ימינה במוסך: ביקור במסעדת מיני פרסקו
החלום הכי ורוד של מבקר מסעדות הוא להיתקע עם האוטו באזור תעשייה מאובק, ולגמרי במקרה לגלות שם מסעדה מושלמת. שגיא כהן חי את החלום הזה כשנתקע ופגש את מיני פרסקו
אתה שואל אם יש מקום לחכות. הוא מצביע על שלולית השמן. יש פה איפה לאכול משהו? אתה מברר. אימת הקרבוראטורים מנפנף ביד לכיוון לא מוגדר ונוהם משהו.
זו שעת צהריים חמה, לוהטת. רוח מזרחית נושבת בעוצמה, מעלה ענני אבק מהמדרכות הסדוקות. המבקר מנגב אגלי זיעה מפנים שהולכות ומאדימות במהירות. למה לא לקחתי את הכובע מהאוטו? הוא אומר לעצמו ומפליט קללה. רק המחשבה לחזור לאוטו, לבקש שיורידו אותו מהג'ק ולהוציא את הכובע מעבירה בו חלחלה.
גברים אמיתיים לא חוזרים על עקבותיהם. הוא מנסה למצוא את הצד הקומי שבסיטואציה. הצד הקומי טובע באגלי הזיעה. המבקר עובר לצד המוצל של הרחוב. בצד המוצל אין צל. רק פס דק של אפלולית שמבטיחה קרירות מתעתעת. עכשיו הוא כבר לא בטוח שהוא יודע איך לחזור למוסך. ברקע טום ווייטס שר את הפסקול של חייו. טנדר עמוס פועלים זרים עובר ברחוב במהירות. הפועלים מסתכלים עליו במבט מוזר. רק זה עוד חסר לי, אומר המבקר לעצמו, שגם ישדדו אותי.
טום ווייטס עובר לפזמון. מרחוק המבקר שומע זמזום. לא, לא ווייטס. מזגן. שיהיה מה שיהיה, הוא אומר לעצמו, לפחות נתקרר קצת. הוא נכנס. זו מסעדה. זו המסעדה העממית הכי טובה שהוא אכל בה מזה שנים. המבקר מתעורר, וכמו בחלום של קולרידג' (אדם חולם שהוא בגן עדן, בצאתו מגיש לו מלאך ורד, הוא מתעורר, על השידה לצדו מונח ורד) מוצא עצמו אוחז במפתח שוודי מטונף.
השמורה הוא המקום שאליו כנפי פרגיות הולכות למות. כשאתה מסתכל על המסעדות באזור-כולן עם המבורגר הבית וכנפי פרגיות ברטבים פיקנטיים-אתה מחפש את גל העצמות שאליו הולכים שרידי כל הכנפיים האלה. כדאי שתפסיק לחפש כי בינתיים ידפקו לך את האוטו. זה מקום צפוף. מאד צפוף.
יש פה אולמי חתונות, וכמו ליד כל אולמי החתונות, הדרכים חסומות באנשים שמחזיקים בזהירות סידורי פרחים ומתקשים ללכת מהר כי הסידור יתפרק. ובתוך כל המהומה הזו, בין הפרגיות הנגרסות לוואזות המנפצות, נמצאת מיני פרסקו, מסעדה שמצדיקה עלייה לרגל. אפילו ברגל.
מיני פרסקו היא ביתה של פרסקו, מסעדת הבשרים המדהימה של אליעזר לויה ברחובות. לויה, אחד מגדולי השפים שלנו, איש ששורשיו במטבח הבולגרי-רומני של יפו, חוזר בשנים האחרונות למקורות. אחרי פרסקו, שעשתה למסעדות הרומניות את מה שאובמה עשה לפוליטיקה האמריקאית (הקפיצה אותן בחמישה שבועות בחמישים שנה), לויה חזר עוד שלב לאחור: למסעדה העממית.
מיני פרסקו נראית כמו חנות מכולת של פעם: שורות-שורות של בקבוקים סדורים בגלריה, בר אפלולי, שולחנות רחבים. זו לא מסעדה. זה לוקיישן. יפו מעולם לא היתה אותנטית כמו בראשון
וכל זה מתגמד ליד האוכל. האוכל כאן (15 ש"ח למנה ראשונה, 30 ש"ח לעיקרית, 40 ש"ח למיוחדים) הוא האוכל החושני, היצרי, המובהק של לויה. איש שיודע לקחת את הטעמים הטובים ביותר של המסורת הבלקנית וללטש אותם ביד שף ברוכת כישרון.
יש כאן מנה ראשונה שנקראת סינטה כבושה. בעצם, זו פסטורמה בלקנית קלאסית. פרוסות בקר דקיקות שנחו במשרה שלהן (ולוטפו ועוסו) שבועות ארוכים. ספק אם יש בישראל מנה טובה יותר ב-15 ש"ח. זו מנה שיש בה הכל: עושר טעמים של מטבח עממי, חומרי גלם מובחרים, מיומנות אדירה של שף בקי, ובעיקר עומק. זו לא מנה תלושה (כנפי פרגיות, כן, למרות שהדימוי הגראפי די מזעזע), זו מנה עם סיפור, עם מסורת, עם רבדים, ובעיקר: זו מנה כל כך מוצלחת.
לידה הגיעה גבינת חלומי צלויה בגריל. לויה מצא יצרן קטן שעושה חלומי מושלמת: עסיסית, רכה, לא חורקת בשיניים, מלאה בטעמי צאן ומרעה אביבי. גם הפלא הזה: 15 ש"ח. או סלט פלפלים קלויים, גדולים, בשלים, יפים, שניקלו בדיוק עד הנקודה שבה הם רכים אבל עדיין נגיסים, ומוגשים עם קוביות גבינת המאירי. קוביה אחת יותר, והגבינה משתלטת על הסלט. קוביה פחות, ולסלט אין את זה.
כאן לויה מכין אותו כמו שמתקינים אסקלופ עגל: דק, צרוב לרגע, עם תועפות בצלים מזוגגים. טום ווייטס משתתק לרגע. תוקע מזלג בצלחת שלך. טועם. לוקח מהפלפלים. מסתכל עליך. לוקח מהפסטורמה. כובש את מבטו בצלחת. מרים את הראש. טום ווייטס מתחיל לשיר אבבא.
מיני פרסקו, משה בקר 11, ראשון לציון. טל': 9665449 03-9665449
נא להמתין לטעינת התגובות
