מסע חייהן: רשמים ממלכת המדבר 2009
מאז ששכלה את בעלה בעזה מירי אפרתי לא צחקה. מיכל גנון, שאיבדה רגליה בפיגוע לא האמינה שאי פעם תתגבר על המגבלות הפיזיות. בטיול ג'יפ של מלכת המדבר בבלקן הן גילו שמסע אחד יכול לפעמים לשנות חיים שלמים
כשהיא עברה על דפי תחקיר האירוע, לבה החסיר פעימה. לראשונה היא גילתה ש"מלכת המדבר" הוא לא רק המסע שאליו היא עתידה לצאת, אלא גם שם המבצע הצבאי שבו נהרג בעלה. "הייתי בשוק. בחיים לא ידעתי שככה קראו למבצע שלו. החברים שלו אמרו לי שאהוד מנסה להעביר לי מסר. אני לא יודעת מה אני אמורה לחשוב, אני רק יודעת שבאתי לכאן כדי להמציא את עצמי מחדש".
והיא לא היחידה. אפרתי (35) יושבת לבדה על סלע גדול בערוץ נחל רחב אי שם בצפון אלבניה. היא משקיפה על חברותיה למסע, גולשות זו אחר זו על אומגה בגובה של 100 מטרים, ומחייכת למשמע הצרחות הבלתי פוסקות שמפרות את השלווה הפסטורלית. מצדו השני של הנהר מתלבטת מיכל גנון בקול אם כדאי גם לה לגלוש באומגה. בנוסף לפחדים שליוו את שאר הבנות, כולל כותבת שורות אלו, לה היו דאגות אחרות לגמרי.
"תשמע, תגיד לי את האמת, אני מפחדת שייפלו לי הרגליים. זה בטיחותי?", היא שואלת את המדריך שנותר נבוך. גנון (32), שנפצעה בפיגוע בחדרה לפני תשע שנים, יצאה למסע הזה למרות הפגיעה שהותירה אותה קטועת רגליים. בסוף היא הפתיעה את כולן, כולל את עצמה. באומגה, אגב, גלשה בסוף פעמיים.
זוהי השנה ה-11 לפרויקט "מלכת המדבר" שמוציאה החברה הגיאוגרפית, וכל אחת מ-40 הנשים שיצאה בשבוע שעבר לטיול האתגרי, עשתה זאת מסיבה שונה. במכנסי חאקי מאובקים, סווטשירטים ירוקים וג'יפים מלאים בעוגיות, הן יצאו למסע שטח אתגרי שמתפרש על פני שלוש מדינות בבלקן. זאת כנראה הסיטואציה היחידה שבה יכולות שוטרת, פקידה בבנק ואלופת הארץ לשעבר בזריקת כדור נוצה למצוא את עצמן מפנות באמצע הלילה דרך צרה שנחסמה בגלל נפילת עץ, או מענטזות יחדיו לצלילי מוזיקת פולקלור עם שיכורים אלבנים.
כל אחת יצאה למסע הזה מסיבה אחרת. יש להן מטרה, ולחלק מהן המסע הזה היה גם סוג של הצהרה. "אני נורא רוצה לחוות הרפתקאות, ולא רציתי לעכב את זה בגלל הנכות שלי. אני לא רוצה לתת לעובדה שאני נכה להשתלט עליי", אמרה גנון ביום השני של המסע. אגב, זו הפעם הראשונה שיוצאת למסע משתתפת בדרגת נכות כה גבוהה. "מעבר לאתגר הטכני, החשש הגדול היה לשים את
גנון עצמה מודה שהיא קיוותה לקבל רגליים קרות, אבל זה לא קרה. "אני נמצאת עכשיו במבחן ואני לא מתכוונת להיכנע", היא אמרה בתחילת המסע, רגע אחרי שגילתה שמנהלת המסע, אתי ארנון, היא למעשה האחות שטיפלה בה מיד אחרי הפיגוע בבית החולים הלל יפה בחדרה. הנשים שסביב גנון לא הפסיקו להתפעל ממנה. "אני יודעת שאני נותנת לאנשים אחרים השראה, אבל באתי לכאן רק בשבילי. זה מצחיק, אבל הן מתרגשות הרבה יותר ממני", היא אומרת.
באחד הבקרים ניגשה אליה לפתע אחת מהנשים, חיבקה אותה וליטפה לה את הגדמים. זה היה רגע קטן שהתרחש בפינה, והוא ריגש את גנון עד דמעות. "אני מעריכה מאד את העובדה שהיה לה אומץ לגשת אליי, לגעת בי ולהגיד לי מה היא מרגישה. יש הרבה אנשים שנרתעים. אני מבינה אותה. אני הייתי במקום שלה, היו לי רגליים. הייתי כמו כולם, והיום אני שונה".
במסע הזה גנון גילתה שהיא יכולה להיות גיבורה, אבל במקביל הבינה שזאת לא בושה לבקש עזרה. החברות למסע, נשים שהיו זרות לה לחלוטין לפני שבוע, חפפו לה את הראש במקלחת, עזרו לה להגיע לאוהל המרוחק ונצמדו אליה חזק בסירת הרפטינג.
ביום האחרון למסע היא נכנסת לג'יפ לנסיעת ערב מאוחרת ומשמיעה אנחת רווחה. כלי הרכב מטלטל מנסיעה הררית, ובחוץ המקומיים מתלהבים למראה הנשים הנוהגות. גנון לא מתרגשת. "אכפת לך? אני מורידה נעליים", היא אומרת ומורידה את הפרוטזות. "אני חושבת שרק עכשיו אני מבינה שאני באמת כאן. כאילו כל הזמן חיכיתי שמישהו יבוא ויגיד לי: 'מיכל, זה גדול עליך, תוותרי כבר'. אבל רציתי לעשות כמה שיותר. כל מה שלא צריך בשבילו רגליים אני עושה. אני רק רוצה לעזור, לא להכביד על אף אחת, והן כולן מדהימות. אני שמחה שלא ויתרתי לעצמי. עובדה, עשיתי את זה".
קשה לשים את האצבע על מה בדיוק בחוויה הזאת נותן כל כך הרבה כח לנשים. אולי אלה המדים האחידים, רכבי השטח או העובדה שאין קליטה כדי לבדוק מה קורה עם הילדים. "אישה מתזזת בין הקריירה, לארוחת הערב, למשפחה ולמסיבה של הילד. כאן זאת הפעם הראשונה שהיא מקדישה זמן רק לעצמה. המסע הזה הוא מיוחד, והתקבצו כאן נשים כמו מירי ומיכל, שהסיפור שלהן הוא הסיפור של מדינת ישראל", אומרת ענת פוגל, מדריכת המסע.
בשבוע האחרון, כל הסיפורים הללו מצאו את עצמם נודדים בין מדינות הבלקן. כשפוגל מחלקת את מפתחות כלי הרכב, היא מנסה להשתמש במונחים מוכרים כדי לתרגם את ההנחיות לטיפול בג'יפים. "אנחנו נשים, לא? אז תרגישו את המנוע", היא אומרת לקבוצה בתחילת המסע. "תקשיבו לו, דברו איתו. רכב הוא כמו גבר. צריך איתו לאט ובסבלנות, ואז הוא יספק את הסחורה".
מבלי ליפול לקלישאות הרגילות, וזאת לא משימה קלה בטיול נשים, הייתה תחושה שהן מרשות לעצמן להשתחרר באמת, אולי לראשונה בחייהן. לא הפריע להן לנהוג 14 שעות ביממה, לרקוד יחפות מסביב למדורה, לפתוח שקי שינה תחת גשם שוטף, להתווכח ולבכות ועוד להספיק להשלים. וכל זה בערב אחד. אפילו התורים הארוכים והאינסופיים לשירותים לא עיצבנו אותן.
אחד מרגעי השיא של הטיול נרשם במסע הרפטינג במים הקפואים של צפון מדינת מונטנגרו, במיוחד משום שבהתחלה נאמר לגנון שהיא לא תוכל להשתתף בו בשל מצבה. מי שישבה לידה, חטפה איתה את מטחי המים הקרים והחזיקה אותה חזק הייתה אפרתי. בין השתיים נוצר קשר חזק שקשה היה להסתיר אותו. "היא נותנת לי כח", אומרת גנון בדמעות. "מכניסה אותי לפרופורציות".
אבל זה לא אומר שאפרתי בעצמה הרגישה כל כך חזקה כל הזמן. כשהחברות שלה שיחקו גומי וקפצו בחבל בצדי הדרך, או לחלופין למדו לתקן תקר בגלגל, אפשר היה לראות את אפרתי מתבודדת באיזו פינה, מתבוננת שעה ארוכה בנוף ולוקחת נשימה ארוכה.
בשיחה הקבוצתית הראשונה היא סיפרה להן שהיא מבקשת לשרטט את חייה מחדש בטיול הזה. "זאת סיסמה טובה, אבל זה קשה", היא אומרת. "כאן כולן צוהלות, שמחות ורוקדות, ואני לא שם. אבל מצאתי את עצמי יושבת בג'יפ וצוחקת במשך 20 דקות רצופות. אני בכלל לא זוכרת מתי הייתה הפעם האחרונה שצחקתי. מי יודע מתי בכלל הפעלתי את השרירים האלו בלחיים", היא אומרת.
"לפני שאהוד נהרג הייתי אישה, בת זוג, מאוהבת, אמא לילדים, ג'ינגלתי עם החיים, הכול תקתק לי. ואז נופל עלייך אסון כזה ואת נעלמת. מה שהיה נגמר לך. הכול נהיה קשה. קשה ללכת לבנק וקשה ללכת לדואר. בשיעור אירובי אני יכולה להתחיל לבכות. יש לי שלושה ילדים כל כך קטנים, ומאז שהוא נהרג, אני רק סביבם, בשבילם, למענם. רק נזהרת שהם לא יטבעו לי. כאילו יש מערבולת שמאיימת לאכול את כולנו. אחרי שנה ושמונה חודשים הבנתי שאני חייבת לעשות משהו רק בשביל עצמי. רק אני. זאת הפעם הראשונה שאני משאירה אותם לבד ואני יודעת שאהוד היה גאה בי".
היא רואה אותו בכל פינה, בכל עצירה, בכל כפר שנקרה בדרכה. כל פעם שהיא אוחזת בידית האחיזה בתוך הג'יפ, היא נזכרת כיצד היו נוסעים יחד והוא היה מקניט אותה על כך. "אני שומעת את הקול שלו איתי כאן. אני מנהלת איתו כאן שיחות שחבל לך על הזמן. אהוד, איך אתה לא רואה את זה? ומה אתה היית אומר? בטח איזה כיף היה לנו אם היינו כאן ביחד עכשיו על הנהר היפהפה הזה".
רותם ברק (36), שהתאלמנה גם היא לפני שמונה שנים מבעלה, מבינה היטב כיצד אפרתי מרגישה. זו השנה השנייה שהיא יוצאת למסע. "הרגשתי שאנשים בורחים ממני אחרי מה שקרה. רציתי לבחון את הכישורים החברתיים שלי וזרקתי את עצמי לסיטואציה הכי קיצונית שיש. מה שנותן כח זה המפגש עם כל כך הרבה נשים. פתאום את מבינה שאת לא היחידה שסוחבת איתה מטען".
בתדלוק האחרון לפני החזרה הביתה, אפרתי שותה קפה אחרון ומביטה בערימת הבנות שעל הדשא. "הייתי מאד סקפטית לגבי כל זה. אהוד תמיד יהיה חלק ממני, תמיד יהיה בי עצב, אבל לפחות הצלחתי לזכור איזה בן אדם הייתי פעם, נזכרתי איך זה מרגיש כשנהנים".
נא להמתין לטעינת התגובות
