מנגינת הבריאה: כיצד נתפש הטבע בעיני הקבלה
על התמיהה הידועה בדבר הקול שמשמיע עץ הנופל ביער ואין אדם בסביבתו משיבה הקבלה בכך שלעץ עצמו יש תודעה כלשהי, החווה את הנפילה. ולא רק העץ – לבעלי החיים ולבריאה כולה יש מודעות ויש קול, המתנגן כשירה אינסופית. השאלה היא אם בני האדם זוכרים עדיין כיצד להקשיב לה
עולם שוקק חיים ומלא במגוון עצום של צמחים ובעלי חיים sxc
אדם הראשון לא הגיע לעולם שומם, אלא למקום שוקק חיים ומלא במגוון עצום של צמחים ובעלי חיים. דמיינו לעצמכם את אדם הפוסע במרחבי גן העדן (לפני חטא עץ הדעת), מוקף בחיות ובעופות מכל הסוגים והמינים החיים בהרמוניה ובשלום. הוא מתחיל ליצור קשר עם סביבתו, ומגלה עד מהרה שהוא ניחן ביכולת ייחודית: יכולת הדיבור.
ספר בראשית מספר שהקב"ה נמנע ממתן שמות לנבראים, ובמקום זאת הוא הביא אותם בפני אדם כדי שיחליט מה השם המתאים לכל חיה וחיה, באמצעות כוח הדיבור שניתן לו. כידוע, לשמות יש משמעות רבה ביהדות ועניין זה מתחיל עוד מהשמות הראשונים שבחר אדם עבור היצורים שפגש. למשל, אחד ההסברים לשם 'חתול' הנו שהוא 'מחתל' את עצמו, כלומר דואג לניקיון צרכיו ולהסתרתם; החסידה נקראת כך משום שהיא עושה חסד עם חברותיה, וכידוע החסידות נוהגות לחלוק ביניהן מזון שמצאו; ויש עוד דוגמאות רבות לדברים שכאלו.
מסיבה זו ראו חז"ל בעולם הטבע אוצר בלום של ידע ומשמעות, אשר אולי יכול היה להחליף דינים מסוימים מדיני התורה אילו לא ניתנה. מחתול, למשל, ניתן ללמוד שיעור בצניעות ובניקיון, ומהיונים אפשר ללמוד על נאמנות בזוגיות - שכן, כידוע, יונה לעולם לא תחליף את בן הזוג שלה, התור, ואם הוא נהרג חלילה היא פשוט תישאר בודדה עד סוף ימיה.
בצל התודעה האלוהית
פלמינגו. האם הם מסוגלים לבטא פסוקים? אי-פי
אחת היצירות המשמעותיות ביותר שהגיעו אלינו במסורת הדורות, הקשורה לעניינים אלו, הנה 'פרק שירה'. פרק שירה הנו חיבור קצר יחסית המביא לאורך שישה פרקים את שירת הבריאה – הפסוק שכל פרט בבריאה אומר כביכול כשיר ושבח לבורא. אך האם חיות, עופות, חרקים וזוחלים באמת מסוגלים לשיר ולבטא פסוקים?
התמיהה לגבי יכולת בעלי החיים לשיר, ובכלל לעסוק בפעילות כלשהי מעבר להישרדות ולרבייה, נובעת מההנחה שכל העולם שסובב את האדם הנו חסר תודעה. אם זה נכון אז האדם אכן רשאי לראות את עצמו כ'נזר הבריאה'. על בסיס הנחה זו מרשה לעצמה האנושות המודרנית לנצל את הבריאה בחוסר איזון. אך אין זה נכון לראות את העולם הלא אנושי כריק מתודעה כלשהי לחלוטין.
המדע מעז היום להבחין יותר ויותר כי אין הפרדה גמורה בין קיום לתודעה, ואם אכן אין קיום ללא תודעה אזי בכל דבר יש איזשהו רושם שנשאר בו מהתודעה האלוהית שבראה אותו. הרי המציאות איננה חיצונית לקב"ה, אלא כביכול מוכלת בתוכו, ולכן הידיעה שלו לגבי המציאות איננה דומה לידיעה שלנו לגביה. כאשר אדם לומד משהו חדש – למשל, מגלה מין נוסף של עכביש ביערות האמזונס – הוא מביא משהו שהיה חיצוני לתודעה שלו והופך אותו למשהו פנימי.
התודעה האנושית לפני גילוי העכביש והתודעה שלאחריו אינן אותו הדבר. כבני אדם אנו מתפתחים דרך למידה והפנמה של רעיונות חדשים מן הסביבה כל הזמן. אך אצל הבורא הדברים עובדים באופן אחר. בהיותו שלמות אחידה, שאיננה משתנה מתוקף תהפוכות הזמן והמקום, לא יתכן שהידיעה שלו תשנה אצלו משהו. למעשה,
אלא שקיום בצל התודעה האלוהית לא מאפשר לך להיות פרט בפני עצמך, ואתה פשוט 'נבלע' באינסוף. בכדי לתת יציבות ואופי פרטני לקיום הזה נכנס האדם לתמונה ונותן לברואים שמות ייחודיים, הקשורים לתודעה שלו ולא לתודעת הבורא. שימו לב שמאז ועד היום עסוקה האנושות בהמצאת מושגים, מילוי לקסיקונים עבי כרס במונחים מדעיים והגדרת וקטלוג מיליוני מינים באינספור תתי מחלקות עם שמות לטיניים.
אך האם אנחנו מקשיבים לשירתם? האם כשאנחנו מעניקים שם ליצור חדש שמתגלה, או לתופעה שמעוררת את סקרנותנו, אנחנו עושים זאת כמו אדם שלפני חטא עץ הדעת – מתוך חיבור והקשבה – או כמו האדם שאחריו, מתוך פירוד וניתוק?
מכאן אפשר לפתח גם תשובה קבלית-חסידית לשאלה הידועה: "האם עץ שנופל ביער, ואין אדם בסביבתו, משמיע קול?" השאלה הזו תוהה כיצד יתכן קיום למשהו שאיש לא ידע עליו? בפני עצמה היא חותרת לכיוון נכון, אבל לאור מה שהסברנו היא כבר פחות מסובכת: גם לעץ עצמו יש תודעה כלשהי, כך שהוא עצמו חווה את הנפילה. זה מספיק כדי לקבוע שהנפילה השמיעה קול, גם אם לא היו בני אדם בסביבה כדי לשמוע אותו, מתוך תפיסה שהאדם איננו היצור היחידי המודע לסביבתו והעולם לא סובב סביבו.
אצל חז"ל, אגב, יש התייחסות לשאלה דומה. מסופר בגמרא שכאשר כורתים עץ פרי יוצא קול זעקה מקצה הארץ ועד קצהַ, אך אינו נשמע. אלא שגם כאן הכוונה לבני האדם שאינם שומעים אותו. העצים בודאי שומעים אותו והם רגישים לנפילת חברם.
עם כל מין שנכחד דומם עוד שיר
גורילות בקונגו. בסכנת הכחדה רויטרס
משמיעת קול הנפילה של היצורים שזכו לתודעה פרטית, אנו חוזרים לצלילי שירת החיים הכללית. יש להזהיר שמודעות עצמית לבדה עלולה ליצור קשיחות, ולמעשה להקפיא את מחול החיים המופלא. כאשר כל יצור נעשה מודע לעצמו הוא מתחיל גם להתבצר בעמדותיו, לבקש לעצמו מרחב מחיה ואף שלטון על זולתו, ומשם קצרה הדרך לאנדרלמוסיה שהובילה למבול.
אך לכל מכה ניתן להקדים תרופה, ו'פרק שירה' הנו בדיוק התרופה הזו. התנועה והניגון שבשירה מוציאים את היצור מקשיחותו, ומחדירים בו פעולה סוחפת שגורמת לו להפנות את תשומת לבו מעצמו אל האינסוף הנשגב שהכול נברא ממנו, וחותר ושואף להידבק בו. חשוב לזכור שקולות שירה יכולים להתקיים במקביל, ואף להעצים ולהעשיר זה את זה – כמו במקהלה.
לעומת זאת, בדיבור ניתן לשמוע רק קול אחד באותו זמן, ואילו כששניים מדברים בו זמנית זה נחשב ל'רעש' ולחוסר נימוס. כך שהשירה מאפשרת לפגוש את הזולת מתוך כמיהה משותפת לאחדות עליונה. שירת הבריאה מאפשרת לנו, בני האדם, לפגוש כך גם את עולם החי המקיף אותנו. הרי אצלנו במיוחד התמקדות מוגזמת במודעות העצמית עשויה להוביל לאוטיזם סביבתי ולתקוע מקל בגלגל החיים.
למה דווקא שירה? יש לזכור שההכרה המוזיקלית עצמה הנה הכרה ראשונית, טהורה, המתאפשרת לפני הכרת העולם דרך מושגים והגדרות קשיחים. ניתן להמחיש זאת דרך התפתחות הילד: ילד קטן יודע להבחין בין 'גדול' ל'קטן', או בין 'הרבה' ל'מעט', לפני שהוא יודע להבחין בין 'שולחן' ל'כסא' – מילים שהנן הגדרות שרירותיות שלנו לכל מיני חפצים. באותו אופן, קל יותר לילד להתחבר ולזהות רצף מוזיקלי מאשר להבין מדוע שני משטחים מוגבהים שונים נקראים דווקא 'שולחן' (או מדוע שני משטחים דומים נקראים האחד 'כסא' והשני 'שולחן').
הסיבה לתופעה זו היא שהמוזיקה איננה נובעת מהגדרות של מושגים, אלא מיחסים בין צלילים. בעוד הגדרות הן מילוליות באופיין, יחסי הצלילים הם מספריים באופיים. לנו אמנם נראה שמספרים הם מסובכים ממילים, אך לפי הקבלה שורש המספרים קודם לשורש האותיות ולכן ילד תופס אותם קודם לכן.
אותו ילד שבתוכנו מפנה עד מהרה את מקומו למבוגר, המחפש הגדרות שכליות ותבניות ברורות להתייחסות למציאות. כתוצאה מכך, לעתים קרובות מדי הוא שוכח להמשיך להכיל בתוכו גם את התמימות הילדותית. תפקידו של פרק שירה הוא לעורר את התמימות מחדש בתודעת האדם, בתור אחד מיצורי העולם הזה וכחבר להם.
עתה נותר לנו לשאול את עצמנו, כבני אדם הראשון, היכן אנחנו רוצים להציב את עצמנו? במקום של יחס ושירה משותפת, או במקום של פירוד וניתוק? בתקופה בה 50 מיני בעלי חיים נכחדים מדי יום, וכאשר 30% ממגוון המינים בעולם עתידים להיכחד בעשורים הקרובים, השאלה הזו מקבלת משנה חשיבות. אולי נצליח למצוא תחליפים טכנולוגיים להתמוטטות המערכות האקולוגיות, אבל עם כל מין שנכחד דומם עוד שיר, ואת זה כבר אי אפשר לשחזר.
מבוסס על דברי הרב יצחק גינזבורג. לאתר גל עיני. להורדת הנוסח המלא של פרק שירה מאתר 'בבא קמא'
נא להמתין לטעינת התגובות
