מותק של סידור: אמא עושה קריירה אבא מכין צהריים
הם חוזרים הביתה מוקדם מהעבודה, מתקתקים צהריים, מסיעים את הילדים לחוגים וכל האמהות בגינה השכונתית מזילות עליהם ריר. רוני גורן, שירן ולק וגיל סופר החליטו לתת לאישה שלהם לעשות קריירה. הם מעדיפים לצמוח עם הילדים
והקריירה?
"נכון שהייתה לי משרה בכירה, אבל גם היום אני עובד, אני יזם עצמאי שמקיים את פגישותיו אחרי תשע בבוקר ועד שלוש וחצי בצהריים, ושוב בערב. אין חוויה גדולה יותר מאשר ללכת לבית ספר עם ילדה בכל יד".
כיום רוני ובלהה הם הורים גאים גם לאילי בת השש ולאמיר בן הארבע, ולרשת חנויות בשם "בייבי
טבע". למעשה, העובדה שבלהה היא זו שחיה ונושמת את העסק, רק חיזקה את החלוקה: "בלהה יכולה להגיע בחמש או באחת עשרה בלילה, אחר הצהריים היא בחנויות".
ואיך אתה מרגיש בנוגע לחלוקת הנטל?
"זו מתנה גדולה, ואני מודה לבלהה שהיא מאפשרת לי ליהנות ממנה. זה לא שהיא ביקשה לעבוד ואני אפשרתי לה, ההפך, היא אמא מדהימה, אבל היא מבינה שלי זה חשוב, אז היא נותנת לי את המקום".
כאם לשני ילדים, שלא פעם חיה בתחושה ששום צעקה של בוס לא תעייף אותי כמו הצעקות של ילדי, קשה לי שלא להתפעל מהלהט בקולו
ובלהה, היא לא מפספסת?
"את שואלת שאלה שאני לא שואל. הדברים נעשו מתוך החלטה, היא נכנסת איפה שמתאים לה ורצה הגורל שבמקומות שלא מתאים לה, מתאים לי".
השגרה של גורן וילדיו לא מביישת את הלו"ז של מרבית האמהות. "אני מפזר אותם בבוקר, ואחר הצהריים אנחנו בפעילות ביתית כמו בישול, טיפול בעציצים או בחוגים: שחייה, פסנתר, התעמלות קרקע - אני יושב לראות אותן באדיקות".
אילו תגובות אתה מקבל מהסביבה?
"חלק מקנאים, וחלק לא מבינים. בחוגים אני בין האבות הבודדים, גם בגינה זה על פי רוב האמהות ואני, ושם כבר שאלו אותי איך אשתי נראית".
והילדים?
"הם לא מכירים סידור אחר, הם גדלו לתוך זה. לפעמים הם רוצים שאמא תבוא לאסוף אותם, אבל באופן כללי הם מרגישים בני מזל".
ואתה?
"אני מרגיש אגואיסט. אני יודע שזו תקופה קצרה בחיים, אני רוצה ליהנות מכל רגע".
יעל שמעוני, פסיכולוגית התפתחותית וחינוכית מומחית, לא פוגשת בקליניקה שלה הרבה אבות כמו
גורן. ראשית, מפני שלדעתה עדיין במרבית המשפחות החלוקה ההורית יותר קרובה לסידור האבולוציוני, האב מפרנס, האם מטפלת בילדים (בגרסה המודרנית), ושנית, מפני שבניגוד לגורן, רוב האבות שחוזרים הביתה בארבע עושים זאת מחוסר ברירה. "נדיר לשמוע איזו החלטה מודעת של אבא שמצהיר 'אני רוצה את זה'. הרבה פעמים השגרה הזו נולדת מתוך אילוץ, והסידור מחזיק מעמד כשהוא מתאים לשני הצדדים ובעיקר לאבא.
"אם אבא לוקח על עצמו להיות הדמות המגדלת הראשית, הוא צריך להיות מכוון לצרכים הרגשיים של הילדים וליהנות מהם. מבחינת חלוקת התפקידים המסורתית, בדרך כלל אמא מופקדת על הטיפול, הנתינה הרגשית, על תיווך בין העולם לילד, ואבא - על המשחק. בשביל שסידור הפוך יצליח, האבא צריך לרצות לקחת את הטיפול בילדים על כל המשתמע מכך. אני מאמינה שמי שרוצה את זה הוא אדם עם יכולת התכוונות והקשבה".
אבל עם כל הכבוד לאבא, ונכון לרגע זה יש המון כבוד, שמעוני מפרידה בין המצוי לרצוי, ובכל זאת
ממליצה, שבשנותיו הראשונות של הילד, האם היא זו שתשהה יותר שעות במחיצת התינוק. "אמא היא הדמות הראשונית, ההתקשרות הראשונית, ובשנים הראשונות לחיי הילד, עד גיל שנתיים, כשהוא טרם פיתח 'קביעות אובייקט' (היכולת לדעת שאמא קיימת גם כשהיא לא לידו) רצוי להיות איתו כמה שיותר, ובפרט אמא".
גם אם אין סיבה אובייקטיבית, כמו הנקה, למשל?
"עד גיל שנתיים-שלוש הייתי ממליצה שאמא תהיה נוכחת, כל עוד אמא מאושרת מהבחירה הזו. ככל שהילדים גדלים, ההבדלים מבחינת מי נשאר איתם מיטשטשים. עם השנים יש חברים, הסעות, והחשיבות של אמא על פני אבא פחות משמעותית".
אני לא רוצה לשים מקלות בגלגלי השוויון, אבל האם אמא שחוזרת הביתה רק בשש בערב מפסידה משהו חשוב בקשר עם ילדיה?
"ככל שאמא חוזרת יותר מאוחר, היא מונעת את הפיכתה לדמות משמעותית. מי שקובע את הכללים הוא זה שנמצא רוב שעות היום ומכיר את צורכי הילד. השאלה היא האם אמא מוכנה לוותר על זה מרצון או שהיא חשה אשמה.
אם הילדים מקבלים אמא מאושרת, נטולת אשמה, אז אין בעיה. היא צריכה להיות כמו מרבית האבות ששלמים עם היותם בעבודה. אם שני הצדדים מאושרים עם הסידור, הילד יחווה הרמוניה משפחתית".
אם יש אבות שמעדיפים לחזור הביתה מוקדם לילדים, אולי יש גם אמהות נטולות נקיפות מצפון.
"היום יש בעיקר בלבול. בעבר הדמות הסמכותית הייתה של אבא. משפטים כמו 'חכה, חכה שאבא יחזור הביתה' - הם נחלת העבר. האבות שגדלו ככה רוצים לגדל את ילדיהם אחרת. הם שואפים לעשות תיקון ומאבדים את הסמכותיות שלהם".
מעצבת פנים בהכשרתה, הודיעה לו שהיא צריכה לנסוע לחו"ל לעשרה ימים מטעם העבודה ושעליו להישאר לבד עם שני ילדיהם הקטנים - היה היום בו קמו לתחייה כל פחדיו.
זה קרה לפני שנה, כשמיקה הייתה בת ארבע ודורי בן מספר חודשים. שירן, צלם סטילס עצמאי, ועד אותו יום בעיקר מכור לעבודה, ידע שהוא פשוט עומד לסבול עד שובה. "משך כל השנים ברחתי - אהבתי את הסידור שאני מביא פרנסה. להיות עם שני ילדים היה נראה לי כאב ראש, ורק חיכיתי שעופרה כבר תחזור. איך שהיא הייתה חוזרת הייתי יוצא", הוא מודה.
"אבל במהלך הימים האלו לבד איתם למדתי לא לפחד מהם, ומאז אותה נסיעה אני מוציא את הילדים מהגן באופן קבוע. זה לא קל, בייחוד מפני שאני מתמחה בצילום ילדים, שרובם פנויים אחר הצהריים, אבל העדפתי לוותר על עבודה ולהיות עם הילדים שלי".
אבל ויתור לא פחות קטן, מודה ולק, נעשה מצדה של עופרה, שאחרי תקופה ארוכה של כמעט שלטון יחיד, פינתה לו את הבמה. "לקח לה הרבה זמן להצליח לשחרר, הייתי אבא שלא עושה כלום, היה קשה לסמוך עלי. אני רואה אותה חוזרת הביתה בערב ונקרעת מזה שהיא לא הייתה איתם".
וכשהיא חוזרת מוקדם אתה כבר לא בורח?
"אני משתדל לא לזוז עד שהם לא נרדמים ובאמת נהנה מזה. בדרך כלל היא חוזרת בסביבות שש, ואז אנחנו יחד, מה שגם מאוד הוסיף לזוגיות".
ולק מודה שהוא חביב האמהות בפארק, מבלה לא מעט שעות בגני שעשועים ומנהל שיחות שלא חלם לנהל. הוא זוכה לתגובות כגון "הנה אב השנה" או "הנה האמא הכי מוצלחת". לטענתו, הוא לא ראוי להערכה יתרה, הוא פשוט מאמין שכך הדברים צריכים להיות. "זו הדרך ליהנות ממשפחה. אני רואה משפחות מתפרקות, ואני רוצה לצעוק לאבות אחרים שאם הם יהיו שותפים ולא רק עוזרים, בת זוגם תעריך אותם יותר, תהיה פחות עייפה, והקשר עם הילדים יבוא ממקום של כיף ולא של קושי".
מה מבחינתך הכי קשה ומה הכי כיף?
"אני לא מאמין שיש ילדים קשים. מצב הרוח שלהם הוא פועל יוצא של הסבלנות שלך. אם אין לך סבלנות, יהיה לך קשה. אין ספק, זו עבודה קשה. והכי כיף? שהילד שלך מסתכל לך בעיניים, ופתאום המילה אהבה מקבלת משמעות".
יש עוד דברים שקיבלו משמעות?
"הקשר שלי עם מיקה התחזק. אנחנו מנהלים שיחות שלמות על מה היה בגן, מה שעד לפני השינוי היה מסתכם ב'איך היה?', 'היה בסדר'. הקשר העמיק וזה סיפוק אדיר".
ומה עם תחושות סיפוק מקריירה?
"פה נכנס עניין של קארמה, האם זה באמת משנה אם תעבוד שעה יותר או שעה פחות. אני לא בעד לוותר על מרכז הפרנסה, אבל אפשר לסדר את החיים אחרת. זה עולה במאמץ, בשינוי הרגלים, אבל זה שווה".
שמעוני מסכימה עם ולק, שגם כשהאב הוא זה שחוזר הביתה מוקדם, חשוב שתהיה לו עבודה שלא קשורה בילדים. "הייתי ממליצה לאבות לעבוד במינון כלשהו, אצל גברים זה קריטי לשמירת הדימוי העצמי. בנוסף, הייתי ממליצה להם לבדוק מדי פעם עד כמה הסידור מתאים להם לאורך זמן. רק אם אבא מכוון לזה, זה אפשרי".
בהנחה שאלו פני הדברים, מה ילד מרוויח מנוכחות אבהית מוגברת?
"באופן טבעי, לאבות יש נטייה גדולה לשחרר, הם דוחפים לעצמאות, בעוד אמהות יותר מכווננות לעולם הרגש, ואולי הן נוטות להגן על הילד יתר על המידה. גם המשחק הוא אחר, יותר קל לרוב הגברים ללכת לגן שעשועים, לרכוב על אופניים, ייתכן שהם יעזרו לילד לפתח את העצמאות המוטורית שלו. יש כאן קשר מיוחד, אחר".
לשלי בת השמונה ולליאור בן השש, והם, זוג מתוק אמיתי. כמה מתוק? היא שוקולטיירית במקצועה (בעלת המותג "נטע בשביל השוקולד"), והוא בעל חנות ממתקים בקניון סירקין.
עד לפני שנתיים הכל התנהל אצלם לפי החלוקה השכיחה, ואז הסדנאות שהעבירה נטע להורים ולילדים תפסו תאוצה, ובעיקר תפסו לה את שעות אחר הצהריים. "הסידור הזה התחיל בלית ברירה", משחזר גיל. "החלטנו שאני אחזור לילדים ושהיא תקדם את הסדנאות. אבל היום אני במצב שאני מוכן לוותר על החנות שלי לגמרי. אמרתי לנטע שאני מוכן שנעשה עוד ילד ושאני אצא לחופשת לידה".
בזמן שנטע מבלה בממלכת השוקולד וחוזרת בסביבות שמונה בערב, גיל נפרד מחנותו בשעה שלוש, נותן את המפתחות לעובדות שלו ונוסע להוציא את הילדים ממוסדות הלימוד.
הגם אתה הלוך ושוב בהסעות לחוגים?
גיל: "ועוד איך. שלי בחוג בלט שנה שלישית, ליאור בג'ודו, לכל אחד מהם יש פעמיים בשבוע חוג. תוסיפי לזה שיעורי בית, טיולים, אין רגע דל".
במילים אחרות, זו הקריירה.
"אני יכול לומר בפה מלא שאני מעדיף להיות עם הילדים שלי מאשר בחנות וליהנות מתהליך הגדילה שלהם. מה גם שזה לא שאני לא נמצא בעסק בכלל, אני יושב עם הספקים במהלך הבוקר, ואחר הצהריים אני מקושר מהבית באמצעות מצלמה".
אבל מתברר שעם כל השוויון משוואת ייסורי המצפון נותרת בעינה. "נטע לחלוטין מדברת איתי לא פעם על כמה היא מפסידה", אומר גיל. "לשלי הייתה מסיבת סיום בחוג בלט, עזרתי לה להתכונן, אפילו אספתי לה את השיער לקוקו.
נטע הייתה הרוסה. לא מזמן נפלה לליאור שן ראשונה ונטע פספסה. אבל אין מה לעשות, זו ההחלטה שקיבלנו על מנת שנטע תגיע לאן שהיא שואפת להגיע. בעתיד גם היא תוכל להעסיק את האנשים שיהיו שם במקומה. יהיו עוד שיניים שיפלו".
ואיך הילדים מרגישים עם הסידור?
"מאוד כיף להם, אנחנו נהנים יחד. שלי משוויצה 'אבא בחר לי את הבגדים' או 'אבא עשה לי את הקוקו'. הם ילדים מדהימים".
אולי זה סיפור הביצה והתרנגולת, שכן לפי תגובות הסביבה, גיל הוא אב לא פחות מדהים. "אני כל הזמן מקבל משובים חיוביים. נשים אומרות לי 'הלוואי עלי', 'איזה כיף אם היה לנו בעל כזה', אני לא אגיד לך שזו לא הרגשה טובה".
ותכף גם תגיד לי שזה לא קשה.
"בחנות אני רואה ילדים בהתקפי זעם, מאבקים של הורים, זה יותר מעייף מאשר להיות בבית. אני לא מרגיש חנוק, אני מרגיש מבורך. אני מאחל לכל הורה ילדים כאלו, כבר אמרתי את זה?".
יעל שמעוני לא נותרת אדישה למול המציאות החדשה שבה היא נתקלת. "יש את הרצוי ויש את המציאות, אני רוצה להיות נאמנה לצורכי הילד, אבל יש מציאות מתפתחת.
אני יכולה לומר בביטחון שכאשר לאבא טוב עם חלוקת התפקידים ואמא לא מתוסכלת מכך שהיא בעבודה ולא בבית, אז הילדים מרווחים, וזה בסדר שהיא תצא לעבוד גם מרגע שמסתיימת חופשת הלידה", היא מסכמת. "אני פוגשת זוגות רבים, ואני חושבת שבתל-אביב יש יותר פתיחות לסגנונות הורות שונים. אולי מכאן תצא הבשורה".
נא להמתין לטעינת התגובות
