ראשי » סגנון » ניו אייג' » מדיטציה ובודהיזם

זהירות, סאניאסים תקועים בדרך

המוני רוחניקים מדלגים מפסטיבל לפסטיבל, פותחים צ'אקרה באחד, עושים הילינג באחר וממהרים לקבלת השבת כמיטב המסורת היהודית. אבל הלו, לאן אתם הולכים? לקראת פסטיבל אושו השנתי מבקש זיו ארדמן להזכיר את הסיבה לכל החגיגה

 

בעוד ימים ספורים ייפתח "הפסטיבל הבינלאומי של אושו בישראל" והמוני הסאניאסים, תלמידי ואוהבי אושו, יעלו לרגל לקיבוץ בית אורן לשלושה ימים של הופעות, סדנאות ומדיטציות מבית היוצר של המורה הרוחני הגדול והרב גוני מכולם. זאת יכולה להיות הזדמנות טובה לגלות שמה קורה היום בקהילה הרוחנית של אושו בישראל הוא היעלמותה המוחלטת של המטרה האחת:  להגיע להתעוררות רוחנית - אותו שינוי רדיקלי, שהוא מהות דרכו של אושו.

המוני הרוחניקים נוהרים מפסטיבל לפסטיבל, מסדנה למסיבה, אבל הארה אינה עוד מטרה שמדברים עליה, שמתאמצים עבורה או אפילו שואפים אליה. אנו עוברים מאוהל אחד למשנהו בפסטיבל זורבה או נטראז', שומעים על אורגזמה טנטרית באחד, פותחים צ'אקרה באחר, לא שוכחים קצת בריזינג, קואצ'ינג והילינג, טרייבל וזן, אנו שותים את קוקטייל המיש-מש הרוחני הזה, משתכרים וממהרים לקבלת השבת כמיטב המסורת היהודית, כי למה לנו לוותר על הזהות הדתית לאומית שלנו, אם אפשר פשוט לזרוק אותה לבלנדר.

הנחושים שבינינו יעזו וילכו לסדנת פריימל פילינגס, שם נחבוט את כאב ילדותנו בכריות ובקירות ונתחבר לרגשותינו, אך לא נשקול ברצינות שכל סיפורנו זה הוא אשליה. כשהמיניות המודחקת תציק לנו, נלך לסדנת טנטרה ונברר את הנקודה. האותנטיים שבינינו ילכו אולי לסדנת who is in, שם נשאל (וגם נענה) מי זה שם בפנים - ואחר כך נרוץ לספר לחבר'ה על חוויה מדהימה של התפוגגות האני שנמשכה עשר דקות יותר מהאורגזמה של ההם מהטנטרה. אפילו אנשי סיירת מטכ"ל של הרוחניקים, משתתפי סדנת ה-Path of Love, יתכנסו שנה אחרי שנה כדי לצבור עוד: עוד אהבה בלתי מותנית, עוד זיהוי של הכמיהה העמוקה שבפנים, ועוד צעד מדומה אל מטרה שאליה לא מגיעים לעולם.

שלא תבינו

לא נכון: הסדנאות האלה, שהובאו על ידי אושו או נהגו על ידו בעזרת תלמידיו, הן מהמעולות הקיימות. הן נותנות דחיפה רצויה לכיוון נכון, חושפות שקרים ומסירות דפוסים מעכבים בדרך. אך זהו תפקידן – תחנה לתדלוק וסיכה בכביש המהיר, ותו לא. הן אינן תחליף למדיטציה או לחיפוש האותנטי אחר ההתעוררות, והמנחים שלהן אינם מורים רוחניים, אלא מחפשים בעצמם, היכולים לעזור בהליכה בדרך רק עד התחנה אליה הגיעו בעצמם. 

הפסטיבל שיתקיים בסוף השבוע הוא חלק מסצנה ענפה של רוחניות ברוח אושו, שהתפתחה בארץ בשבע השנים האחרונות, וכוללת כמה פסטיבלים בשנה, סדנאות עם מנחים המגיעים באופן קבוע מחו"ל, מדיטציות ופעילויות בכמה מרכזים בתל אביב, וכמובן, את האשרם שבמדבר. אז הסצנה תוססת, והיא מושכת אליה אלפי אנשים. כל רוחניק שמכבד את עצמו יודע כיום מה זו מדיטציה דינאמית, ומי זה אושו. הסדנאות מתמלאות, והחגיגה גדולה. אבל מהי המטרה? האם מישהו מאיתנו זוכר? לאן כולם הולכים?

אושו היה מורה מואר, והמסר שלו היה מסר רוחני, המבוסס על חוויית ההתעוררות הבלתי אמצעית שלו עצמו. בכך הוא מצטרף אל הבודהא, אל מורי זן ואל מורים רוחניים מכל הזמנים שדיברו על אותו הדבר עצמו – התעוררות ממצב קיום של שינה ואשליה

מעניין לשמוע הקלטות של אושו מתקופות שונות: בתקופות מוקדמות, תחילת שנות השבעים, הוא דיבר לעניין, בשטף ובבהירות, וכיוון את דבריו ישירות אל התלמידים שמולו ואל המטרה הרוחנית: ההתעוררות. בתקופות מאוחרות יותר, כשכבר היה מורה לעשרות ולמאות אלפים, הוא הפסיק לדבר את האמת המוחלטת של התעוררותו והתחיל להרצות אמת יחסית, האמת של עולם האשליה. הוא דיבר על יחסים, על פוליטיקה, על פסיכולוגיה ופילוסופיה, וגם הרבה על הדרך הרוחנית, שלביה וחתחתיה.
בדבריו אלה, ההתעוררות הפכה למטרה יותר ויותר רחוקה, מעורפלת ובלתי אפשרית.  מ"הדבר שהוא אתם, הדבר שהוא טבעכם" היא הפכה ל"דבר שאתם לא, הדבר שאתם כה רחוקים ממנו".

אושו הבין שמעטים הם האנשים הבשלים לשמוע על ההתעוררות שאותה ידע, ולכן, כך נראה, הוא החליט להתפשר. הוא רצה שינוי תודעתי עולמי. הוא רצה לגעת בלב ההמונים. וההמונים אינם נמשכים אל חופש מוחלט שהוא ויתור על כל רעיונותיהם ותשוקותיהם. ההמונים נמשכים אל האמיתות היחסיות, אל מורה מעניין, אל רעיונות חדשים, אל האפשרות להיות משהו חדש, משהו יותר. בשלב מסוים, אושו הפסיק להיות מורה רוחני להארה, והתחיל להיות מורה המזמין לדרך הרוחנית ולמדיטציה. אך התפשרות זו היתה רק טקטיקה. בלב העניין עדיין מכוון אושו למטרה ברורה לגמרי, או במילותיו:

"יש שני סוגי זוויות ראיה בעולם. האחת, של האדם הלא-מואר. הראיה הזו היא – צבור יותר. יהיה הדבר אשר יהיה. כסף? טוב. מדיטציה? טוב. צבור יותר. השג עוד מהדבר הזה... להשגת הדבר אין שום קשר עם להיות... אתה יכול שכל העולם יהיה לרגליך, ואתה תישאר ריק... ויש זווית ראיה נוספת, זו של האדם המואר, של הבודהא. זו תזוזה פנימית. זה שינוי רדיקלי. להיות זה חשוב, להשיג זה לא חשוב. אז אין שום שאלה של התקדמות – אתה כבר קיים. אינך יכול להיות יותר ממה שאתה... בממד של להיות – אתה כבר הדבר שאתה יכול להיות. כבר הגעת אל המטרה. אין לאן ללכת".

כאשר שוכחים לאן מובילה הדרך והופכים את הבילוי בתחנות התדלוק לחיים ה"רוחניים" עצמם, הרי ששוקעים באשליה חדשה. והיא גרועה אף יותר מזו הישנה, משום שבמקום להישיר מבט אל האשליה היוצרת את חוסר החופש והסבל שלנו אנו מחזקים אותה, במרדף אחר "עוד חופש", "עוד משמעות בחיים", ו"עוד קילוף שכבות".

אושו התייחס לכך בעצמו: "למה ההתעקשות הזו על המשחק, הרדיפה אחר הזנב של עצמך, של הניסיון להיות שונה – יותר פתוח, יותר מודע,  יותר. לימדו אותך לשפר. להמשיך. לימדו אותך להישאר חסר שביעות רצון. לימדו אותך שאם לא תהיה חסר שביעות רצון, לעולם לא תוכל להתקדם. אם לא תהיה לא-מרוצה תהפוך לצמח. תהיה לא שבע רצון. בקש יותר. והמשך לבקש יותר. אם לא תבקש איש לא ייתן לך דבר.

"האם לא הגיע הזמן שנתחיל לשחק משחק חדש? אבל המשחק החדש יהיה זהה אם אין מיינד חדש. אתם יכולים לשחק את המשחק החדש, וזה מה שאתם עושים. מה זה הבגדים הכתומים האלה ושרשרת ה'מאלה'? אתם משחקים משחק חדש, עם שם חדש. אבל אם המיינד לא השתנה, אם לא התרחשה מהפכה בתוככם, אז המשחק הזה יהפוך גם הוא, במוקדם או במאוחר, למשחק ישן. יש כאן סאניאסים ותיקים שהתבססו. עכשיו הם קיבלו על עצמם את התפקיד החדש הזה. המהפכה לא התרחשה. זה מאד קל לשנות בגדים, מאד קל לשנות שם. זה מאד קשה לשנות את הגישה שלך, את הראיה שלך".

אם תגיעו לפסטיבל אושו בסוף השבוע, פנו אל הרוחניק הקרוב ושאלו אותו על הארה. האם הוא שואף אליה ואם לא, לאן הוא כן שואף? ואז, הפנו את השאלה לעצמכם. האם הקשבתם פעם באמת למסר העמוק של אושו? האם אתם באמת הולכים אל המהפך הפנימי שאותו תיארו הבודהא, לאו צה ומורים ערים אחרים, או שהתפשרתם על פחות? החלטתם שאין לכם סיכוי להגיע, שהמטרה היא בעצם הדרך, או כל תירוץ אחר, וכעת אתם רק מנסים להשיג את הטוב ביותר האפשרי – "אני" קצת יותר רוחניקי, וקצת פחות סובל?

אם התשובה מהססת לבוא, הקשיבו לאושו בציטוט ממוקד, ודי נדיר: "אני לא כאן כדי להראות לכם דרך. אני כאן רק כדי להראות לכם את היעד. כי 'דרך' משמעותה שהאדם צריך ללכת רחוק רחוק, ושהיעד הוא במקום אחר. המאמץ היחיד שלי הוא: להסב אתכם מכל מה שאתם מכנים 'דרך', כי היעד הוא כאן. לאן אתם הולכים?"

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...

זיו ארדמן

עיתונאי, איש חינוך ופעיל למען זכויות הילדים גם כאשר הם מזדקנים

לכל הטורים של זיו ארדמן