לעשירים בלבד: מסע באגם טאהו בקליפורניה
לאחר שכבר ראה אותו עטוי שלג עמוק בחורף, כריסטופר ריינולדס יצא לטיול קיץ סביב אגם טהאו שבקליפורניה – המקום שבו העשירים תבעו את מקומם ובנו את אחוזותיהם
ביום השני שכרתי אופניים. ביום השלישי טיילתי מעל אמרלד ביי אל עבר הערפל של איגל פולס. אז איך קרה שביום הרביעי מצאתי את עצמי בחשיכה תת-קרקעית מלאכותית, תקוע בתוך מנהרת אבן ליד בית סירות של פלייבוי מת? תאשימו את העשירים. או הודו להם.
בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20, כאשר המצליחנים של ניו יורק בנו לעצמם אתרי נופש קיציים בהרי האדירונדק, כמה ממשפחות המערב העשירות ביותר ענדו את מחרוזת האחוזות הראשונה סביב אגם טאהו, ששוכן חלקו בקליפורניה וחלקו בנבאדה.
כמה מהבתים האלה היו צפופים ומסורתיים, אבל אחרים היו ראוותניים – עם מעברים סודיים ועיצוב ויקינגי – כאלה ששום משפחה סבירה לא יכולה להחזיק יותר מדור אחד או שניים. ב-60 השנים האחרונות חצי תריסר מהנכסים האלה הגיעו לידיהן של סוכנויות ציבוריות או לארגונים ללא מטרת רווח. בקיץ הם פתוחים לתיירים.
הגעתי אל כל שש האחוזות הישנות ההן. אם המושל ארנולד שוורצנגר והרשות המחוקקת של קליפורניה לא יסגרו את הגנים הלאומיים של אגם טאהו לפני הלייבור דיי, תוכלו גם אתם לעשות זאת.
אגם טאהו, שמסמן את הקצה הצפוני של הרי סיירה נבאדה, יושב בתוך אגן בגובה של 1,898 מטרים מעל גובה פני הים, מוזן בזרימה מההרים שמקיפים אותו, המגיעים עד לגובה של 3,000 מטרים.
אורכו של האגם 35 קילומטרים, רוחבו 16 קילומטרים ועומקו 513
כאשר התנועה דלילה, אפשר לנסוע סביב האגם בשלוש שעות. בהליכה ברגל במסלול שפת טהאו (Tahoe Rim Trail) בן 265 הקילומטרים, ההקפה עשויה להימשך 15 ימים. אני התחלתי בחוף הצפוני, 65 קילומטרים דרום-מערבית לרינו, נבאדה.
לא התעכבתי בבתי ההימורים של קריסטל ביי בצד הנבאדי, כפי שעשו פרנק סינטרה, הנשיא ג'ון פ. קנדי או מרילין מונרו. על כולם נאמר שבילו באתר הנופש קל נֶבָה. במקום זה, בדרכי בכיוון דרום ומערב, הגעתי לחוף קומונס, מרחק כמה צעדים מהחנויות ומהמסעדות במרכז המסחרי הראשי של טאהו סיטי.
אם תצליחו למצוא מקום חנייה בסביבה, תוכלו לסייר בחוף חלוקי האבן שנמצא ליד גן משחקים ומדשאה, במרחק של רחוב או שניים בלבד מסכר קטן וגשר, היכן שהאגם זורם אל נהר טראקי. מסלולי רכיבה וריצה נמצאים לאורך חופי האגם, ומסלול אחד נצמד לנחל לאורכם של כשמונה קילומטרים עד לעמק סקאוו ארה"ב, אתר נופש לכל עונות השנה, שבו התקיימו משחקי אולימפיאדת החורף של 1960.
בקרבת איזור הוומווד נמצאת האחוזה המגודרת פלור דו לאק, שנבנתה בידי התעשיין הנרי ג'. קייסר. זה המקום שבו פרנסיס פורד קופולה צילם חלקים גדולים מ"הסנדק 2" בתחילת שנות ה-70. כיום הפכו את המקום למתחם דירות, כך שאין סיכוי להתגנב פנימה.
בערך 16 קילומטרים דרומית מהוומווד נמצא הפארק הלאומי אד ז'ברג-שוגר פיין פוינט, שכולל מסלולי הליכה, מרכז טבע, ערוץ נחל עם אפשרות לדייג עונתי, בקתת מתיישבים שמתוארכת לשנת 1872 ואחוזה שניתן להיכנס אליה.
אחוזת הלמן-אהרמן, המוכרת גם כפיין לודג', נבנתה ב-1903 כמקום מפלט לבנקאי יסאיה והלמן מלוס אנג'לס וסן פרנסיסקו. הבית בנוי בסגנון קליפורני: שלוש קומות, כמעט 1,115 מ"ר, עם שמונה עמודי ארזים בחזית המרפסת. בשלב מסוים צוות הבית כלל 27 אנשים. המדינה רכשה אותו ב-1965. "כאשר הבית הזה נבנה, רק ל-10% מהבתים בארץ הזאת הייתה צנרת ביתית. לנו יש כאן שמונה חדרי רחצה בקומה השנייה", אומר עובד הפארק הלאומי ג'ון הרביסון.
בהמשך הגענו לאמרלד ביי, בריכה ירוקה מנצנצת שנחצבה על ידי קרחון ומחוברת אל האגם במעבר צר. במרכז המפרץ נמצא האי היחידי באגם, האי פאנט. אנשים עשירים עד כדי אבסורד החזיקו כאן בתי נופש ב-1928, כפי שעשתה היורשת-אלמנה-פילנתרופית ששמה לורה ג'וזפין נייט. אביה ובעלה לשעבר היו מראשי התעשייה, ושלטו בחברות נשיונל ביסקט, קונטיננטל קן, דיאמטונד מץ' וחברת הרכבות יוניון פסיפיק.
נייט רצתה אחוזה סקנדינבית כי המפרץ גרם לה לחשוב על פיורדים, וכאשר שוק המניות התרסק בסוף 1929, הסתיימו העבודות באחוזת ויקינגסהולם. הארכיטקט השוודי לנארט פאלמה והצוות שלו סיתתו סלעים, גילפו בולי עץ, צבעו בצביעה מתוחכמת קירות ותקרות, שתלו גגות עשב, תכננו מרזבים משוננים להרחקת רוחות רעות, הקימו שישה אחים והתקינו מתקנים ורהיטים אירופיים בני מאות שנים.
באי פאנט בנו הפועלים בית תה מאבן שניתן להגיע אליו רק בסירה. החיים הטובים האלה שרדו 15 קיצים של אגם טאהו. שמונה שנים לאחר מותה של נייט בגיל 82 בשנת 1945, המדינה רכשה את הנכס והפכה אותו לחלק מהפארק הלאומי אמרלד ביי.
בהמשך ביליתי לילה בקמפ ריצ'רדסון, שמשכירים בו בקתות וחדרים מאז שנות ה-20 של המאה הקודמת. שירות היערות האמריקאי מחזיק בקרקעות, ובעלי זיכיון מפעילים את הבקתות, שטח הקמפינג, כפר קרוואנים, אורוות, השכרת אופניים וציוד לספורט ימי, דוכני גלידה ואת מסעדת ביקון, שבה דביבון התקרב אלי על הרציף ודרש ארוחת צהריים.
"מחנה העשירים", כפי שקוראים לו המקומיים, אינו מפואר. אבל החדר שלי היה טוב, והבקתה הייתה ללא רבב ובמחיר סביר. הקמפ, עם החזית שפונה אל המים ושטחיו הנרחבים, הוא אחד המקומות המעטים שבהם משפחה יכולה להחנות את המכונית ולשכוח ממנה למשך ימים. בבוקר ללא רוח, הליכה על המזח דמתה לצעידה אל תוך ציור בצבעי מים: שום רעש, מים זכוכיתיים, ירוק עד משתקף בהם.
אין פלא שמיליונר המכרות א. ג' "לאקי" בולדווין בנה כאן את אחד ממקומות הנופש הראשונים של האגם בשנות ה-80 של המאה ה-19, ואז עורר באחרים את ההשראה להקים שלושה בתי נופש, לאחר שבסופו של דבר מקום הנופש שלו הוחרב.
בין 1965 ל-1971 שירות היערות לקח את כל שלושת הבתים: בית בולדווין (1921), בית האפיפיור (1894) ובית הלר (שנקרא גם ולהלאלה, 1923). כעת כולם ביחד מוכרים כאתר ההיסטורי טאלאק. מקומות אלה אינם מתחרים בפאר של ויקינסהולם או פיין לודג', אבל ממערב להם, בטיילור קריק, נמצא מרכז מבקרים. במזרח נמצא חוף האפיפיור, אחד המקומות הטובים ביותר לשחייה באגם.
בנסיעות סביב האגם, כבישי החופים המזרחיים נראים מהירים יותר. אפשר לעצור בבתי הקזינו בצד של נבאדה או באתר הנופש זפיר קוב, אבל מצפון לזפיר קוב, הציוויליזציה מתנדפת. הלאה מכביש U.S 50 והכביש המהיר נבאדה 28 ישנם בניינים מעטים.
אולי תתהו: איך יכול להיות שמדינת קליפורניה מחבקת העצים ומצילת הלווייתנים פיתחה בכזו קפדנות את צד אגם טאהו שלה, בעוד מדינת נבאדה חובבת הצמיחה והידידותית לבתי קזינו בנתה כה מעט? התשובה נמצאת מעבר לשער החזית הישן של ג'ורג' ויטל הבן.
ויטל, שנולד למשפחה מהחברה הגבוהה של סן פרנסיסקו והונה החל להצטבר בתקופת הבהלה לזהב, היה יליד עשיר ומפונק, נשוי שלוש פעמים, גרוש פעמיים, עם נטייה קשה לשתייה, קשרים עם נערות מקהלה ובעל אוסף של חיות מחמד מסוכנות. הוא קרא לאריה שלו ביל ולפיל שלו מינגו.
בחודשים שלפני המפולת של 1929, ויטל משך 50 מיליון דולר משוק המניות. כאשר הגיעה ההזדמנות לרכוש 40 אלף אקרים בנבאדה ובתוכם 43 קילומטרים של חוף טאהו המזרחי - לוויטל היה את הכסף.
בין 1936 ל-1940 הארכיטקט פרדריק ד'לונגצ'מפס בנה עבורו את בית "ציפור הרעם" בעל קירות הסלע בסגנון תקופת טודור על חופו הצפון-מזרחי המסולע של האגם. בין בעלי המלאכה היו נפח איטלקי, מגלפי עץ נורבגים וצבא קטן של סתתי אבן אינדיאנים שעבדו על מערת הגרניט בת 183 המטרים שחיברה בין הבית הראשי, בית הקלפים ובית הסירות.
למרות שמכר חלק מהקרקעות שפותחו, ויטל החליט לעזוב את נחלת החוף שלו ולשמור על פרטיותו. בין שמועות על קשרים סודיים, מסיבות מטורפות ומשחקי פוקר בסיכון גבוה עם טיי קוב והווארד יו, ויטל נאחז במרבית נכסיו עד מותו בגיל 87 בשנת 1969.
"השתייה לא פגעה בו," אומר ביל ווטסון, מנהל תפעולי של חברת השימור של בית ציפור הרעם. "העישון לא פגע בו. רדיפת השמלות לא פגעה בו. אבל השיזוף בעירום כן. הוא מת ממלנומה".
לאחר מכן, שורה של בעלי נכסים ביצעו רכישות, תוספות, חילופים ומכירות מחדש. בשלב מסוים איל ההון ג'ק דרייפוס בנה תוספות שקל להבחין בהן, ואז מכר את הנכס תמורת כ-50 מיליון דולר לחברת הפיתוח דל ווב ב-1998.
כעת שירות היערות מחזיק במרבית הקרקעות של ויטל, והבית ומבני החוץ שייכים לארגון ללא מטרות רווח, החברה לשימור בית ציפור הרעם. ב-2002 החברה החלה להציע סיורי קיץ.
זהו אינו סיור משני המיועד לכל אחד. התשלום עבור סיור בן 75 דקות בציפור הרעם עומד על 39 דולר. אבל הנכס הוא מקום מיוחד במינו – האופן שבו הבית והמגדלור הקטן שלו ניצבים בין הסלעים והעצים, הלגונה ששייכת לאחוזה, ההיסטוריה הנהנתנית, וכמובן המערה החשוכה.
ווטסון נתן לי הקדמה קצרה, לקח אותי אל המערה ואז הניח לי לשוטט לבדי. בחנתי את בית הסירות, ואז שוב נכנסתי אל המערה בת 183 המטרים, הנחתי לדלת להיסגר מאחורי והכול הפך שחור. מישהו בקצה השני כיבה את האורות.
עמדתי שם, בלי לראות את כף ידי מול פני. ואז נזכרתי במצלמה שלי. לחצתי בכל כמה שניות כדי להטיל אור אדום על הקירות, כך עשיתי עקב בצד אגודל את דרכי אל בית הקלפים, ואז צעדתי מהחשיכה החוצה אל העולם שטוף השמש שאל מול האגם. מוסר השכל: נחמד להיות עשיר, אבל עדיף להיות מעל הקרקע. ועדיף עוד יותר להיות מעל הקרקע, תחת שמים כחולים, על שפת האגם הזה.
נא להמתין לטעינת התגובות
