האם הצליח המומו הענק לשבור את המתח? וכיצד מצא השליח את דרכו בחשכת חדר המדרגות? יואש פלדש הזמין אוכל הודי שהיה רק בסדר. מזל שנשאר הסיפור
יואש פלדש | 8/7/2009 10:11
יום שני, שעת לילה מוקדמת (בערך 23:00). אנחנו עומדים לצפות בסרט "אננס אקספרס". אני מתקשר לסאב קוץ' מילגה. בא לי הודי. אוכל הודי. הטלפון בצד השני מורם באיטיות. טרייסי צ'פמן שרה שם בווליום גבוה. רשרושים. השפופרת משתפשפת כנראה בחולצה מבד דק. עוד רשרושים. "הלו?", עונה לבסוף בחור צעיר בקול חלש ובמבוכה בולטת. חילופי מילים מבוהלות. ברקע מישהו אומר לו "תגיד שזה ייקח שעה וחצי". אני מתעלם.
כך הגיע המשלוחצילום: יואש פלדש
הנער רושם את הזמנתי באיטיות אך בסבלנות, מדי פעם מבקש שאחזור על משהו כי לא הספיק. "אתה אוהב את טרייסי צ'פמן?", אני שואל לבסוף. הבחור שותק. "היא בסדר", הוא אומר אחרי כמה רגעים. שוב שתיקה, ואז הוא מוסיף: "זה ייקח שעה וחצי". "הסרט ייגמר עד אז", אני אומר, "אין דרך לקצר את זה?". "אהה", הוא לוחש, "אנחנו רק אומרים שעה וחצי. זה בטח יהיה פחות".
כעבור 56 דקות אנחנו בשיא המתח. ג'יימס פרנקו הנהדרבסכנת חיים ואני כל כך מפחד עד שאני אפילו לא יכול לצחוק. פאניקה. ואז דפיקה בדלת. עוצרים את הסרט. בצעדי ארנב אני הולך אל הדלת ומביט בשקט בעינית. חושך בחדר המדרגות. באפלולית אני מבחין בגבר כבן 40, פניו חרושות קמטים, שיערו ארוך, שזור בנימי כסף, עומד בפתח.
מפוצץ וסימטרי. מומוצילום: יואש פלדש
אין לי מושג איך נכנס בלי לצלצל באינטרקום. אין לי מושג למה לא הדליק את האור. אני פותח את הדלת ומסתכל עליו. ג'ינס ישן, חגורה שחורה וחולצה לבנה קצרה, מבהיקה בלובנה, זיפי שיבה. הוא נושם בכבדות, ומושיט לי צרור של שקיות ניילון שחורות. "תיזהר, חמודי", הוא מפטיר, שלא אשמוט בטעות אחת. אני שם בכפו הרחבה טיפ. הוא קורץ לי, ומסתובב, יורד בחושך במדרגות.
טריפל לא ספיישל
אנחנו פותחים במנת המומואים (16 שקל). הגיעו שני כיסוני בצק טיבטיים מאודים, שראשם קופל באצבעות עדינות לקפלולים סימטריים מרתקים. המומואים גדולים מאוד ואפילו קצת כבדים. אני לוקח אחד ביד ומחליט לנגוס בו כמו בתפוח. טעם מוזר ומעט חמצמץ. המלית - תרד וטופו - כמעט נשפכת מממנו. יוני מסתכל עלי במבט חמוץ. גם אני לא מרוצה. ממשיכים הלאה.
מגש הטריפלצילום: יואש פלדש
שנינו הזמנו גם את ה"ספיישל טריפל" (35 שקל). כל אחד קיבל מגש מחולק לשלושה תאים, כמו של ארוחת מטוס, אבל כזאת שיצאה מפרופורציה. זה היה ענק. לצד המגש, קיבלנו גם קופסאות קרטון עם אורז מלא, חם וטעים, ונייר כסף שבתוכו צרורות כמה צ'פאטי, פיתות הודיות חמות וחכמות. בתא הימני של המגש מצאנו מלאי קופתא. בתוך רוטב בעל צבע כתום בריא ומתקתק מעט נחה לה כופתאה לא גדולה העשויה מגבינה וסולת. טעמה לא עז, ותחת המזלג היא מגלה גמישות מפתיעה. זכרתי את המלאי קופתא מהודו כמעדן. עכשיו זה רק בסדר.
המשכתי לתא השמאלי העליון: פאלק פניר. תרד ירקרק ומעליו גירודי גבינת פניר. זה נראה נהדר. אבל משהו שם לא עבד, אולי משום שהמנה הגיעה פושרת יחסית. אולי. נפרדתי לשלום מהתבשיל אחרי כמה טעימות, ועברתי לספיישל הסודי בגומחה האחרונה. טוב, הוא לא באמת סודי. זה ספיישל מתחלף אבל שכחתי לשאול מה זה בדיוק. אז אני אנסה לתאר: רוטב חום, חריף מאוד,
אבל כזה שהחריפות שלו מתגלה רק אחרי כמה ביסים. בתוכו היו קוביות תפוחי אדמה ואולי גם פלפלים. נדמה לי שגם אפונה. לא זוכר. אכלתי את זה עם אורז וצ'פאטי לסירוגין והשתדלתי ליהנות.
לא, לא גמרנו את המנות שלנו. לא היה בהן כל רע. הן היו ממש בסדר. בסדר גמור. אני מאשים רק את עצמנו. זאת לגמרי אשמתנו.
הבנופי של סאב קוץ' מילגהצילום: יואש פלדש
עם הקינוח, עוגת בנופי (14 שקל), הרגשנו שאנחנו לא יכולים להתמודד. אז שמרנו אותו למחר. למחחרת שפכתי עליו את רוטב השוקולד שהגיע בנפרד, ואז גילינו שזה בעצם הרוטב של המומואים. משהו עם סויה. יוני שאל אם אפשר לשטוף את זה מתחת לברז. "אני לא חושב", אמרתי לו.
נא להמתין לטעינת התגובות
