השוק האפור: ביקור במסעדת עלמא
עם הומאז' למסבחה, מחווה למטבוחה וערב לכבוד הסיסקה, מצטרפת מסעדת עלמא החדשה למיעוט המוצלח של מקומות ירושלמים בטווח המחירים הבינוני. יובל הימן עלמא ולמה
במטבח של עלמא צילום: שימי נכטיילר
זאת לא בעיה: כמו שיש את אבו קידה או את הפתיליה בבית ישראל (חלילה לא להתבלבל עם הפתיליה הגרועה ששכנה בעבר ברחוב הלל), כך יש את קבלייר, ארקדיה או סקאלה. מסעדה זולה מאוד ומעולה ומסעדה יקרה בטירוף ומצויינת, הן מצרכים שמצויים בשפע על מדפי המרכול הירושלמי.
הבעיה, כפי שאפשר להקיש, היא בתחום האפור, באזור הביניים. ירושלים עמוסה למרבה הצער במסעדות עלובות ביותר עם מחירי ביניים. המבחן הסטטיסטי פשוט ביותר: לוקחים הדיוט שאינו תושב העיר, ממפים עבורו את כל המסעדות עם מחירי הביניים, שולחים אותו לדרכו ובסוף היום בודקים בכמה מסעדות הוא אכל טוב.
הומאז' למסבחה. עלמא צילום: שימי נכטיילר
מסעדות כאלו, שגורמות לחור די עמוק בכיס עבור ארוחה עלובה במקרה הטוב ודרעק במקרה הרע, יש בשפע בירושלים. הבעיה איתן היא שהן לא מתביישות לגבות מה שנדמה בדיעבד כסכומים אגדתיים עבור מזון מחורבן. הטובות שביניהן הן מיעוט שבמיעוט - צ'אקרה, מונא, לינק, פרדיסו - זהו פחות או יותר. אלה, פלוס עוד אחת או שתיים ששכחתי, יוצרות חופן קטן של מסעדות טובות שנותנות אחלה אוכל תמורת משהו כמו מאה, מקסימום 200 שקל לאדם. וזה בתחום עצום מימדים, עם קהל יעד גדול מאוד.
קח ימינה באפור
לאור האמור לעיל, עלמא הייתה בבחינת הפתעה נעימה מאוד. היא נפתחה לפני כשלושה שבועות על חורבות מסעדת לה בל ברחוב ריבלין, שנדמה היה כאילו לא תעזוב את המדרחוב הקטן לעולם. במסגרת ארוחת הצהריים העסקית מקבל הסועד את המנה הראשונה בחינם. זאת אומרת, משלמים רק עבור העיקרית, שמחיריה נעים בין 60 ומשהו למאה שקל למנה.
ארוחה עסקית לשניים עלתה 187 שקלים. ארוחה שלא במסגרת העסקית תעלה עוד כ-60 שקלים, מה שאומר שעלמא נכנסת לטווח הגדול והאפור של מסעדות בטווח מחירים בינוני.
עלמא ולמה צילום: לשימי נכטיילר
עכשיו, זה לא שעלמא היא כמו ריינג' רובר יד ראשונה מרופא שלא ראתה שטח, עם קילומטרז' נמוך, בחצי ממחיר מחירון, אבל היא גם לא גרוטאה.
היא על הכיפאק ובנוף המסעדות הירושלמיות היא בהחלט בולטת לטובה. השאלה מה היה קורה אם היינו מכניסים אותה לתל אביב. ובכן, סביר שהיא לא הייתה מתבלטת במרחב. פרווה. אבל ירושלים היא יקום אחר, בו מתקיימים חוקים שונים לאותו משחק.
בירושלים יש נטייה להיות סלחניים יותר ואנשים מוכנים לשלם הרבה כסף, יחסית, עבור ארוחה סתמית. הארוחה בעלמא לא הייתה סתמית אמנם, אבל גם לא מעולה, מה שהשאיר אותה בהגדרת המצדיקה את ההשקעה, ודאי לאור מה שקורה סביבה במרחב האפור של ירושלים.
הארוחה מתחילה בכמה פרוסות לחם טרי ואיכותי ולידן מטבל טוב של טחינה עם חצילים, פסטו וזיתים. שתי המנות הראשונות שהזמנו עמדו יפה בסטנדרטים שאליהם שואפת להגיע מסעדה טובה בתחום האפור בעיר - קבב דגים על מקל קינמון היה טעים למדיי - עשוי טוב מבחוץ ומחזיק מיצים בפנים.
האם השתגעתי אחרי הרעיון הדי בנאלי להגיש את טריו הקבבים על מקל קינמון? שלילי. לדעתי זה מתאים יותר לגן אירועים מאשר למסעדה טובה. המנה הראשונה הנוספת - רביולי ממולא בשר טלה - הייתה וריאציה יפה ומתוחכמת על הסיסקה שממלא את הקובות של החמוסטה. ובעברית
ולא בקרמנג'ית: מדובר בבשר יחסית שמן שמבושל ארוכות עד שהוא מתפרק בקלות.
הבצק היה טוב, המילוי מצוין ורק הרוטב - עוד וריאציה, הפעם על מטבוחה - היה בינוני. לא בגלל שהוא הוכן בצורה לא טובה אלא בגלל שהיה חסר בו כל מה שטוב במטבוחה עשויה להפליא. ראשית, הוא לא היה פיקנטי בכלל. שנית, כי לא היה את המיזוג המתבקש, זה שיוצר את הטעם הייחודי, בין העגבניות לשמן. אבל למרות אנמיות הרוטב, זו מנה טובה למדיי שיכולה להיות להיט בערוץ, אם הרוטב ישתווה מבחינת הרמה.
אחר כך הזמנו עיקריות שכללו קציצות בקר על מסבחה של שעועית לבנה וקישואים ממולאים אנטריקוט. מה אנחנו למדים מהופעת המסבחה כרוטב? שבעלמא אוהבים לעשות מחוות, הומאז'ים. יש הומאז' למסבחה, מחווה למטבוחה וערב לכבוד סיסקה. צחוק בצד, זה נחמד ויפה, במיוחד אם האוכל טוב והשילובים נכונים.
הקישואים המממולאים היו המנה החלשה של הצהריים. הם באו בצורת סירות וטעם הקישואים שלט במנה שהרוטב שלה היה הווריאציה על המטבוחה. נניח למנה, כיוון שבירושלים כבר אמרנו, יש חוקים אחרים למשחק. הקציצות מאידך היו טובות והסתדרו יפה מאוד עם המסבחה.
אף שעברו רק שבועיים מיום שנפתחה, אפשר בהחלט לצרף את עלמא לחופן האיכותי והצבעוני בתוך האין-סוף האפור של הקולינריה הירושלמית.
"עלמא", רח' ריבלין 18, טל': 02-5020069
נא להמתין לטעינת התגובות
