עצבים איתו: איך מנטרלים כעס של ילדים
לכעס יש אמנם תפקיד חשוב בהישרדותו היומיומית של הילד, ולכן חשוב לאפשר לו לפרוק אותו מפעם לפעם, אבל כדאי בכל זאת לשים את הגבולות במקום הנכון. כך תמנעו מילדכם לאבד שליטה
מצד שני, לכעס, תתפלאו, יש תפקיד חשוב בהישרדות היומיומית שלנו. כעס טבעי ובריא מעניק לנו אומץ להגן על עצמנו ועל אהובינו, מדרבן אותנו לשפר את העולם למען הצדק והחברה, ומזהיר אחרים לא לנצל אותנו.
השאלה הגדולה היא מה עושים כשהכעס משתלט על ביתנו והופך להיות חלק בלתי נפרד מהשגרה. "כעס אצל ילדים הוא רגש לגיטימי כמו כל רגש אחר", אומרת רננה צימבליסטה, רכזת מקצועית של תחום ההורות בדיאדה. "צריך לתת לו לבוא לידי ביטוי, אבל בגבולות שלא פוגעים בילד ובאחר.
פעולות כמו צעקה או זריקת כריות בפינת כריות מהוות שחרור חשוב לפריקת כעסים. עם זאת, הכעס -הן אצל ההורה והן אצל הילד - מכיל חוסר שביעות רצון, חוסר אונים ותסכול מכך שלא ניתן לשלוט במצב.
החוכמה היא ללמד את הילד לא לנסות להפסיק את הכעס, אלא להכיל את התסכול בתוך עצמו. אצל המבוגר הבעיה היא שהוא צריך ללמוד להכיל לא רק את עצמו, אלא גם את הילד, וכאן יש צורך לשים את הגבול שנייה לפני שמתחילים לכעוס".
אם הילדים נוהגים להפגין את כעסם במצבים שונים, או נוטים להתפרצויות זעם בלתי נשלטות, ייתכן כי חלק נכבד מכך נובע מחיקוי של התנהגותכם, ההורים. נסו להיזכר בסיטואציה שבוודאי התרחשה בביתכם לא פעם: תכננתם בילוי משותף עם הילדים ודמיינתם משפחה שלווה ומאורגנת שיוצאת ליום של הנאה, אבל משהו בדרך התקלקל. מריבה בין הילדים, ילד שלא התארגן בזמן או כל הפרעה אחרת גרמה לכם לכעוס. איך הגבתם?
"הבעיה ברוב המקרים היא שבמקום להשתמש בכעס כאיתות, אנחנו לעתים קרובות מדי משתמשים בו ככלי", אומרת ד"ר שרית סגל, פסיכולוגית קלינית, ראש המרכז לפסיכולוגיה במכללת לוינסקי. "אנחנו מתחילים לצרוח כדי להפסיק את המריבות בין הילדים או כדי לזרז את הילד המתעכב, ובמקום לחשוב על הדרך הטובה ביותר לסיים את הבעיה, אנחנו לעתים משתמשים בכעס עצמו כדי לפתור אותה.
הבעיה היא שכעס, בדרך כלל, אינו פותר דבר, אלא מהווה פתרון זמני ומשלה אותנו עד כי נדמה לנו שהבעיה אכן נפתרה. צעקנו מספיק חזק, ואכן, הילדים השתתקו במושב האחורי של הרכב".
כלומר, המטרה שלנו הושגה. "באותו רגע כן, אבל אסור לשכוח ששימוש תדיר בכעס צובע מערכות יחסים בצבעים עכורים.
חופשת קיץ, מטבעה, היא תקופה מתסכלת, במיוחד להורים. עם זאת, אנחנו חייבים לזכור שכשמדובר בהתנהגות בלתי הולמת במידה סבירה או בחוסר ציות בעניין פעוט, לא רק שכעס אינו התגובה הראויה, הוא מעליב, עלול לגרום נזק, ויותר מכך, הוא מעורר 'נוגדנים' ועלול להוביל למרדנות מוגברת.
לפני שנוכל
אבל כשהכעס משתלט העניין נעשה מורכב מעט. "תגובה למצב מתסכל דורשת חשיבה יצירתית, צלולה ורגועה. מומלץ שתהיה להורה תוכנית פעולה מוכנה מראש, ולא תגובה אימפולסיבית שנשלפת מהמותן ברגע של כעס, שכן, אז נבלמת החשיבה הרציונלית.
איננו יכולים - וגם אל לנו לנסות - לתכנן תוכניות חינוכיות או להגיב ביעילות לגורם המכעיס. חשוב שנחכה עד שנירגע לפני שנוכל להתייחס לבעיה. לכן, כשאנחנו, ההורים, מרגישים ש'טיפסנו על עץ גבוה מדי', כדאי לדחות את התגובה, או, בקיצור, לספור עד עשר. כשהילד משגע אותנו, עלינו להתריע בפניו בהתחלה, כשעוד קל יחסית להפסיקו, שאנחנו עלולים להתחיל להתרגז".
"הסביבה שבה מתחנך הילד היא בעלת ערך עצום בתהליך התפתחותו", מוסיפה ד"ר לילי פאוקר, מומחית לחינוך מיוחד, ליקויי למידה והפרעות קשב. "עיצוב היכולת לוויסות עצמי, להירגע ולהפסיק את הכעס מתחיל מיד לאחר הלידה. תינוק בעל טמפרמנט סוער ולא רגוע ילמד לווסת את רגשותיו ולהתמתן בזרועותיו של מבוגר רגוע השולט במצב וברגשותיו.
התפתחות האזור הקדמי של המוח איפשר עיצוב של האספקטים האנושיים מבחינת 'מותר האדם'. האונות הקדמיות מתפתחות באינטראקציה הדוקה עם הסביבה המחנכת, ומעצבות את היכולות לארגן מידע, לתכנן, להתאפק, להפעיל פיקוח ובקרה ובעיקר לשקול את התוצאות העתידיות של מעשינו".
ואיך כל זה מתורגם להתנהגות בפועל?
"בכך שהילד מצליח ללמוד כיצד להתמודד עם כעס, כלומר, להתאפק או להשיב בצורה נאותה, תוך חשיבה על תוצאות מעשיו. לנוכח דחייה חברתית, עלבון או סירוב ההורה למלא את בקשותיו ימצא הילד דרך לשלוט בעצמו ולווסת את רגשותיו במקום להתפרץ ולכעוס, אבל זאת בתנאי שחינכו אותו לכך.
התוקפנות והכעס, מורשתנו הביולוגית, מווסתת ומעודנת באמצעות חינוך. מחקרים חזרו והוכיחו שתוקפנות לא נוצרת בגיל ההתבגרות. הטיפול בה בגיל העשרה קשה יותר משום שחלון ההזדמנויות לא נוצל כהלכה כבר בגיל שנתיים".
לתגובת הכעס יש מקום מכובד כמנגנון מתריע והישרדותי, אבל חשוב לשקול אותו היטב ולמנוע מילדינו לנהל את חייהם על פי דחפים רגעיים. ד"ר פאוקר וד"ר סגל מעניקות את הטיפים להתמודדות נכונה ברגעי אמת:
1. נסו למנוע את התפרצות הילד. התבוננו בו היטב וזהו את הגורמים המביאים אותו לכעס.
2. עצבו את הסביבה כך שהילד יוכל להתמודד איתה. לדוגמה, קבעו חוקים בטרם מזמינים חבר לילד שנוטה להתרגז ולכעוס בזמן המשחק. אפשר להגביל את מספר המשחקים ואף את זמן הביקור כדי לא להגיע למצב של ריב.
3. נסחו הסכמים מוקדמים בטרם יציאה משותפת. אם החלטתם לערוך קניות ביחד, תכננו אותן כראוי. קבעו מראש את אורך הזמן המתאים לשני הצדדים לבלות בקניות, ומה אפשר לרכוש (ממתק או גלידה). חשוב , כמובן, לעמוד בהסכמים בנחישות.
4. בזמן התרחשות, כשהילד מתפרץ וכועס, חשוב לתת לו להבין שזה בסדר לכעוס, אך במקביל להרגיע אותו ולא לוותר על כך. אפשר לחבק, לגלות אהבה, אך להישאר רגועים ולשלוט במצב. כך תפגינו עמדה חד-משמעית ותהוו את מקור החוזק של הילד שאיבד שליטה.
5. ילדים שמתקשים להתגבר על הכעס, כועסים תדיר ובעוצמה גבוהה ואינם נרגעים בקלות זקוקים לטיפול מעמיק יותר, ולעתים גם בהיוועצות באיש מקצוע.
6. אל תאשימו את הילד בכעסכם כלפיו. גם אם נדמה לכם שהוא זה שמעורר את כעסכם, ייתכן שהאשם האמיתי הוא חוסר המסגרת של הילד בקיץ, החום הבלתי נסבל, חוסר היכולת שלכם לתמרן בין דרישות העבודה לניסיונות הנואשים למצוא סידור מהנה לילד - כל אלה הם הסיבה לתגובות הרגשיות שלכם. אתם הרי לא רוצים ללמד את הילדים להאשים אחרים ברגשותיהם. הם ינצחו אותנו בקלי קלות במלחמה אבודה זו. למדו אותם להיות אחראים לתגובותיהם ולהתנהגויותיהם.
7. זכרו: ילדים שחווים כעס מתמיד, בדיוק כמו מבוגרים, חשופים לחיים במצב לחץ שפוגע לא רק באיכות חייהם, אלא גם במערכת החיסונית ובקשרים החברתיים.
נא להמתין לטעינת התגובות
