חוק הכוח הנגדי: עוצמת הרכות של טובי בראונינג
בכל פעם שאנחנו מפעילים כוח, החיים לא מתרגשים ולא נלחמים נגדנו: הם זזים, מאפשרים לדחיפה שנתנו לחזור אלינו כבומרנג, ואומרים, "נו, איך זה?" טובי בראונינג על החיים כאמנות לחימה
אם אנו רוצים להיות בריאים ומאושרים, הרי שקודם עלינו להבין איך בדיוק אנו סובלים או מחלים את עצמנו. לשם כך כדאי שנביט בטבע כי ("מה לעשות") אנו חלק ממנו, ונזכור חוק בסיסי בפיזיקה, ולפיו בכל מקום בו יופעל כוח, תמיד יופעל כוח נגדי שווה.
בכל מקום בו אנו מפעילים כוח יתר אנו יוצרים בעיה, חוטפים "סטירה" וכאב. אם אנו דוחפים עצמנו לדיאטות קיצוניות, מיד אנו נעשים רעבים והגוף רק מקשיח את חילוף החומרים שלו נגדנו כבעת בצורת, מה שמקשה על ההרזיה; אם אנו דוחפים את עצמנו או את הסובבים אותנו, מעשה שנעשה "לטובתם" ככל שיהיה, תמיד ניצור התנגדות באופן זה או אחר.
חוק טבע פשוט זה מסביר מדוע אם נכה באגרופנו בקיר, נכאב בדיוק על פי מידת הכוח שהפעלנו באגרוף. ואם ניקח את "הקיר" כסמל לבעיות המכאיבות בחיינו, הרי שלרוב איננו מודעים כלל לחלק שלנו, ל"אגרופים" שלנו, ואנו נוטים להלין כילד שמבכה על כך ש"הקיר הרביץ" לו.
אחד הוויתורים הקשים לנו ביותר הוא הוויתור על הלוקסוס של הקורבן, של האשמות חיצוניות. אבל ככל שאנו מתחילים להתעורר ולראות את הכוח שאנו מפעילים, כך אנו חווים תחושת חופש חדש, שחרור, התרחבות ובחירה חדשה. רק אז אנו מתחילים להיות "גרידי", רעבים לחופש הזה, רעבים לגלות עוד ועוד מקומות בהם "האגרופים" שלנו סמויים מעינינו, בהם מסתתר הקורבן האוטומטי ושלל הדפוסים האוטומטיים שקבלנו במעין תורשה, ושאינם מביאים לנו אושר אלא דווקא סבל. בנקודה זו אנו הופכים להיות חוקרים של החיים.
עבור המחקר המשחרר הזה עוצמת הרכות היא כלי רב עוצמה. היופי הוא שעוצמת הרכות מביאה גם תנועה, הנאה, מגע ראשוני שמנחם את כל מערכת העצבים, אך מעבר לכך היא כלי שמסייע לנו להתחיל להאיר אור בפינות החשוכות, הנסתרות מעינינו, כדי שנצא לחופשי.
כשהייתי בת 16, הרבה לפני שידעתי שיום אחד אפתח גישה הנקראת "עוצמת הרכות", הגיע לידי ספר באנגלית שהצית משהו בנשמתי. הספר דיבר על "אייקידו", תורת הלחימה, אם כי נכון יותר לקרוא לה "תורת שלום". העיקרון המופלא באייקידו הוא שהיריב סובל בדיוק ממידת הכוח שהוא מפעיל. אם תתבוננו במאסטר המתרגל אייקידו תראו אדם הרוקד סביב לכוחות המופעלים עליו ולא נתפס אליהם, בעוד שבזה אחר זה עפים מעליו כעשרה גברים המנסים להתקיפו. זה הגיוני: כשמישהו מפעיל נגדך כוח, אם רק תזוז מהמסלול שלו, הוא ישלים את העבודה בעצמו וייפול אפיים ארצה. זה בדיוק מה שהחיים עושים אתנו באהבה: בכל פעם שאנו מפעילם כוח, הם לא מתרגשים ולא נלחמים נגדנו, הם זזים ואומרים, "נו, איך זה?"
בתוכי ידעתי שזו הדרך, אך בתחילה עוד חשבתי שעליי ללמוד להילחם בדרך האייקידו. אלא שבזמנו לא מצאתי אף אחד בארץ שידע משהו על כך, ובטח לא היתה כיתת לימוד לאייקידו. בשנות העשרים שלי בלונדון, כשכבר סיימתי את לימודי רפואת העצמות, החלטתי שזה הזמן להגשים חלום ולהצטרף לכיתה כזו. אולם, בתום השיעור הראשון, אחרי שהטילו אותי על הרצפה לא פחות מ-38 פעמים וצלעתי הביתה עם עצמות מרוסקות, אמרתי, אוקיי, הבנתי. זה לא בשבילי.
יחד עם זאת, התעקשתי לחיות את החיים ב"אייקידו", במעין ריקוד מודע, וכך בסופו של דבר
הכוח הזה יכול להיות הציפיות שלנו, האשליות שבמוקדם או במאוחר מכות על פנינו. לעיתים הכוח הזה הוא השיפוטים שלנו, רצון או דחיפה שלך את החיים או את האחרים סביבך בשאיפה שאלו ימלאו את הרצון שלך. לפעמים מתגלם הכוח הזה בהצבת גבולות נוקשים מדי, אבל הוא גם יכול להיות הפוך: אי הצבת גבולות שמכה בנו או רכרוכיות יתר שמכאיבה לנו (למשל, נשכבת על הרצפה ואתה צועק למה כולם דורכים עליך...). הפחד שלנו הוא כוח שמכאיב לנו ללא הרף ובמקום לבטא אותו, אנו לרוב פועלים מתוכו. בעוד שהחיים הם תמיד אך ורק בהווה, הפחד תמיד משליך לעתיד, "מה יהיה אתי בעוד 5 או 10 שנים!? איך אני אחיה!?" אני שואלת: "ועכשיו, כשאתה משליך עצמך לעתיד, אתה חי? – נו, אז אל תדאג גם אז לא תחיה! (עד אשר תלמד לחיות בהווה!) נותר רק לצחוק.
החיים עושים לנו "אייקידו" כל הזמן. לא מעניין אותם להילחם אתנו. הם זזים הצדה, כמו מים, הם זורמים, הם חיים, וכך הם משקפים לנו את האגרופים שלנו ב"קיר".
ברגע שאתה מתחיל להשתמש בסימנים האלה כי אתה רעב ללמוד, לחקור, לגלות את החיים, את עצמך ואת החופש שלך, אתה כבר ניגש אחרת לכל בעיה או תסכול בחיים שלך – לא כקורבן "שהקיר הרביץ לו", שעשו לו או לקחו לו, אלא בהתלהבות. אתה מתחיל להבין כמה החיים אוהבים, כמו אמא גדולה שמחויבת בנאמנות להראות לך את כל המקומות שנסתרו מעינך. ואז אתה מתלהב, "היי, גיליתי עוד מקום סמוי של עצמי שלא ראיתי" - כמו דיו סמויה שפתאום מתגלה, ומאפשרת לך לקרוא את הכתוב.
אוקי, אז נפלת, החיים זזו הצידה ונתנו לך ליפול עם הכוח שהפעלת. נסה להבין את הכוח הזה. "למה הרגשתי נורא השבוע? אה, כי אפילו בלי לשים לב (דיו סמויה) דחפתי את הילדים שלי, או את בן/בת הזוג שלי כדי שייצרו עבורי את המציאות שאני רוצה, והחיים רק זזו הצידה ונתנו לי ליפול.
אתה מתחיל להיות רעב לעוד ועוד גילויים: ככל שמשהו מטריף אותך יותר, כך אתה מתחיל להבין שהחיים עוזרים לך לראות את הדיו הסמויה, את המקום בו אתה עושה משהו שמאפשר לזרוק אותך. אתה מתחיל לזהות דפוסים ולראות שלא פעם אתה נזרק ונופל באופן דומה – לאותו כיוון, נופל על אותו "צד". ועד שאתה לא יכול לקרוא מספיק ברור את ה"דיו" שמתגלה אתה ממשיך ליפול ולחקור. וכשאתה כבר לא קורבן זה אולי כואב, אבל אתה לא סובל, אתה חוקר נלהב של החיים.
בואו ננסה לבחון את חיינו כך לפחות במשך שבוע, כמו בתוכנת מחשב שמאפשרת לנו להריץ לאחור מהנפילה עד ל"אגרוף" שלנו שלא שמנו לב אליו קודם. לראות, ולצחוק, "אהה! אין פלא שכאב לי!". איזו זכות היא להיות חוקר בחיים. וכל מה שאני לומד, מיד מרומם את כל מי שמסביבי. כי כך זה עובד.
נא להמתין לטעינת התגובות
