבים וחלקי החיות המיובשות, היכה פתאום ריח הבשר החי והדם הטרי. רק אז הבנתי כי הגעתי לשוק הבשר, מקום שבו שרידי עולם החי הסיני מדולל כתוצאה מציד בלתי פוסק.
בשוק הבשר ראיתי עשרות כלובים מונחים זה על גבי זה בערימות גבוהות וחיות מבוהלות מציצות מתוכם;
אחרי המראה הלא שגרתי של בעלי החיים בשוק, הבחנתי בתינוק סיני שמנמן וחייכן שישב בתוך סל של קש, כמו הצבי בגיגית שמשמאל והחתול בכלוב מימין. אביו של התינוק מחה את הזיעה ממצחו והמשיך לשזור צפרדעים על חוט אחד ארוך. רגל מנוקבת ועוד חרוז צפרדע נוסף למחרוזת. החום, המחנק והפחד המיתו חלק מהחיות.
את הבשר צריך לשמר כדי שלא ירקיב ויצחין, ולכן הפגרים מוצאים מהכלובים, מוטבלים בדליי מים רותחים והשיער הצפוף נושר בקלות. יד קצב מיומנת חורצת בסכין חתך ישר בבטן החיה, האיברים הפנימיים נשלפים החוצה וממוינים בזריזות - מה לפח ומה למכירה. הכלב המנוקה נח על אנקול ומצטרף לשורת השחוטים.
בדוכן שכן עסוק הקצב במלאכה המייגעת של פשיטת עורות נחשים. חריץ אחד לאורך, הבשר נשלף בשלמות לארגז והעורות נתלים לייבוש מהמסמר. צלופחים עוברים טיפול דומה: סכין ננעצת בראשם, יד שמאל אוחזת בזנבם, שלושה חתכים מדוייקים לאורכם, האידרה נשלפת והבשר הנקי מוכן. סרטנים כפותים בסלסלת קש, וגב השריון קולף להראות את טיב הסחורה. רוכל חותך פיסה מבשרו של כלב, ושוקל אותה על מאזני יד ללקוח.
תנועה ערה יש בשוק הבשר. המוני אדם באים ובודקים מחירים, סופרים מעות בארנק ומחליטים אם המאורע מספיק חשוב כדי להוציא עליו כל כך הרבה כסף ולקנות בשר גירית או שמא להסתפק בחתול. בשר נחש, למשל , יקר מאד, וככל שהוא ארסי יותר, מחירו עולה בהתאם. הקוברה נמכרת ב-100 יואן לקילו, ששוויים הראלי הוא כ-15 דולר.
ישבתי בשוק הבשר מהופנט מהזוועה וסירבתי ללכת. צילמתי והחלפתי כבר שלושה סרטים. בינתיים הערב הגיע והרוכלים החלו להתקפל. הכלבים, החתולים וחיות הבר ירדו מהאנקולים וחזרו לארגזים. הכלובים הועמסו לעגלות היד ויצאו מהשוק. מי שלא נאכל היום, יעבור עוד לילה של אימים ויחזור לסיוט של מחר, לפחד ולתקווה שכל זה כבר יסתיים.
לאחר שחזרתי למלון והתאוששתי קמעה מתאוות הבשרים של היום בשוק, נזכרתי בשיחה עם צ'אן גונג, סיני משכיל (מעורה בפוליטיקה עולמית ושומע מוזיקת גל חדש), בהחלט חבר להתברך בו בסין. שיחתנו קלחה בשטף עד שסיפר לי על ארוחת כלב, ומצמץ בשפתיו בתאווה אגב תיאור מטעמי הבשר.
נרתעתי ממנו מיד בגועל נפש. אבל במחשבה שנייה הבנתי שגם אנחנו לא אכלנים תמימים, ובין העמים אנחנו נמצאים באמצע הסקאלה, בין הצרפתים (צפרדעים), האמריקאים (סטייקים) והאפריקאים (צרצרים וארבה). ברהמינים הודים מזדעזעים אפילו למראה סטייק אלמנטרי בצלחת, בעוד אצלנו זוהי סיבה להזלת ריר ונטישת נימוסי שולחן בסיסיים.
סוף טוב, הכול טוב. בערב ישבתי במסעדה מפוארת ולא חששתי לנעוץ את מקלות האכילה ברצועות הבשר המבושלות ברטבים מעולים. בשר כלבים, חתולים, נחשים וטורפים אחרים - כל אלה יקרים לאין שיעור מהבקר, העוף והחזיר.
הסינים ידועים כסוחרים טובים מדי בשביל לטעות ולהגיש לי בשר יקר, ודווקא הסועד מלוכסן העיניים בשולחן ממול נראה לי מודאג. הוא חשד ללא הרף שמא הקרב המתחולל בין הטיגריס והדרקון בצלחתו, הוא בסך הכול התגוששות קטנה בין פרה עצלנית לעוף מפונק.
רונן רז הוא מנכ"ל ומדריך טיולים ראשי בחברת אקו טיולי שטח
נא להמתין לטעינת התגובות
