נס המוות: קטעים מספרו החדש של דיפאק צ'ופרה
יהיה אשר יהיה הדבר המתרחש בעת המוות, אני מאמין שהוא ראוי להיקרא נס. הנס, למרבה האירוניה, הוא שאיננו מתים. דיפאק צ'ופרה על אשליית המוות ועל ג'נטלמן שהצליח למות שעות ספורות לאחר רעייתו
כל תקופת חיים תחומה בין שני אירועים מסתוריים. רק אחד מהם, הלידה, נחשב נס. אם אתם דתיים, הלידה מביאה נשמה חדשה אל העולם מביתה אצל אלוהים. אם אינכם דתיים, הנס הוא תא מופרה יחיד ברחם האֵם שיכול להתחלק ולהתחלק שוב, חמישים פעמים תמימות, כדי ליצור אדם חדש ומושלם. בועה של חלבון ומים יודעת איכשהו כיצד לעצב את עצמה לעיניים, לידיים, לעור ומוח.
תהליך הטרנספורמציה בן תשעת החודשים מאיץ עוד ועוד, כך שבסופו נוצרים מיליון תאי מוח חדשים בכל רגע. כשהרך הנולד מגיח מן הרחם, כמו חללית המשוגרת מספינת האם, כל מערכת שצריכה לתפקד באופן עצמאי - לב, ריאות, מוח, מערכת העיכול - מבינה לפתע שזה הרגע המדויק, ולא רגע אחד לאחר מכן. האיברים מתנתקים מן התלות המוחלטת באם, ובדייקנות מדהימה הם מתחילים לפעול כאילו מאז ומתמיד היו עצמאיים. תוך שבריר שנייה, החיים בוחרים לחיות.
המוות, שהוא האירוע המסתורי הבא, שמתרחש בדרך כלל עשרות שנים לאחר מכן, שונה מאוד. הוא מביא לסיום את כל הדברים שהלידה כה נאבקה להשיג. פעימת לב קלושה חוצה קו בלתי נראה והופכת לדממה. מפוח הריאות, שביצע תנועות שאיבה כשבע מאות מיליון פעמים, מסרב לשאוב אפילו פעם אחת נוספת. מאה מיליארד נוירונים מפסיקים לפעול; טריליון מיליארד תאים ברחבי הגוף מקבלים את הידיעה שמשימתם הושלמה.
ובכל זאת, סיום פתאומי זה הוא מסתורין בדיוק כמו הלידה, משום שברגע סיום החיים, תשעים ותשעה אחוזים מהתאים שלנו עדיין מסוגלים לתפקד, וכל שלושת מיליארדי הקודונים - האותיות הייחודיות בספר הדנ"א האנושי - נשארים שלמים.
המוות אינו מלווה במלאכת התיאום הפלאית של הלידה. ישנם תאים שאפילו לא נודע להם עליו במשך זמן מה. אם אדם שמת עובר החייאה תוך כעשר דקות, לפני שהמוח מספיק להינזק באופן מוחלט בשל חוסר חמצן, יחזור המנגנון של הגוף לתפקד כאילו לא אירע דבר. ואכן, המוות הוא מאורע כה מעורפל, עד ששמורות העיניים יכולות להמשיך למצמץ עשר עד שתים־עשרה פעמים אחרי שהראש נערף מן הגוף (עובדה מבעיתה שנתגלתה למרגלות הגיליוטינה בתקופת המהפכה הצרפתית).
הדת לא מתייחסת למוות כאל נס. בנצרות המוות מקושר לחטא ולשטן - המקבילה המערבית לאדון המוות. המוות הוא האויב, ואלוהים מציל אותנו מציפורניו. אבל בעזרתו של האל, המוות הוא השער למאורע הרבה יותר חשוב - תחילתם של החיים שאחרי המוות. מבחינת ההכרה הדתית, המוות מקרב את נוכחותו של אלוהים, ועדים לאורך ההיסטוריה טענו שממש ראו את הנשמה יוצאת (לא כל העדים הללו דתיים.
אני מכיר פסיכיאטר מכובד שהאתיאיזם שלו התערער עמוקות בבית־הספר לרפואה כאשר נכנס לחדרו של חולה סרטן בדיוק ברגע המוות וראה צורה דמוית רוח רפאים מוארת יוצאת מן הגוף ונעלמת). ישנה אגדה עיקשת הגורסת שעשרים ואחד גרמים ממסת הגוף נעלמים כאשר אנחנו מתים, ולפיכך זה חייב להיות משקל הנשמה. למעשה, דבר זה אינו מתרחש באמת.
יהיה אשר יהיה הדבר המתרחש בעת המוות, אני מאמין שהוא ראוי להיקרא נס. הנס, למרבה האירוניה, הוא שאיננו מתים. הפסקת פעילות הגוף היא אשליה, וכמו קוסם שמסיר וילון בחטף,
אני מאמין שהמוות מחולל את הניסים הבאים:
הוא מחליף את הזמן בהיעדר זמן.
הוא מותח את גבולות המרחב עד לאינסוף.
הוא חושף את מקור החיים.
הוא מביא עימו דרך חדשה של ידיעה, שנמצאת מעבר להשגתם של חמשת החושים.
הוא חושף את האינטליגנציה שמעבר, המארגנת ומתחזקת את הבריאה (לעת עתה לא נשתמש במילה "אלוהים", משום שבתרבויות רבות אל יחיד אינו חלק מן המוות או החיים שאחרי המוות).
במילים אחרות, המוות הוא מילוי ייעודנו כאן על פני האדמה. כל תרבות מציעה אמונה עמוקה המעידה על כך, אבל זו שלנו תובעת הוכחה לפי אמת מידה גבוהה יותר. אני סבור שההוכחה קיימת, אבל היא אינה יכולה להיות פיזית, משום שהמוות, מעצם הגדרתו, מביא את החיים הפיזיים לסיומם. כדי לראות הוכחה זו, אנחנו חייבים להרחיב את גבולות התודעה כדי שנכיר את עצמנו טוב יותר.
אם אתם מכירים את עצמכם כמישהו שמעבר לזמן ולמרחב, הזהות שלכם תתרחב ותכלול את המוות. אנו, בני האדם, ממשיכים לבקש סיפוק גבוה יותר מפני שאנחנו חשים שהמסתורין שלנו עצמנו נמצא שם, ולא כאן, ברובד המגבלות הפיזיות.
כדי שלחיים אחרי המוות תהיה משמעות, הם חייבים להיות מספקים באופן מלא ממש כמו החיים האלה. הבאת הכסף, העוצמה, המין, המשפחה, ההישגים והעונג הפיזי אל קיצם, אינה עניין פעוט. הרבה ממה שאנו אוהבים ותלויים בו ייכחד כאשר החיים האלה יגיעו אל קיצם. ובכל זאת, אנחנו יכולים להביא משהו אל הרגע הזה.
לפני שנים רבות, כשהייתי רופא מתלמד צעיר ובלתי מנוסה בבוסטון, אושפזו בני זוג מבוגרים בבית החולים יחדיו. הגבר היה בסופו של מאבק ארוך וממושך בסרטן המעי הגס. האישה, אף שהיתה לה היסטוריה של מחלות לב, היתה במצב הרבה יותר טוב. השניים חלקו חדר, ובמשך כמה ימים שבהם ביקרתי אותם, יכולתי לראות עד כמה הם קשורים זה לזה.
הבעל המשיך לחיות עוד כמה ימים, כשהוא מאבד את הכרתו ושב אליה חליפות, תוך כאבים בלתי מבוטלים. אשתו ישבה לצידו ואחזה בידו, שעה אחר שעה. ואז, בוקר אחד נכנסתי ומצאתי את מיטתה ריקה - היא נפטרה בפתאומיות מאירוע לב בלילה. הבעל היה במצב של ערנות, לפיכך בישרתי לו את הבשורה, אם כי בהסתייגות, כיוון שחששתי מההלם הצפוי. אבל הוא נראה רגוע מאוד.
"אני חושב שאלך עכשיו," אמר. "חיכיתי."
"לְמה?" שאלתי אותו.
"ג'נטלמן תמיד נותן לגברת ללכת ראשונה," אמר. הוא שב ואיבד את הכרתו ונפטר באותו יום אחר צהריים.
הוא מזכיר לי את מה שאנחנו יכולים לבחור להביא אל המוות. חסד, שלווה, קבלה סבלנית של מה שעתיד לבוא. אלה איכויות שניתן לטפח, וכאשר מטפחים אותן, המוות הוא מבחן שלא ניכשל בו. הפגם שלנו אינו הפחד שלנו מהמוות, אלא העובדה שאיננו מכבדים אותו כנס. העניינים העמוקים ביותר - אהבה, אמת, חמלה, לידה ומוות - שווים. הם שייכים לייעוד שלנו אבל גם לחיינו הנוכחיים. בסופו של דבר, מטרת הספר הזה היא להביא את המוות אל תוך ההווה וכך להופכו שווה ערך לאהבה.
הספר "החיים אחרי המוות - חובת ההוכחה" יצא לאורבהוצאת מודן.
נא להמתין לטעינת התגובות
